9 ביוני, 2011

לאין חופש תלדו

"משרד הבריאות שלל לחצי שנה את רישיונה של מיילדת בית, שרה וינקלר, שהורשעה ברשלנות חמורה ובהתנהגות בלתי הולמת משום שביצעה לידת בית לאשה שעברה בעבר ניתוח קיסרי. מדובר בלידה שיש בה סיכון מיוחד, ושעלולה לגרום לקרע ברחם.
השופט בדימוס ורדי זילר, שממונה על קובלנות משמעתיות במשרד הבריאות, קבע שאסור היה למיילדת ליילד בבית בנסיבות אלו." (31.5.11 מיטל יסעור בית-אור ב – ynet)

מתוך הנימוקים להרשעתה של המיילדת עולה כי הממסד, החל ממשרד הבריאות וכלה בשופט בדימוס זילר חרדים לבריאותן של הנשים. לכאורה מתקיים כאן מאבק בין הממסד הרפואי לבין מיילדת הבית שמסכנת אזרחיות תמימות, אולם למעשה המאבק מתקיים בין המערכת הרפואית לבין נשים הרוצות ללדת בדרך אחרת מזו שמציעה מערכת הבריאות. זהו מאבק בין אזרחיות הרוצות לשמור על חרותן לבין הממסד המנסה להצר את צעדיהן ככל שניתן.

יש מידה של צביעות בכך שבנושא הלידה אץ רץ הממסד הרפואי להגן עלינו, הנשים היולדות בבית, מפני הסכנות האורבות לנו מיד החלטותינו חסרות האחריות.

מעודי לא שמעתי שבנסיבות אחרות בהן הסכנה היא ודאית ומוכחת מנסים להצר את צעדי האזרחים בבחירתם להתנהג התנהגות מסוכנת.

עוד אף פעם לא תבעו על רשלנות חמורה חברה שמלעיטה את הציבור במוצרי סוכר, באמצעות פירסומים שוטפי מוח בטלוויזיה ובאמצעות חשיפה אינטנסיבית למוצריה, וזאת למרות שאין עוררין על כך שסוכר מזיק לבריאות.

הממשלה מעולם לא גרשה אנשים מביתם למרות שחייהם שם (קרית שמונה, קרית ארבע) עם ילדיהם סיכנו את חייהם ואת חיי הילדים.

הסיכוי למות בתאונת דרכים גדול יותר מהסיכוי שרחם של אשה שעברה ניתוח קיסרי (שרובם אגב נעשים ביוזמת הרופאים ולאו דוקא במקרים של סכנה לחיי האם והילוד) יקרע בלידה הבאה שלה, אולם עוד לא שמעתי על חוק המונע מאנשים לעלות עם רכבם על הכביש.

למה אם כן להוט הממסד להגן על הנשים מפני דעותיהן, עמדותיהן ומעשיהן בכל מה שקשור ללידה?

רגע הלידה הוא רגע מכונן. המסרים שעוברים לאם ולילוד ברגעים הקריטיים הללו יטביעו את חותמם על עמדותיהם במהלך כל חייהם. מבלי דעת חשים בזה אלו המאיישים את התפקידים ברשויות המדינה, והם מוכנים להלחם על כך בכל האמצעים העומדים לרשותם. הם מוכנים לבזבז על המלחמה הזאת זמן יקר, כסף ומשאבים, ובלבד שלא יאבדו את שליטתם על הנשים.

בבית החולים ילמדו את האישה שהיא חסרת אונים, שהיא אינה יכולה ללדת בעצמה, שכל פרוצדורה רפואית שהרופא בוחר לבצע בה מצילה את  חייה ואת חיי תינוקה. ישתמשו בשקרים כדי לכפות עליה טיפול, יסתירו ממנה מידע, ישפילו אותה, יתעלמו מרצונותיה ומצרכיה; יתיחסו אליה כאל מפונקת/היסטרית/בורה. התינוק ילמד שאינו יכול להוולד לבד (בבית החולים מושכים את רוב הילודים מיד כשהראש יוצא מהרחם ולא מאפשרים להם להוולד בעצמם.). חבל הטבור שלו יחתך מיד ונשימתו הראשונה תהיה מתוך מצוקה. מיד אחרי הלידה הוא יורחק מאימו ולא יוכל למצוא את מזונו בעצמו, הוא ילקח לרחצה, כדי להתנקות מהזיהום שדבק בו מגופה של אמו. הוא ילמד שהעולם הוא מקום קר וקשה (עגלת פלסטיק שקופה) שהוא בודד וחייב להלחם על השרדותו. אחרי לידת בית חולים האם ותינוקה יוצאים מבית החולים כשהם מותשים מוחלשים ובהשפעת החוויות הללו נדמה להם שהם תלויים בממסד.

הלידה הרפואית מחנכת אזרחים חסרי אונים ומשום כך צייתנים. הם יאמינו בממסד ובכל מסריו, הרי חייהם תלויים בכך; הם ידעו שהעולם מסוכן והחיים הם מלחמת השרדות, הם ידעו שהעולם כולו נגדם, הם ידעו שהם לא יכולים לבד ועדיף שיהיו ממושמעים כדי שיוכלו לחיות, ואם אפשר תוך כדי החיים גם לפרנס כמה חברות תרופות ותאגידים משחיתי כדור – עדיף!

כשהייתי ילדה ספרו לי שהעתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אולם תמימות היא לחשוב שהעיתונאים, הניזונים מתפיסה בריאותית רווית הפחד של הממסד הרפואית, יוכלו לזהות את האינטרסים החבויים של המאבקים אותם מנהל הממסד הרפואי.

פעם האמנתי שמערכת המשפט אמורה להגן על זכויות האזרחים. אולם תמימות היא לחשוב שהשופט זיילר, שאת ילדיו שלו הניח בעגלות פלסטיק שקופות כמנחה לאלוהי הבריאות, יוכל להבחין בשקר שאותו הוא משרת.


מוזמנים לבלוג החדש של אורנה: באופן אישי

20 תגובות   (רסס)

  1. מאת אושרי הילזנרט:

    דבריך כה נכונים, ואני רוצה להוסיף. אני מצטער שזה קצת ארוך…

    מחוסר ברירה, לאחר שלא הצלחנו לעשות היפוך, והשילייה הזדקנה ולא סיפקה יותר מזון, ביתי יולדה בניתוח קיסרי ברבין פ"ת. כל הימים בהם אישתי שכבה התאוששה, אני הייתי צמוד לביתי, ומכסימום התרחקתי מטר אחד ממנה כשנבדקה ע"י רופא. הייתי האב היחיד… ההורה היחיד, שעשה זאת…

    כמי שהיה עד לסבלם של הרכים הנולדים שבכו בודדים בחדר התינוקות אני חייב להעיד על משקל "שמחת בית השואבה" ש:
    "מי שלא שמע את קולות הבכי בחדר התינוקות – לא ידע שמע קול צער מימיו".

    צריך לשמוע בכדי להבין –
    לשמוע תינוק בוכה עד עייפות… ואז שוב מתעורר אחרי רבע שעה או חצי שעה מקול רעש שמקים הצוות באדישותו – או כשמנקה בועטת לו בהיסח דעת בעריסה – ושוב בוכה…
    וכך לשמוע תינוק אחד… ועוד אחד… ועוד… ועוד… בוכים…
    בבוקר, בצהרים, בערב…
    בלילות הארוכים בלי חום אנושי…
    כל חום אנושי…
    הם כל כך זקוקים לו וכל כך לא בררנים בימים הראשונים האלה…

    אותה נשמה רכה וחדשה שמבקשת קירבה ונחמה ולא זוכה לה, במשך שעות…
    אותה נשמה שלומדת שאין מי שיעזור לך בעולם החדש הזה…

    מדהים כמה המגע של כף ידי והשירה שלי השפיעו על ביתי והרגיעו אותה באותם ימים.
    הרגשתי כמו קוסם..
    רק נגעתי בה… רק השמעתי את קולי – ומיד היא נרגעה…
    …כל כך רציתי להושיט יד מנחמת גם לתינוק שהיה ליד ביתי – במרחק נגיעה ממני – ולא יכולתי… רציתי להושיט לכולם את אותה יד מנחמת ומרגיעה שהקדשתי לביתי כל ימיה הראשונים…
    כשהאחיות לא שמעו אותי הייתי שר בקול רם, וכך השירה שלי היתה מרגיעה גם את התינוק או שניים הקרובים אלינו.

    רוב האחיות היו נוקשות כלפי, ודרשו ממני לעזוב ולחזור עוד שעה.. או לחזור בבוקר…
    - ונדרשה ממני המון אסרטיביות והמון שלוות נפש בהיותי כה עייף וחשוף, בעיקר בבדיקת הרופא שהיה מתייחס לתינוקות כמו שמתייחסים לעופות בלול… וממש משליך אותם חזרה לעריסה בסוף בדיקה מהירה ומכאנית להחריד… מעודי לא הייתי כה קרוב להניף את ידי ולהלום בעוצמה בפניו של אדם אחר…

    דורות של אנשים שנולדו בבתי חולים לא יכולים להבין את משמעות הדברים האלה, כי הם לא זכו לטפל בצלקת הקדומה שלהם…
    הם לא רואים שאנחנו חיים בחברה תעשייתית בה הכל הפך להיות פס ייצור – עד שפס הייצור הזה בלע הכל.
    לדעתי רובם לא יכולים להבין זאת במילים… בשכנוע הגיוני…
    רובם יבינו רק דרך המגע…
    דרך התזכורת של המגע האוהב – לו הם הזדקקו כל כך בימיהם הראשונים…

  2. מאת מירי אורמן:

    משמח אותי לקרוא משהו כל כך מדוייק.
    מעציב אותי שזו המציאות.
    משמח אותי לחשוב שאולי זה משתנה / ישתנה…

    בעיניי – ראוי שגם המאמר שלך אורנה, וגם התגובה (הארוכה והחשובה), יפורסמו בעיתונות !!!

  3. מאת נירית שפירא:

    מדוייק. מעציב. עוד יש דרך לעשות. אושרי אשמח להקריא את הטקסט במפגש בנושא בפסטיבל שאקטי. מקווה שזה בסדר. פשוט אין צורך לומר הרבה מילים אחרי דבר כזה. תודה. שיהיו ימינו מבורכים ויפתחו הלבבות לראות את הצורך (של האחר, האחרת, הילוד- הלידה הרי היא סמל לחברה כולה) להבין אותו ולתת לו כבוד…

  4. מאת עודד נתנאל:

    הבעיה היא שרוב רובו של הציבור כל-כך שבוי במיתוסים של הממסד, שכבר אינו יכול לראות בצורה בהירה, ובמקום להסתכל בעיניים ביקורתיות וחושבות, מצדיק ומחזק את הממסד, שבעצמו גרם לאותו אדם כל-כך הרבה נזקים.
    ראו לדוגמא את כל אותם אנשים שסבלו במערכת החינוך, אבל מבקרים מאוד את מי שבוחר שלא להיות בה.
    וכך גם לגבי הלידות – למרות שנשים רבות סובלות מבתי החולים והרופאים, הן יבקרו בצורה חריפה את מי שבוחרת ללדת בבית, ולא יתנו שיבלבלו אותן עם העובדות. מבחינתן – הממסד יודע, וגם אם יש ראיות ברורות לכך שלידה בבית בטוחה יותר – הן ימשיכו להצדיק את הרופאים ובתי החולים.

  5. מאת טלי:

    אולי באמת, אורנה, תוכלי להציע את כתבתך לעיתונות? אני חושבת שהיא ראויה להיות שם. תמיכתי לשרהלה וגם לך. טלי רכט

  6. מאת אושרי הילזנרט:

    הרגישי חופשיה להקריא את הטקסט נירית. זה משמח אותי מאוד

  7. מאת כרמית:

    אבל אורנה (לקרוא כמו "אבל אריה" או "אבל ג'ירפה"), אנחנו נשים. אנחנו לא אחראיות לעצמנו, ובטח שלא לתינוקות שלנו. זה הרי ברור שאשה לא מסוגלת לחשוב מעבר לטובתה הרגעית, והיא רוצה ללדת בבית (ועוד אחרי קיסרי, רחמנא ליצלן (זה קשור לרחם? )) רק כי נורא בא לה נרות ודולפינים, גם אם היא מעמידה את עצמה ואת התינוק שלה בסכנה נוראית. לא יתכן שאשה באמת תחשוב, ועוד תגבה את זה במחקרים, שיותר בריא ובטוח לה ולתינוק שלה בבית. לכן חובה על המדינה להגן על הנשים מקלות דעתן.

    ומן העבר השני – המיילדות. אותן נשים, שבאופן מסורתי, אוצרות ידע נשי, כוח ועוצמה – וכן, יכולת השפעה על האשה בשלב רגיש בחייה, וגם על התינוקות… אותן מכשפות, שנוגעות בחיים ובמוות, שבקיאות ברזי הרפואה השבטית, זו שלא נחשבת בעיני הרפואה הקונבנציונלית, כמו צמחי מרפא, שיטות שונות להשפעה על התת מודע, אהבה (תרופה חזקה ביותר), ועוד.
    אותן מכשפות, שכבר מאות שנים, מאיימות על הממסד, ולכן הורסים להן את התדמית (כולנו גדלנו על מיתוס המכשפה הרעה), מצרים את צעדיהן (ראו ערך מיילדות בבי"ח, ראו ערך שלילת הרשיון), מעלים אותן על המוקד (טוב, זה רק בימי הביניים. היום אנחנו יותר מתורבתים).

  8. מאת me:

    וחשוב לציין שקביעת השופט המלומד ניתנה למרות שבשנה בה קרה המקרה (2005)
    ע"פ נהלי אמה"י היה מותר חוקית למיילדות בית לקבל לידות אחרי קיסרי,
    וגם הסיבה היחידה שזה הגיע למשפט היא לא בגלל שהיה קרע ברחם, אלא בגלל שהיולדת פונתה לבי"ח עקב שיליה שלא יצאה ב"זמן", ובית החולים במסגרת ציד המכשפות הנוכחי הגיש תלונה נגד המיילדת שמילאה את תפקידה המקצועי בפינוי..
    הייתי קוראת לזה חלם אם אם לא הייתי יודעת שזהו מהלך מכוון של הממסד.

  9. מאת יעלה:

    קראתי את מה שכתבת.
    אני לא כ"כ מסכימה עם הניתוח שהצגת.
    אני יודעת שאני לא מייצגת את הזרם המקובל שקורא ומגיב באתר זה, אבל אחרי שקראתי את התגובות שכ"כ מצדדות בשיטת הניתוח, אני מרגישה צורך להגיב.

    יתכן מאוד שמשרד הבריאות אינו תומך בלידות בית, מכל סיבה שלא תהיה.

    מאוד יתכן ששלילת הרשיון במקרה הנ"ל אינה נכונה, בעיקר מהטעם שבזמן שבו ארעה לידת הבית הנוהל לא אסר על לידת בית אחרי קיסרי (לעומת ההחלטה שניתנה אחרי שהתקבל נוהל כאמור).

    אבל הסקת המסקנות לפיה שלילת הרשיון נועדה כחלק ממאבק לצמצום צעדי יולדות הבית הינה שגויה מיסודה.

    שלילת הרשיון הינה תוצאה של הפרת תנאי הרשיון.
    כמו שכל מי שעובד במקצוע מורשה (מקצוע המצריך רשיון כמו רפואה, עריכת דין, הנדסה, ראיית חשבון וכן גם מיילדות), חיב לפעול על פי תנאי הרשיון שלו. הפרה של הכללים תוצאתה- שלילת הרשיון או הגבלתו.

    מקצועות מורשים נמצאים תחת פיקוח מאחר והמדינה סוברת שיש להגביל את צעדי בעלי הרשיון ולהגדיר את התחומים בהם מותר להם לפעול (כך לצורך העניין לעו"ד שעוס בעריכת דין אסור לפתוח משרד עם מישהו שאינו עורך דין, אם יפר את ההוראה הזו הוא מסתכן בשלילת הרשיון שלו, זה אחד מכללי המקצוע).

    בדומה מיילדת מורשית צריכה לפעול על פי כללי המקצוע. אם הכללים אוסרים יילוד נשים מסויימות בבית, למיילדת עומדות שתי אפשרויות – לכבד את הכללים (ותוך כדי לנסות ולהביא לשינויים) או להפר את הכללים (ולהסתכן באיבוד רשיון זמנית או לצמיתות).
    עניין זה כלל אינו נוגע ליולדות המעוניינות ללדת בבית.

    בהינתן הכללים האלו.
    יולדת שבעברה ניתוח קיסרי שרוצה ללדת בבית יכולה – ללדת באמצעות מיילדת המוכנה לסכן את רשיונה, ללדת עם מיילדת נטולת רשיון, ללדת ללא סיוע מיילדת.
    במקביל היא כמובן יכולה לנסות ולשכנע את מקבלי ההחלטות לבטל את ההגבלה המוטלת על רשיונן של המיילדות ליילד לידה כזו בבית.

    מדוע כ"כ חשוב לנשים ללדת עם מיילדת בעלת רישיון? האם אין זאת בגלל שכך הן מקבלות אסמכתא לרמת ההכשרה וליכולת לסמוך על כישורי המיילדת? אי אפשר להחזיק את החבל בשתי קצותיו.

    אני לא גורסת שלא צריכה להיות ביקורת כלפי הכלל האוסר על לידת בית לאחר קיסרי (אם כי לא הייתי מעלה בדעתי לבצע לידה שכזו בבית), אבל מכאן ועד להגיע למסקנה שסיבת השלילה של הרשיון הינה מאבק בין היולדות למערכת הרפואית והמשפטית המרחק גדול.
    המיילדת נענשה על הפרת הכללים הקבועים והמוגדרים ברשיון. השאלה אם כללים אלו ראויים הינה שאלה נפרדת וחבל שערבבת בין שני הדברים (כך את מחטיאה את עיקר העניין והוא הניסיון לבצע שינוי במערכת).

  10. מאת אורנה שפרון:

    יעלה,

    אין זה מתפקידי לבצע את השינוי בתוך המערכת.
    את המשימה הזו יקחו על עצמם אנשים אחרים.
    אין בדברי כל כוונה לעסוק בענייני החוק. (למרות שגם בעניין זה כדאי לך לקרוא את תגובתה של me במעלה הדף)
    אני מציגה את דעתי שעולה מתוך התבוננות במצב המוזר הזה שבו הממסד מנסה להגן על אזרחיות מפני עצמן, באמצעות פגיעה בנשים שעוזרות להן להגשים את רצונן. העמידה בנהלים היא תמיד תרוץ מצויין. באותה מידה שהממסד דבק בנהלים הוא גם מתעלם מהם אם זה משרת אותו.
    אגב, ישנן עוד דרכים בהן מנסה הממסד לצמצם ולהקשות על לידות בית: שלילת מענק לידה, נהלים דרקוניים ללידת בית שמוציאים נשים רבות מהאפשרות לעשות זאת על פי החוק, הפחדות הפחדות והפחדות של רבים מבין אנשי הממסד הרפואי, מניעת טיפול, נסיון להפיל על נשים הוצאות אישפוז כשהן מגיעות לבית חולים אחרי הלידה (Fדי להרשם ולקבל את מענק הלידה) וכ'…

    את שואלת מדוע חשוב לנשים ללדת עם ממיילדת עם רשיון?
    יש כאן שני עניינים –
    אחד אישי: המיילדת ששללו את רשיונה, היא מיילדת מוערכת ונשים רבות שכבר ילדו איתה לא יוכלו להמשיך ללדת איתה למרות שהן סומכות עליה ורוצות לקבל את השירות הזה דווקא ממנה (למרבה הפלא – למרות שהממסד הצביע עליה כמיילדת מסוכנת,)

    והשני, כללי:
    לי לא חשוב בכלל הרשיון שנותנת המדינה למיילדת. אני באופן אישי נעזרתי בלידותי בבית באישה שאין לה רשיון. אני גם חושבת שככל שיותר נשים ילדו בעזרת נשים שאין להן רשיון, הממסד הרפואי יאבד את החזקה שלו על לידות הבית.

    אם נשים, יולדות ומיילדות, היו מתאחדות במאבק הזה, המיילדות היו מחזירות את רשיונותיהן למדינה ונשים היו יולדות איתן בצורה גלויה בלי המטריה הכפויה של המדינה, לממסד הרפואי לא היתה שום אפשרות להצר את צעדיהן של הנשים, מה שהוא עושה עכשיו בתרוץ של החוק.

    אבל נשים אף פעם לא התאחדו במאבקיהן. לכן ברור שגם סביב המאבק הזה נשים ישארו חלוקות, וחלקן יתמוך בממסד המנסה להצר את צעדיהן, משום שהן הפנימו את המסרים של הממסד, בין השאר תוך כך שנולדו בבית חולים ושם הן גם יולדות את ילדיהן.
    מין לופ שכזה שקשה לצאת ממנו.

  11. מאת אורנה שפרון:

    כרמית,

    מסכימה כמובן עם כל מילה.
    זה ממש מיאש שנשים מאמצות את העמדות הללו לגבי עצמן, ומוותרות על התחושות שלהן, הידע הפנימי שלהן והאינטואיציה שלהן וגם על השכל שלהן, לטובת אנשי מרות ששוללים מהן את החופש להיות מה שהן ולבחור את דרכן בחיים.

  12. מאת זיו:

    זה כל כך נכון ועצוב הממסד פשוט מפחד…פחד מוות שיפגעו לו בהכנסות וביוקרה. מחלקת נשים היא מקום איום לנשים אחרי לידה מניסיון במחלקת נשים א בסורוקה זה פשוט לא אנושי מה שקורה שם, אני חייב לציין שלשמחתנו לא נזקקנו להם הכל מצפייה.על המתרחש.יולדת מתעלפת ליד רופאה דתייה שאפילו לא מסתובבת לראות מה קרה אלה אומרת לאחיות תרימו את הנודניקית הזאת,אחיות שלא ניגשות ומוודאות שהיולדות בסדר,שמצליחות להניק או כל דבר בסיסי אחר.אז על מה הם נלחמים? על אינטרס ופגיעה במעמדם שהולך והופך לרעוע ככל שעובר הזמן.
    אחל לכולן רק טוב וכמה שיותר ילדו בבית ככה תעלה המודעות ויותר ויותר ילדים יזכו להתחלה חדשה טובה ,נעימה ומזמינה.
    זיו

  13. מאת נועה:

    יעלה, עד עכשיו קראתי ולא הגבתי, ועכשיו אני חייבת.
    את בני הגדול ילדתי בלידת בית שהסתיימה בניתוח קיסרי. היום אני בהריון שני לקראת לידה.
    הסיבות לניתוח אינן משנות. המיילדת ששללו את רשיונה היתה זו שהביאה אותי ואת בני בביטחון ובשלום אל ביה"ח כשראתה שאין דרך אחרת להמשיך את הלידה בבית.
    היא, במקצועיותה עזרה לי ללדת בשלום.
    היום, אני נמצאית במצב שבו משרד הבריאות שולל את זכויותי כבן אדם. איני רוצה ללדת בבית חולים גם הפעם. אני כן רוצה ללדת בבית. בבטחה! ללא סיכונים. לשם כך אני צריכה את עזרתה של מיילדת מקצועית. איני רוצה לגרום לשום בעל מקצוע לעבור על החוק או לסכן את רשיונו ועבודתו בשבילי.
    משרד הבריאות מכריח אותי להגיע לבית החולים על מנת ללדת בשנית. זה לא מה שאני רוצה.
    הם אינם מאפשרים לי לבחור בדרך שבה אני רוצה להביא את ילדי לעולם. ואני רוצה לעשות זאת כאישה שחיה במאה ה 21, לא במערה של איזה אדם קדמון.
    למה המוסדות לא יכולים לכבד את רצוני? את אומרת שאני לא אחראית למעשי ולמעשה צריך בכח לשלול ממני את הזכות להחליט כיצד ואיפה להביא את ילדי לעולם??

    עד כמה שאני יודעת, ברוב מדינות המערב, אין איסור שכזה. להפך, אם אישה רוצה ללדת בביתה עם ניתוח בעברה ובלי, מעודדים אותה ע"י מעקב של אנשי שירות הציבור בביתה במהלך כל ההריון והלידה.
    במדינתנו מאדירת כוחות הממסד הרפואי, צבאי, כוחני, אי אפשר.

    כואב לי בשביל כל המיילדות שכך הן צריכות להתנהל, ועוד יותר בשביל כל אותן נשים שנמצאות במצבי.

    הלוואי ונגיע לימים נאורים יותר במדינה, שלא נצטרך להשתמש בכח ההפחדה אלא ברגש וחמלה.

    נועה

  14. מאת כ:

    לשאלתך "מדוע כ"כ חשוב לנשים ללדת עם מיילדת בעלת רישיון?" התשובה פשוטה – אישה ללא רשיון שתיילד צפויה למאסר. רוב המיילדות לא תיילדנה אם רשיונן יישלל, וגם מיילדת שכן תסכים – אני לא רוצה את המאסר שלה על מצפוני.
    אז בניגוד לדברייך אין כאן "לאחוז את החבל משני קצותיו". אין לי באמת בחירה ללדת עם מיילדת ללא רשיון. אני יכולה לבחור ללדת ללא מיילדת כלל.

  15. מאת אסתר לחמן:

    בדיוק עשו כתבה על האחוז הגבוהה של לידות בית וראיינו אותי בתור יולדת-בית,

    מה שנאמר לכתב היה דומה מאד למה שכתבת- אבל מה שהוצג בעיתון היה כמובן "ילדה טובה" שפשוט רוצה יותר פרטיות בלידה….

    הרגשתי שהשפה שונה באופן מהותי משיוכלו להבין בעולם הממסדי…..
    נו, מילא, לפחות התמונה היתה יפה…

  16. מאת זיוה:

    אושרי- קראתי ובכיתי כפשוטו. נורא, נורא, נורא…
    זכיתי ב"ה ללדת בבית את בתי , וכשלקחתי אותה ליועצת הנקה היא שקלה אותה ואמרה (ציטוט חופשי):" וואו. מנסיוני- ככה מגיבים רק תינוקות שנולדים בבית. תינוקות שנולדים בבי"ח צורחים בפלצות כשאני שמה אותם על המשקל. כנראה בביה"ח עושים את זה בקור רוח מזעזע שגובל באכזריות" [כמובן היא אמרה את זה משום שבתי בת 3 הימים לא בכתה כשהונחה על המשקל].

    זיו- סליחה שאני נתפסת לקטנות, לא הבנתי לאן אתה חותר כשאתה מציין את הרופאה המתעלמת בתואר "דתיה". יש כוונה סמויה בדבריך, או שזה פשוט מה שזרם לך על המקלדת?
    וליליה אין בכוונתי להוציא בתוך האתר המדהים הזה את השד ה(ע)דתי :) רק רציתי להבין אם יש משהו שאני צריכה לתת עליו את הדעת. תודה

  17. מאת זהר כרמי:

    אושרי היקר, אני רוצה לצטט את הטקסט שלך בטור שלי ב-XNET, זה בסדר לצטט אותך בשם המלא?

  18. מאת יעל נוי:

    כ,
    אם אנחנו, הנשים היולדות, נשתחרר מהצורך ברישיון אף אחד לא יוכל לנו.
    אם אזמין ללידתי חברה, שכנה, אשה עם ניסיון רב, בכדי שתהיה איתי אף אחד לא יכול לעצור אותה לאסור אותה או לעשות לה כלום.
    מיילדת שמעולם לא החזיקה רישיון לא יכולה להאשם בהתחזות, או בכל אשמה פלילית.
    יש מיילדות כאלה.
    הן מעולם לא למדו אצל הממסד, לא קיבלו ממנו רישיון, ולא צריכות לעבוד לפי נהליו.
    ההכשרה שלהן היא אחרת לגמרי. הן בעלות ניסיון בלידות בית רבות, הן "מיילדות מגלגולים קודמים" ולא עברו את המסלול של בתי החולים והלידות המקובלות בתרבותינו (שזה ניסיון שלא הייתי רוצה להזמינו ללידתי).
    אני מאחלת לכולנו מיילדות שכאלה. הן לא מגיעות מתוך לימוד של פתולוגיות ואמונה בממסד הרפואי הן מגיעות ממקום אחר…..
    מקום שממאמין בגוף האשה. מקום משוחרר מפחד. מקום שיודע שיש תקלות בלידה אבל זה חלק מהחיים ואין הבטחות שהכל יהיה בסדר כי זה לא תמיד כך.
    מקום שמשאיר את האחריות אצלינו הנשים היולדות, לבחור בחירה אמיתית וכנה.
    זה לגמרי אפשרי.

  19. מאת אפרת:

    יעל את טועה לגבי "מיילדת שמעולם לא החזיקה רישיון לא יכולה להאשם בהתחזות, או בכל אשמה פלילית". כל אדם שמתיימר ליילד, ואינו בעל רישיון, צפוי להרשעה פלילית אם ייתפס (גם מבלי שהיולדת תתלונן).

    החוק מאפשר באופן חוקי ללדת לידת unassisted (ללא נוכחות של אדם שטוען שהוא מיילד), או לידה בנוכחות רופא/מיילדת בעלי רישיון (ו-3 שנות ניסיון בחדרי לידה בישראל).
    ז"א שגם אם אחותך היא אחות מיילדת בעלת ניסיון של שנתיים בחדרי לידה בישראל, אם תתפס כתומכת בך בלידת בית – היא עשויה להיות מורשעת על כך.

    כן, החוק מעוות.

  20. מאת יעל נוי:

    אפרת,
    אני אדייק את דבריי.
    אין לי שום צורך שהמלווה שלי תתיימר ליילד.
    אני אלד. היא תהיה שם. היא יכולה להקרא כל דבר אין צורך לכנותה מיילדת.
    ובדיוק אחותי לומדת עכשיו סיעוד, ולכן לא תוזמן, כנראה, ללוות אותי בלידה עתידית, אם תתרחש.
    הוא שכתבתי אין לי ענין בסוג זה של ניסיון מעשי….

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )