לפני שהאוכל מוגש לשולחן, אנו מפנים תשומת לב לא מבוטלת להכנתו. עלינו להקצות תקציב מתאים, לתכנן את המנות, לבחור את המצרכים ולהכין את האוכל. בזמן הכנתו תשומת הלב עוזרת לנו לבטא את הכוונות שלנו כלפי האוכלים. כוונות אלו מתבטאות דרך הטעם, הריח, המראה וההתאמה של האוכל לצרכים הגופניים והנפשיים של בני המשפחה. כאשר האוכל מוגש, תשומת הלב שלנו עוברת יחד אתו לשולחן ומרגע זה אין לנו שליטה על האופן בו האוכל יתקבל ומה יעשה אתו.
מה קורה כשתשומת הלב שלנו עוברת אל שולחן האוכל?
האם היא נשארת סביב הכוונות והעשייה שלנו, או עוברת אל האוכלים בשולחן? כאם שמתי-לב, שפעמים רבות תשומת הלב שלי עוברת במלואה אל הילדים. אני שמה לב לאופן שבו הם אוכלים, מה בחרו לאכול, כמה הם אוכלים ואיך הם מתייחסים לאוכל. תשומת לב זו משרתת אותי עד לרגע שבו אני לא מרוצה מפן מסוים של אכילתם. אז אני עוברת להיות עסוקה בהם ובדאגה, אני מוטרדת מזה שהם אוכלים מהר/לאט מדי, הרבה/מעט מדי או מצורת האכילה שלהם וכו'.
מה קורה לי כשתשומת הלב שלי עוברת מהעשייה שלי לעשייה של האחר?
זמן מה לאחר לידת בני השלישי שמתי לב שכשהמשפחה ישבה לאכול ביחד האכילה לוותה באווירה של התנפלות ושל אכילה מהירה. מיד התעורר בי הרצון להטיף, ללמד שלא כך כדאי, והעיקר, להפסיק את המצב מייד. באותו זמן הייתי משוכנעת שהילדים חיקו בהתנהגותם את אביהם. הייתי מאד מתוסכלת עד שהבנתי שעלי להרגיע את אי-השקט שהתעורר בי בזמן האוכל. בארוחות הבאות השתדלתי להחזיר את תשומת הלב מהם אלי.
מה קורה לי כשתשומת הלב חוזרת אלי?
מה שגיליתי היה מפתיע. גיליתי שאני מגיעה כל-כך רעבה לארוחות, שבתוכי הייתי מוכנה להתנפל על האוכל. כלפי חוץ השתדלתי לשלוט בעצמי, אך אני משוכנעת שתחושת הדחף לאכול עברה אל הילדים. ברגע ששמתי לב למה שקורה לי בשולחן האוכל, נפתח צוהר דרכו התאפשר לי לראות מה הייתי רוצה לשנות. התחלתי לאכול לעיתים תכופות יותר ופתחתי כל ארוחה בעשר נשימות ונשיפות. הילדים הצטרפו אלי לנשימות ו/או לנשיפות. מדי פעם תשומת הלב שלי המשיכה לחזור אל הילדים, ועמה חזרו גם ההערות לגבי מהירות האכילה, אבל ההערות כבר לא היו התגובה העיקרית שלי. עברו עוד כמה שבועות בהם נרגעה בהדרגה האכילה סביב לשולחן. שמחתי שהחזרתי את תשומת הלב אל עצמי.
האם יש משהו שמטריד אתכם בשולחן האוכל? לאן מופנית תשומת הלב שלכם כשזה קורה?
איזו כתבה מעוררת השראה ! תודה, דפנה
דפנה את כ"כ צודקת.
זה נושא שאני מרבה לעסוק בו, באישי ובמקצועי.
אני שמה לב שאם אני עוצרת לנשום ולאכול לאט, גם אם הכל מהיר מסביב, הדברים לאט לאט נרגעים.
רק צריך לזכור להאט את הקצב.
אגב, זה נכון בעיניי לתחומים רבים ונוספים. כמו צחצוח שיניים, אמבטיה, קריאה של חומר, סידורי בית….
תודה ! אני מאד מתחברת אל התיאור הזה גם בהקשר של שולחן האוכל האישי שלנו וגם בהקשר של כל פעילות בבית. שוב ושוב שמה לב איך הכי נוח זה להסתכל על האחרים (שזה במרבית המקרים הילדים…) ולדון את ההתנהלות שלהם וכו' וכו' ואיך כל הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי לסובב ולהחזיר את המבט פנימה.
כתבה נפלאה עם תוכן כל-כך מדוייק.
המראה שאת מציבה להשלכות שאנו עושים בחיים לבני משפחתנו כל כך חשובה.
אני מלאת הערכה לאומץ שלך לחשוף את עצמך ואת כולנו בדרך לא שיפוטית שמותירה רק את טעם האנושיות….
תודה דפנה. כדי להתמודד עם הנטיה שלי לבקר ולתקן את הילדים (בעוונותי בכלל, ובזמן האוכל בפרט), ביקשתי מהם לעזור לי ולהסב את תשומת ליבי לכך שאני ביקורתית. כך שלעיתים אני יכולה לשמוע תגובה שלהם כגון: "אמא, זוכרת? אני מחליט על עצמי", וכדומה, מה שמשקף לי שכנראה שוב הייתי ביקורתית.
כאשר אני מסבה תשומת ליבם לדפוס שנראה לי לא מומלץ, למשל קריאה בזמן האוכל, ואני עושה זאת בדרך של הצעה, היא בדרך כלל תתקבל. הם מאוד רגישים לאנרגיות של ביקורת ושיפוט ואני מודה להם על כך.
מעניין, תודה.
תודה על היושר ועל הבחינה המעמיקה של היומיומי
מקסים! כמו בהרבה מקומות בחיים שם אנחנו עסוקים בחוץ במקום בתוכינו. אף פעם לא הקדשתי מחשבה לעניין בהיבט האכילה המשפחתית… איכשהו יש הרבה הרגל ומובן מאליו במקום הזה. תודה על הפנית תשומת הלב והבטן!
(-:
תודה לכולם על העניין ועל שהתייחסתם!
רחלי- תודה על החידוד לגבי הביקורת, שיש לה צדדים. הזכרת לי שביקורת יכולה להיות חיובית ואיך שהיא מתקבלת, תלוי גם במינון וגם ביחסים שבינינו לבין הילדים.
ועל זה נאמר
תסתכלי בצלחת שלך! 🙂
(תרתי משמע)
ואפשר להיות גם בשימת לב למי שבירך אותנו בשפע שלו והעביר דרכנו את היכולת להביא את כל זה אלינו.הודיה -אבן דרך בכל מערכת
תודה דפנה, והגיג משלי: אני תמיד מבקשת מבני משפחתי שזמן אכילת הארוחה יהיה פרופורציונלי לזמן הכנת הארוחה, איזון שכזה. ארוחה ממוצעת לוקחת 7 דקות! אם משתדלים אז 10! כמובן שזמן ההכנה לוקח פי כמה אז איך מגשרים על הפער? מסתכלים על המנות, מריחים, לועסים לאט, משוחחים ו..הגענו ל5 דקות מדברים עוד על מזון אורגני ומלא, מזון בעונתו, סחר חופשי ומקומי ו..7 דקות חלפו. אז אם אי אפשר לגשר במימד הזמן ננסה באנרגיה ובאוכל אפשר להשתמש במילה הגסה קלוריות. לא לספור חלילה את הקלוריות שבמנות אלא להיות פעילים סביב ארוע הסעודה, מעין משימה/חגיגה משפחתית. נחשוב מה בא לנו לאכול, מה יש במקרר, האם יש שאריות, מי מבשל, מי מסדר שולחן, מי מברך, מי מגיש, מי מוריד, מי שוטף, מי שובר, מי מנקה וכו'. כלומר נוציא אנרגיה לפני שנכניס.
אני מניחה שעל הערכים הנוספים שבתמונה אידיאלית זו, לא צריך להרחיב.
ואולי כך יכנס יותר איזון לחיינו.