בכל אחת מארבע לידותיי זה חזר והיכה בי. הזמן שינה את צורתו. ממימד קיים ובלתי מעורער הנמצא ברקע ההתרחשויות, הוא הפך להיות ישות מתנהגת. הזמן בצורתו המוכרת נעלם כליל והפך למשהו צמיג ודבשי שנמסך באיטיות וטפטף בכבדות בתוכי וסביבי. יכולתי כמעט למשש אותו, ללוש אותו, להתמרח בו וללעוס אותו. הזמן כמו הפך להיות "משהו" והוציא את עצמו מן המשחק. בכך הוא אפשר לחוויית הלידה כולה להפוך לעל-זמנית (ואולי אל-זמנית?). בתחושתי הפנימית תפיסת הזמן התערפלה בי כליל. וכבר לא יכולתי לדעת אם הזמן עומד מלכת או ששעות חולפות תוך דקות. הרגשתי שהחוויה הזו משרתת נפלא את תכלית הלידה. היא מאפשרת לי – היולדת, ולתינוקי – הנולד, להתכנס אל תוך בועה – מעין חללית על-זמנית, ולצאת למסע זמני אל מחוץ לזמן. ממרחק הזמן אני מבינה שזהו מסע הכרחי וחשוב מאין כמוהו. כי הרי לידה היא תהליך של התגשמות. ובכדי לאפשר את ההצטרפות הבלתי-נמנעת הזו אל המציאות יש לסגת ממנה תחילה. וזה הכרחי מכיוון שהזמן, אשר תודעתנו כה לכודה בו ביומיום הארצי, הזמן הזה הוא למעשה אשליה.
הזמן הוא אינו באמת. זוהי מהות יחסית ומותנית שקיימת רק ברובד הארצי, הפיזי – זה הנתפס בחושים ומעובד על-ידי המוח החושב. אין שאלה לגבי היות הזמן הכרחי לחיים. בלעדי הזמן לא ייתכן קיומנו הפיזי. בלעדיו לא יוכלו חיינו להקצב, שנותינו לא ייספרו, ונסיון חיינו לא יצטבר. הזמן חיוני לכל תהליך של התפתחות. מנביטה, דרך צמיחה, ועד הבשלה וקמילה. בלעדי הזמן אין קיום למעגל החיים. אך מחוץ למעגל הזה הוא אינו קיים כלל. הוא מהות מדומה לחלוטין. ממש כמו זריחת השמש, אשר פותחת את יומם של כל יצורי האדמה מדי בוקר בבוקרו, (שלא לדבר על אינספור הלבבות הרוטטים, אשר קשרו לה במרוצת הדורות אינספור כתרים נרגשים של פיוט וקדושה). אלא שבמרחק קצר מאוד מחוץ לאטמוספרה של כדור הארץ מתברר שכל הדרמה הזאת אינה אלא פיקציה מקומית לחלוטין. שכן, בחלל החיצון שום שמש מעולם לא זרחה…
היציאה למסעות זמניים מחוץ לזמן איננה נדירה כלל. היא מתרחשת בכל יום לכל אדם לפחות פעם אחת, במצב של שינה עמוקה ונטולת חלומות. תעיד על כך התחושה המיידית שחווה כל אדם עם ההתעוררות משינה עמוקה. לפני שנביט בשעון לא נוכל לדעת כמה זמן עבר מאז ההרדמות. הרבה פעמים אני מופתעת לגמרי: מה, ישנתי כל-כך הרבה? או: מה, עוד כל-כך מוקדם? אתם מכירים את זה. זוהי בדיוק החוויה של ההצטרפות המחודשת למציאות. הלא היא ממלכתו של הזמן. וזוהי גם בדיוק ההוכחה לכך שמדובר במהות יחסית ומדומיינת…
זמן כרוך בתנועה. תנועת מחוגי השעון, תנועתו הפועמת של הלב, ותנועת הארץ סביב צירה וסביב השמש. בכדי לצאת מחוץ לזמן יש לחדול מתנועה. שינה עמוקה היא הדוגמה הנפוצה והיומיומית ביותר לכך. אולם ניתן לחדול מתנועה גם באופן מודע ויזום, כמו למשל במדיטציה, או בהרפיה עמוקה. אנשים המתרגלים מדיטציה או הרפיה חווים בקומם חוויה הדומה להתעוררות משינה. גם הם נדרשים להביט בשעונם בכדי לדעת כמה זמן עבר. טיפולים אלטרנטיביים שונים מאפשרים אף הם לסגת אל מחוץ לזמן. דיקור סיני, הילינג, רייקי, רפלקסולוגיה ודומיהם יוצרים לעיתים קרובות חוויה דומה. מנסיוני האישי אני יודעת שגם במקרים האלה נדרשת הצצה חטופה בשעון בכדי להתאפס ולשוב למציאות היומיום הקצובה על-ידי הזמן. כל החוויות הללו הן בעלות איכות מזככת, מזינה ומחייה. הנסיגה הספונטנית או היזומה אל מחוץ לזמן לצורך מנוחת הגוף וריענון הנפש היא הכרחית להמשך מירוץ החיים הפיזי בממלכתו של הזמן המדומה.
שונה מכל אלה היא הלידה. ככל הנראה הלידה (מלבד אולי המוות…), היא חוויית החיים היחידה אשר בה מתרחשת הנסיגה הספונטנית אל מחוץ לזמן מתוך מצב של ערות ותנועה. בחיי היומיום בעודנו שוקעים בשינה עמוקה או במדיטציה, מותירה התודעה את הגוף הנח על פני שטח המציאות, בעודה שוקעת עמוק יותר אל תוך המחוזות העלומים והעל-זמניים של התת-מודע. במהלך הלידה, לעומת זאת, התודעה נותרת ערה, ולכן הזמן בעצמו מפנה את עצמו ונסוג. בתהליך הזה אובדת לאשה היולדת תחושת הזמן, וחוויית הזמן כמו עוזבת את הגוף ומלווה את ההוויה מבחוץ. הזמן מאבד אז לחלוטין את אופיו המתמיד, הקצוב, המתקתק, והופך להיות דמוי חומר: צמיגי, זורם, "דבשי", ניתן למישוש… זוהי התרחשות ספונטנית שנועדה לאפשר את הצטרפותו של אדם חדש לעולם המציאות הפיזי מתוך מרחבי האינסוף העל-זמניים של הנצח… בלידה אמא עוזבת מעט את המציאות הפיזית ואת הזמן המושל בה, בכדי לשוב אליה עד מהרה כשהיא נושאת בזרועותיה גור-אדם חדש. אני מאמינה שההתרחשות הזו היא אוניברסאלית ומתרחשת תמיד, בלי קשר למהלך הלידה או לרמת המודעות של היולדת. נסיוני האישי המגוון (ארבע לידות שונות ומשונות) לימד אותי, כי הלך רוח של התבוננות וקבלה בלידה מאפשר לעבור את התהליך כולו באופן מודע, מרפא, מצמיח ומעצים. וכך, באופן טבעי, הלידה בעצמה מכשירה אותנו להיות נשים גדולות ומגדלות.
מרתק. תודה.
מה שכתבת מעלה בדעתי את השורה הנפלאה שכתב רבי יהודה הלוי:
"עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם".
להבנתי – מי שמתמסר למשהו שהוא אשלייתי, מותנה, יחסי – הוא עבד של עבד. ההתמסרות לנצחי, לעל-זמני, היא המשחררת, המעצימה, המצמיחה.
ומוסיף וכותב רבי יהודה הלוי:
"עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי".
חגית יקרה, קראתי עכשין בפעם שלישית את הרשימה שלך והיא מעוררת מחשבות.
חשבתי על הרעיון שבכדי ליצור צריך בעצם לצאת מהזמן
וחשבתי איך כאשר אני מציירת אני נכנסת למצב מדטטיבי לחלוטין
זאת המילה שאני משתמשת בה תמיד.
אני יכולה לבלות חמש שעות מול הציור ולא יהיה לי מושג כמה זמן עבר
ואני גם תמיד אומרת שזה זמן מבריא עבורי כי המוח שלי חדל לגמרי לעבוד
אף מחשבה כמעט לא עוברת במוחי בזמן הציור מלבד מחשבות פרקטיים כמו – האם אני צריכה כבר לאסוף את הילדה מהגן למשל…
ואז חשבתי שאולי העצירה מתנועה בשביל בריאה (תרתי משמע) מחודשת היא העצירה של המיינד ולאו דווקא של הגוף
שהרי אפשר גם להיכנס לטראנס או מצב מדטטיבי גם על ידי תנועה שחוזרת על עצמה למשל.
אני בעבודה שלי בפאולה נכנסתי למצבים תודעתיים שכאילו תוך כדי תנועה אינטנסיבית ביותר.
ואולי זאת הסיבה לכאב בלידה
זה הדבר היחיד שמוציא אותנו משצף המחשבות הרגילות, הוא עוצר את התנועה הפנימית של המוח ומכניס אותנו למצב תודעתי אחר לגמרי, על זמני כמו שכתבת.
אני חושבת שלידה ללא הצירים לא היתה מפנה את תשומת ליבינו פנימה ולוקחת אותנו למסע העל זמני הזה.
הרשימה שלך מעוררת הרבה מחשבה
תודה! (אוהבת מאד את התיאור שלך של הזמן כצמיגי ודבשי… מקסים. עושה לי חשק לחשוב כך על הזמן גם במודע של היום יום שלי.)