24 ביולי, 2011

שיטת פלדנקרייז

זה מספר שנים שאני משתמש בשיטת פלדנקרייז.

אבל האם באמת השיטה נמנית עם הדברים שאפשר "להשתמש" בהם? על פי ההיכרות שלי עם שיטת פלדנקרייז, עליי לענות בשלילה לשאלה זו. שיטת פלדנקרייז איננה מסתכמת בלימוד סדר פעולות מסוים שמביא לתוצאה רצויה, כפי שנהוג בשיטות אחרות לעבודה עם הגוף. שיטת פלדנקרייז היא יותר דרך מאשר שיטה, היא מעין גישה, ואולי אפשר לומר שהיא דרך גישה – שכן באמצעותה אנחנו ניגשים אל לב המנגנון שעל פיו אנחנו לומדים להתנועע, ומתוך מערבולת התחושות והתנועות אנחנו יוצרים אפשרויות חדשות לתנועה. המשפט שפתחתי בו, אם כן, איננו מדויק. אינני יכול להגיד שאני משתמש בשיטת פלדנקרייז. איך אפשר לנסח ביתר דיוק את מה שברצוני לומר? דומני שזהו בדיוק נושא הרשימה, ותקוותי היא שאצליח לענות על השאלה הזאת, ולו באופן חלקי.

אינני נוירולוג, ואיני יכול להתיימר לתת מידע מדויק באשר לדרך שבה מקורות התנועה פועלים. אף על פי כן שמעתי ממורים שונים וממקורות שונים מספר עקרונות, שעל פיהם אני מבין את הדברים, ואביאם כאן.

בני אדם נעים בתבניות. התנועה הרצונית והמכוונת היא פרי של תהליך ניסוי וטעייה, שמביא ללימוד סדר הפעולות העדין והמדויק של השרירים, הנשמר בזיכרון ומאפשר שחזור של התנועה. תינוק המנפנף בידיו לכל העברים, למשל, איננו שולט עדיין בתנועה, אלא רק נענה לדחף של ידיו להתנועע. הוא עוד אינו יודע לאן הן תזוזנה, ואינו יודע מה באפשרותו לעשות באמצעות ידיו. הוא יודע רק זאת – שידיו זזות. עם זאת, בכל פעם שהוא מזיז את ידיו, מערכת העצבים שלו מקבלת מידע חדש – המיקום שבו מונחת היד ביחס לגוף, המפגש של היד עם החומרים שסביב – כל אלה נקלטים במוח. עם המודעות למרכיבים השונים של התנועה, יכולה לבוא גם כוונה תחילה לתנועה. אם אל מודעותו של התינוק מגיעה העובדה שדחף מסוים של שריר היד מביא אותה לכיוון זה או אחר, הוא יוכל לחזור ולעשות כן בעתיד, בכל שעה שיחפוץ. אז לא תהיה זו שוב סתם זריקה של היד בלא כל מטרה, אלא חזרה על פעולה מוכרת. סדר מסוים של פעולות כאלה מהווה תבנית שלמה, שמטרתה מוגדרת – למשל להושיט יד ולתפוס במשהו. התבניות האלו הן הדרך שלנו לזוז ולפעול בעולם.

הדברים יפים לגבי מנגנון התנועה אצל בני אדם, אך להבנתי הם תקפים גם לגבי מנגנון ההכרה (או הנפש). למעשה שני הדברים – התנועה והנפש – קשורים האחד בשני בצורה כל כך הדוקה, שאפשר לומר שהם פועלים בעזרת אותו המנגנון עצמו, שמוליד את שתי התופעות האלה. התפתחות ההכרה אצל התינוק מגיעה יחד עם התפתחות התנועה, ולהבנתי – וברור לי שהדבר איננו פשטני עד כדי כך – נולדת ממנה. מן התנועה מתפתחת ההכרה, ומתפתחת הנפש. בכל אופן אפשר באמת לראות התאמה בין השתיים, כאשר אנשים בעלי פגעי נפש כאלה ואחרים מתנועעים באופן שונה מאנשים "רגילים". ואולי הרחקתי יותר מדי – אני בעצמי, כאשר אני נתון במתח נפשי, מתנועע באופן אחר.

על כל פנים – תבניות אלה משרתות אותנו יפה, ובלעדיהן היינו אומללים מאוד, שכן היינו נאלצים ללמוד כל צעד מחדש, ולא היינו מסוגלים להתקדם לשום מקום. אלא שהעובדה שאנחנו פועלים בתבניות יכולה לעתים לפעול לרעתנו. מאחר שאנחנו פועלים באמצעות שחזור של פעולות שננקטו בעבר, לעתים יקרה שנפעל בהתאם לתנאים שבהם למדנו את התבנית, בשעה שהתנאים שבפניהם אנחנו ניצבים הנם שונים בתכלית. פעולה כזאת, שאינה מותאמת למציאות אלא מתבססת על הזיכרון בלבד, הנה תבנית תקועה. פעולה בתבנית תקועה יכולה לגרום לצרות רבות, שכן הפעולה לא רק שאיננה מביאה לתוצאה הרצויה, אלא היא יכולה אף להביא לנזק מההתנגשות עם מצב העניינים כפי שהוא באותו הרגע.

זוהי הסיבה שבשעה שאדם אינו עומד בפני מאמץ יוצא דופן, הוא יכול לפתח כאבי גב. הרי אם אינו נדרש לפעולה מאומצת, מדוע שילקה בגבו? למיטב הבנתי הסיבה היא שהאדם פועל בצורה שהתאימה לו אי פעם – ויכול שהדבר היה לפני שנים רבות, ביום מסוים ובשעה מסוימת – וכעת איננה מתאימה יותר. באופן דומה, בלא כל סיבה עובדתית, אדם יכול לפתח קשיים נפשיים. דוגמה ברורה לכך היא נגינה בקונצרט. המנגן איננו ניצב באמת בפני סכנה. על פי רוב הגרוע ביותר שיכול לקרות בעקבות נגינה לא מוצלחת הוא הפסקת הנגינה, והרי מיליוני בני אדם חיים את חייהם בלא להזדקק לנגינה. אין בכוונתי להקל ראש בערכה של נגינה, אולם ברור הדבר, שאין אדם שימות מחוסר נגינה. אף על פי כן, התגובה הנפשית (ובעקבותיה הגופנית) לנגינה בקונצרט דומה לתגובה הנפשית של אדם הניצב בפני סכנה גדולה ומבקש להימלט. מדובר, אם כן, בתבנית תקועה: המציאות היא שאין סכנה, והתגובה היא כאילו יש סכנה.

בעת שאדם נתקל בקשיים עקב שימוש בתבנית תקועה, אם בתנועה ואם בנפש, רבות השיטות אשר מנסות להיטיב את מצבו באמצעות לימוד תבנית חדשה. במקום לעמוד כך, שומה עליך לעמוד אחרת כדי להפסיק את סבלותיך. פעמים רבות נגן מקבל עצה לפני עלייתו לבמה: "אל תדאג, הדאגה רק מחבלת בנגינה ואינה תורמת שום דבר". הצדק עם המייעצים, בזאת אין ספק. אולם נדמה שהצדק נשאר עם המייעצים, ואינו מגיע כלל אל הנמען.

כל אחד שמע, וכל אחד יודע, שצריך לעמוד זקוף, או שלא צריך לדאוג בלא סיבה. אלא שבשעה שהתבנית תקועה, גם עשר שנים של ידיעה לא תעזורנה לשנות את המצב. האדם אינו יודע כיצד לעמוד זקוף, או היאך הוא יכול לנגן בלא לדאוג. אם כן, מלמדים אותו שעליו להפעיל את השריר הספציפי הזה כדי שיוכל לעמוד זקוף, או שמלמדים אותו טכניקות של הרפיה ומדיטציה. הדברים אכן משתפרים, לפעם או פעמיים, אולם מאחר שהם אינם מהווים חלק אורגני מתבנית הפעולה של האדם הם לא יכולים להיעשות בצורה טובה ולהיטמע בו, להפוך לחלק ממנו. שוב, הבעיה איננה – במקרה הטוב – בחומר שאותו מלמדים, אלא בדרך שבה מלמדים אותו.

בשיטת פלדנקרייז אופן הלימוד הוא שונה לחלוטין. אין מדובר כאן במערכת חוקים לתנועה נכונה, שעל התלמיד לשנן ולהטמיע. מטרת השיטה היא להביא לתנאים מיטביים ללימוד תבניות חדשות, או לפתיחת תבניות תקועות. בתוך תנאים אלה ניתנת הזדמנות מחודשת למנגנון הלמידה הספונטאנית ליצור דרכי תנועה חדשות. ההבדל בין תבנית שנוצרת באופן ספונטאני אצל אדם לבין תבנית שנלמדת מבחוץ באמצעות ציות להוראות הוא גדול מאוד. האחת יכולה להפוך (גם אם איננה חייבת) לחלק אורגני מדרכי התנועה של האדם, בעוד שהשנייה על פי רוב נשארת מנותקת ממכלול התבניות של האדם. תבנית כזאת, הנלמדת באופן מנותק, היא למעשה תבנית סגורה שבאה לתקן תבנית סגורה אחרת. על פני כן מה שמציעה שיטת פלדנקרייז זה פשוט לפתוח את התבנית המקורית.

הדרך לפתיחת תבניות היא הבאת מרכיבים מהתבניות אל ההכרה. ברגע שתבנית או מרכיב שלה מגיעים אל ההכרה, יכול להיווצר שינוי. אדם אשר הולך עקום ומנסה ללכת זקוף איננו מצליח לא מפני שאינו מתאמץ מספיק, אלא מפני שהוא כלל אינו חש באיזה מקום בגופו התנועה נעשית באופן כזה, שתוצאתו היא ההליכה הכפופה. אולם ברגע שהוא חש את המקום הזה, יש באפשרותו לנסות דרכים אחרות להפעיל אותו.

בשיטת פלדנקרייז, אם כן, מתקיימים תנאים מיטביים לפתיחת תבניות. אף על פי שזהו שיעור בתנועה לא מדובר בהתעמלות, שכן מטרת התנועות איננה חיזוק שריר מסוים או שיפור הגמישות, גם אם אלה יכולים לצאת כדרך אגב מתנועות אלה. מטרת התנועות היא להביא לשינוי בתבנית על ידי הבאת מרכיב של התבנית אל המודעות.

דוגמה בהירה היא שיעור פלדנקרייז "פיתול עמוד השדרה ונשימה קצבית". התלמידים שוכבים על צד אחד, ומתרכזים בנשימה. לכאורה מדובר בעוד אחד משיעורי הנשימה, אשר כמותם אפשר למצוא בכל אחת מן השיטות השונות לעבודה על הגוף. אלא שבשיעור זה הפרט החשוב ביותר (להבנתי וראייתי, ייתכן כמובן שעל פי פלדנקרייז הדבר יהא שונה!) איננו סתם תשומת הלב לנשימה, אלא העובדה ששוכבים על הצד. השכיבה על הצד מגבילה את תנועת אחת הריאות, וגורמת לתחושה חזקה של חיכוך בזמן הנשימה. מפגש הצלעות עם הרצפה בזמן תנועת הנשימה, אשר נעשתה כבר רבבות פעמים בחיי אדם, מביא אותה אל ההכרה באמצעות הגברת התחושה. ברגע זה, שבו תנועה רגילה מחיי היומיום מגיעה באופן מוגבר אל המודעות, נולדת אפשרות לשינוי התבנית. בהמשך השיעור פלדנקרייז יוצר תנאים נוספים אשר מגבירים עוד יותר את תחושת התנועה. פיתול עמוד השדרה מביא לכך שתנועת הריאות תוגבל עוד יותר, וכך תגיע באופן מוגבר אל המודעות. נוסף על כך ישנו תהליך הנשימה המבוקרת, שארבעת מרכיביה (שאיפה, החזקת האוויר בריאות, נשיפה, החזקת הריאות ריקות, וחוזר חלילה) נמשכים פרק זמן זהה. סידור מלאכותי זה של הנשימה (גם אם אדם נושם כך באופן רגיל, הרי שתשומת הלב המיוחדת לתזמון היא מלאכותית) מגביר את מרכיבי הנשימה, ויוצר כך אפשרות נוספת לשינוי.

בעקבות שיעור זה התהלכתי מספר שבועות עם תחושת גילוי. גיליתי שבאפשרותי לנשום גם באופן כזה, שריאותיי נפתחות, או נפרשות, הצדה. התנועה החדשה הזאת של הריאות משחררת משהו בגב ובעמוד השדרה בצורה שעד אז לא הכרתי, ושהיטיבה עמי בכל עת שחשתי שגבי מתכווץ. גילוי זה הוא תוצאתו של שיעור קצר, בן פחות משעה. לדידי זוהי דוגמה לכוחה של דרך הלימוד אשר מציעה שיטת פלדנקרייז.

חלק חשוב ביותר מדרך הלימוד הזאת, של הבאת מרכיבים מהתנועה אל המודעות, היא כמובן תשומת הלב. ההקשבה לתנועה היא חלק חשוב ביותר, שכן בלעדיה, גם אם באמצעות המניפולציות השונות שעובר התלמיד במהלך שיעור נוצר שינוי כלשהו, הוא איננו נקלט, ורבים הסיכויים שיאבד מיד. העניין פשוט למדי, ובכל זאת יש להזכירו במפורש: על מנת שתנועה תבוא אל ההכרה, ההכרה צריכה להיות פנויה ומוכנה לקבלת מידע חדש.

ההקשבה מבטיחה גם שהתלמיד ינוע באופן כזה, שיהיה תמיד הגיוני ואורגני ביחס לדרכי התנועה הרגילות שלו. אם אדם מקשיב באמת לגופו, אין סיבה שיעשה תנועה שבמקום לעזור תפגע בו, כאותן מתיחות אשר נעשות לרוב בשיעורי התעמלות, ומסבות לעתים נזק רב יותר מתועלת.

נקודה זו היא חשובה ביותר, שכן העשייה בתשומת הלב היא שונה בתכלית מהעשייה העיוורת. העשייה בתשומת הלב היא עשייה שמתאימה את עצמה למציאות, נפגשת עם המציאות, ומתוכה יוצרת דברים חדשים. לעומתה העשייה המנותקת היא על פי רוב עקרה, כיוון שחומר העבודה שלה איננו המציאות כפי שהיא (וליתר דיוק – כפי שאנחנו חשים אותה), אלא רעיון כלשהו על המציאות. לתחושתי הדבר תקף לא רק לגבי הדרך שבה אנחנו נעים, אלא גם לדרך שבה אנחנו יוצרים אומנות. אומנות אשר איננה נעשית מתוך מפגש עם המציאות, היא אומנות דלה, שכן הרעיונות המסובכים ביותר הנם פשוטים ביחס למציאות.

אדם המקשיב לגופו איננו מסתגר בתוך התבניות הישנות שלו, והוא פתוח לקבל מידע חדש, תמיד חדש. מתוך הפתיחות הזאת נולדת ראיית המציאות החדשה, הרעננה כשל ילד הנחשף אליה בפעם הראשונה.


זוהי גירסה מקוצרת של עבודה שהוגשה לסיום קורס באונברסיטה

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת דרור גרין:

    שלום רונן,

    אני שמח שכתבת שפלדנקרייז היא יותר דרך מאשר שיטה, משום שזו הבחנה חשובה ביותר.

    'שיטה' היא סדרה של הוראות (manual) לפתרון בעיות, והיא מתאימה לחשיבה המערבית הפותרת קשיים לאחר שכבר נוצרו. הרפואה המערבית מבוססת על 'שיטות' ומניפולציות שמישהו אחר מפעיל עלינו לאחר שאנחנו נתקלים בקשיים.

    'מתודה' היא דרך המאפשרת לכל אחד להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו באופן חדש, ולבחור בעצמו כיצד לעשות בה שימוש.

    ובאמת, הדרך של פלדנקרייז היא 'מתודה' מהפכנית המאפשרת לנו להבין כיצד פועל גופנו, ולבחור באופן המתאים לנו כיצד להפעיל את גופנו בדרך המתאימה לנו, כעבודה יומיומית ולא כפתרון לבעיה.

    סבא שלי למד אצל פלדנקרייז לפני עשרות שנים, כשעדיין קראו לזה 'התעמלות', ואני למדתי אצל ענת בניאל, מתלמידותיו הקרובות של פלדנקרייז, באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. המחשבה של פלדנקרייז תופסת מקום חשוב בדרך-החיים שלי, ואני לומד ממנה שוב ושוב בכל תחום שבו אני עוסק.

    מפלדנקרייז למדתי איך להתייחס לגופי, ממנו שמעתי על גישת ה'אוטוסוגסטיה' שפיתח אמיל קואה בסוף המאה ה-19, שממנה הושפעה מחשבתו של פלדנקרייז (הוא תרגם ספר על האוטוסוגסטיה לעברית). עד היום אני נהנה לקרוא בספריו של פלדנקרייז, שיש בהם הארות חשובות ויצירתיות על עצם החיים.

    להתראות,

    דרור

  2. מאת עדינה ניפו:

    איזה יופי רונן!
    תודה גדולה על התזכורות בעלות ערך עליון של תשומת הלב וההקשבה לגוף.
    למדתי דברים אילו בעצמי על גופי ושבה ושוכחת אותם ותמיד מרגישה זכות גדולה כשמישהו מעורר אותי לזה מחדש כמו שעשית כאן.

  3. מאת אילה טייכמן:

    נפלא!!!
    כל מי שאי פעם התאהב (וגם אילו שטרם התאהבו) בשיטת פלדנקרייז
    זוכר תמיד מה היה השיעור "שעשה לו את זה"
    וכמה אור ובהירות הביא אל חייו אותו השיעור.
    בהצלחה לך!

    אילה טייכמן

  4. מאת מיכל ריטר:

    מאוד נהניתי מהדרך בה תארת את שיטת פלדנקרייז או מהצורה שתארת את "הדרך". הצלחת להאיר ולהבהיר את מהות השיטה.
    הייתי רוצה להוסיף או להדגיש את המיוחד בדרך הלימוד בשיטת פלדנקרייז – הלמידה האורגנית , המורה מציע אפשרויות חדשות ושואל שאלות באמצעות תנועה וכך "נפתחות תבניות ישנות" כפי שאמרת, והתלמיד בוחר איזה אפשרות מתאימה לו בכל רגע נתון.
    תשובה זו או בחירה זו שייכת לתלמיד (ולא למורה, בניגוד לדרכי "למידה" אחרות) ואף אחד לא יכל "לקחת" ממנו את מה שלמד בדרך זו.
    דרך למידה זו, מאפשרת לתלמיד להיות המורה של עצמו

    תודה לך שהוספת תאור כל כך יפה וברור של השיטה

    מיכל ריטר

  5. מאת yoram:

    היי רונן
    תשומת הלב ,ההקשבה לגוף,ההבדל העצום שציינת בין העשייה העיוורת לבין העשייה שמתאימה את עצמה למציאות,אלו ורבים נוספים תרמו לשינוי עצום שמתחולל בי בשנתיים האחרונות מאז התחלתי בשיעורי פלדנקרייז (תודה ענקית למורה שלי רוני לפידות מגן שמואל)
    תודה רבה לך על הרשימה ,עבורי היא מרגשת מאוד.
    יורם אינדיק

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )