28 ביולי, 2011

על מה שקרה כשקמתי מהספה

במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.

התחלתי עם יוגה. 10 דקות בבקרים. לא בכל בוקר כמובן, רק כשזה התאים. 10 דקות, תנוחה או שתיים, או שלוש, מתוך ספר היוגה הישן לילדים, כשהילדות מתרגלות לצדי, ולפעמים עלי, או מתחתי…זה היה שונה מאוד משיעורי היוגה שזכרתי מהתקופה שלפני האמהוּת, ולפעמים מתסכל מאוד, אבל הגוף הגיב לכל מתיחה באנחת רווחה שיכולתי ממש לשמוע. אהההה, כן!
עם הזמן הגעתי לתרגול יומיומי של חצי שעה. הילדות גדלו, ולפעמים יכולתי לתרגל לבד, בשקט.

ביוגה אני נכנסת לתנוחה – חלל שקט, מתוחם, שיש בו מקום לשלושה: אני, הגוף והנשימה.

אחר כך התחלתי ללכת. הפעמים הראשונות היו קשות. הרגליים כאבו, הנשימה התקצרה. אבל לאט לאט גיליתי שאני מחכה להליכות היומיות שלי, ושכשלא יוצא לי ללכת אני מתגעגעת.
כל יום כמעט, קצת לפני השקיעה, אני יוצאת מהבית ומתחילה לצעוד. בהתחלה עולים כל ההרהורים, המשימות ששכחתי לבצע, הטלפונים שאני צריכה לעשות, דברים לטפל בהם, לפעמים גם רגשות לא פתורים. אבל אחרי זמן מה ההמולה שוככת. אני מתמזגת בתנועה המתמשכת של ההליכה, רגל אחרי רגל אחרי רגל, בקול הנשימות והאבנים הנגרסות מתחת לרגליי, ושקט מתפשט בי. הכל פועם יחד אתי, בקצב צעדיי, בקצב נשימתי, הכל נרגע ושקט מתפשט בי. אז, מתוך השקט, מגיעות לפעמים תשובות, רעיונות ושאלות חדשות (כבר התרגלתי לקחת אתי פנקס ועט).
ההליכה, במיוחד בטבע, מסדרת לי את הראש.

לפני כשנתיים חזרתי לרקוד. פעם בשבוע, בחוג מסיבה שמתקיים אצלנו בקיבוץ (שעה של ריקוד חופשי לנשים וילדים), ולפעמים סתם לבד בבית, אני רוקדת.
אני מקשיבה לגוף ונעה לפי בקשתו, מניעה איברים באופן חופשי. לפעמים רק אצבע, או את כף הרגל, לפעמים את הגוף כולו, לפעמים בניתורים ודילוגים ולפעמים בשכיבה על הרצפה, לפעמים מהר ולפעמים לאט.
הריקוד מעגל לי את הפְּנים. הוא מלמד אותי להקשיב לתנודות הזעירות, לתנועה המתמשכת, המתמדת.

עם הזמן הדרכים השונות שבהן אני אוהבת לנוע מחלחלות זו אל זו. כשאני הולכת קורה לעיתים שידיי מתרוממות מעצמן, נמתחות כלפי מעלה כמו ביוגה או מתפתלות לצדדים כמו בריקוד, נענות למנגינה נסתרת. לפעמים אני עושה יוגה עם מוזיקה, ובין תנוחה לתנוחה נסחפת לריקוד. וגם בריקוד לפעמים הגוף מבקש ממני ללכת, או להיכנס לתנוחת יוגה כלשהיא.

לפעמים כשאני חוזרת הביתה אני מתחילה לרוץ מהר. השביל המוביל הביתה הוא עליה תלולה, ובכלל – רוב שנותיי כבוגרת טענתי בכל הזדמנות שאני שונאת לרוץ, אבל יש חיות שמבקשת להתבטא דרכי ואני רצה אותה, אתה, כל הדרך הביתה.

12 תגובות   (רסס)

  1. מאת לילך:

    מקסים!
    איך אני מכירה את הערבוב הזה הבין הדברים – כשהיוגה נכנסת לריקוד ושיטת פאולה נכנסת ליוגה..
    ההליכות שלי אקראיות ובד"כ עם אחת הילדות (ולפעמים פוגשות גם צב או נחש או חומוס גדל או..) ושונות לגמרי אבל יש בהן אותו קסם של יציאה לטבע שאין עליו..
    תודה.

  2. מאת עדינה ניפו:

    בדיוק חשבתי שאולי אני צריכה לחכות שהילדים יגדלו קצת (במיוחד הקטנה כמובן) כדי שיתאפשר לי לנוע כמו שאני רוצה ואוהבת בקצב ובזמן שלי.
    אני לא יודעת אם זה תירוץ או מציאות אבל קשה לי כיום עדיין למצוא את הדרך לשלב את התנועה באורך החיים שלי אפילו שאני שומעת ומרגישה קריאה כמעט נואשת של הגוף והנפש שלי לזוז.

  3. מאת גלית ראב"ד:

    תודה! כתבת מדויק כל כך. והזכרת לי כמה אני רוצה, בעצם, לנוע.

  4. מאת שירלי קניון:

    מצחיק – אתמול בדיוק שוחחתי עם חברה על אותם הדברים בדיוק.
    איך פעם, לפני ההריון הראשון, הייתי מהאנשים שהולכים מהר. וכבר למעלה משלוש שנים אני מהאנשים שהולכים ל-א-ט, וכמו שכתבת, נעצרת ל-"חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים." ממש ככה.
    לאחרונה היו לי גם כמה פרצי ריצה מפתיעים (אני?! ריצה?! אחרית הימים בדרך).
    כן, יש כוח אצור שמבקש מוצא. מרגש, לא?

  5. מאת יעל צ:

    אהבתי מאוד את מה שכתבת.
    לא מזמן התחלתי, לראשונה בחיי, ללכת ליוגה – תענוג אמיתי.
    משתדלת, לא תמיד בהצלחה, ללכת, לשחות. כל כך חשוב, כל כך נעים.
    תודה.

  6. מאת בשמת_א:

    בדיוק אני מתכוונת לחזור לרקוד (-:
    הגוף מבקש תנועה.

  7. מאת רונית_סלע:

    תודה על התגובות :-)

  8. מאת נקודות_ורודות:

    או!! כמה שהגוף מבקש גם אצלי. פחות מחפשת לרקוד ויותר מבקשת לנוע. בגלל תרגילים שעשיתי בעבר בבית והחלו לי כאבים עזים בגב תחתון, אני כל הזמן במחשבה שזה צריך להיות עם מדריך/כה אבל אולי אני גם ארכוש ספר יוגה לילדים ואתחיל עם תנוחות פשוטות? אולי.
    זה בטוח יפרוץ מכוון זה או אחר בשנה החדשה שתבוא עלינו לטובה – אמן ואמן.

  9. מאת אפרת:

    אוי, כל כך אהבתי.

    אצלי הרבה פחות זמן. אבל עקב שני נקעים קשים רצופים (שעור דומה שהתעקשתי לא ללמוד.. בעיקר אחד מהם היה בתחתית נחל, והעלייה מעלה היתה עומס מטורף על הרגל…), ואז עד שהתחלתי לזוז שוב, סיימתי שבוע עם 2 טרקים לבד בהרים בחו"ל, ובדרך ארצה גיליתי שאני בהריון… שנה אחרי הלידה שברתי את הרגל, כשלראשונה יצאתי שוב לרקוד…

    מאוד קשה החזרה הזו לתנועה, כאילו העולם לא לגמרי מפרגן לי אותה, או אני לעצמי אותה, ועד שאני כן, זה כ"כ קשה…

    עדיין סובלת מהרגל (טוב, במיוחד השבוע, לא רב הזמן כך), וראיתי שאני כ"כ נהנת לת ספרינט של כמה עשרות מטרים. כך סתם. זה כיף לי. יש פקק מטורף ברח' של הגן, אז אפשר לחנות רחוק ולתת ספרינט לגן. גם כי זה בד"כ מאוחר.. אבל גם כי ממש ממש כיף לי!

    ובפעמים האחרונות שהיו מסיבות שאהבתי, התבאסתי לצאת לבד לרקוד..
    חוג נשים ילדים/מסיבות הורים-ילדים כ"כ כ"כ תפורים עלי!
    בשישי ריקודים~!

  10. מאת יוליקו:

    אני מאד מתחברת למה שכתבת.
    גם לי היה דרוש זמן אחרי ההריונות וההנקות האינטנסיביות להתחזקות.
    ואז הגיע הצורך הפנימי לזוז בצורות שונות כמו הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים, מתיחות, טאי צ'י, יוגה…
    גם עם, אבל בעדיפות בלי הילדים.

  11. מאת שרונה דוכנה:

    תודה מעוררת השראה

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )