מאמרי מערכת לסיכום נושא 31 ביולי, 2011

חשיבות ההפסקה

כשיצאנו לחינוך ביתי, הדבר ראשון שעשינו היה כדורגל. היה לי בן ארבע נמרץ ותינוק כבד, וכדורגל איפשר לילד לרוץ ולהיות פעיל ואיפשר לי להיות נייחת יחסית (הילד תמיד שמח לרוץ להשיב כדורים סוררים). כדי לספק את תחושת החובה החינוכית שלי, ניסיתי ללמד אותו לבעוט מדויק יותר, לעצור כדור, להשתמש בשתי הרגליים, ועוד תכנים ראויים (כך חשבתי אז).

שיחקנו בכדורגל יומיום, אם כי לא ראיתי שהוא קולט את ״החומר״. אני, לעומתו, קלטתי מניסיונות ההוראה האלה שהדבר העיקרי שהם עושים זה לעצבן ולתסכל את שנינו, ולאט-לאט למדתי שכמעט תמיד עדיף לוותר עליהם. ואז, יום אחד, הילד כבר לא רצה יותר כדורגל. הוא לא נגע בכדור שבוע, שבועיים, חודשים שלמים.

אחרי כמעט נצח של התנזרות מכדורגל (נצח במונחים של גיל ארבע) הגיעה ההזדמנות ששוב היה כדור על הדשא, והנה שוב הילד בועט בו, ומה אני רואה פתאום? הבעיטות שלו מדוייקות וחזקות, שתי הרגליים פעילות, ואפילו לעצור כדור הוא למד מרוב אי-אימון!

בזמנו זה הפתיע אותי. היום אני כבר לא מופתעת לראות קפיצת מיומנות בעקבות הפסקת פעילות. ראיתי את זה קורה שוב ושוב, גם אצל הילדים וגם אצל עצמי. דברים שלא יכולתי לעשות, פתאום הצלחתי אחרי שלא נגעתי בהם לתקופה. דברים שהילדים התקשו בהם ועזבו אותם, פתאום זורמים בקלות כשהם חוזרים אליהם אחרי שכבר הספיקו לשכוח מקיומם.

איך זה קורה? איך זה שדווקא בהפסקה יש התקדמות? מה לגבי התמדה, אימונים, תרגול? ואיך יודעים מתי כדאי להמשיך ומתי עדיף להפסיק? אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על השאלות האלה, אבל במשך השנים הצטברו לי כמה וכמה רעיונות בנושא.

אחד הרעיונות האלה עלה כשחיפשתי חומר לעלון על פעילות גופנית, והגעתי לאתרים של מנפחי שרירים. הם מסבירים כי השרירים לא גדלים בזמן הפעילות אלא בזמן המנוחה שאחריה, כשהגוף לא מתאמץ לבצע משימות חיצוניות אלא משקיע בתיקוני קרעים בסיבי השריר (שנוצרו בזמן הפעילות), בעבודות תחזוקה וניקיון, ובקליטת חומרים תזונתיים. השיטות שלהם מבוססות על אימונים אינטנסיביים מאוד אבל מוגבלים בזמן, ואחריהם הזנה נדיבה ומנוחה ממושכת. לפי מנפחי השרירים, המשך פעילות לאורך זמן פוגע בשריר — הוא מונע מהגוף את ההזדמנות לתקן, להזין, לטפח. המשך הפעילות מחייב את הגוף להפנות את המשאבים שלו לפעילות עצמה ולא לעבודות בניה ושיפוץ.

כך למדתי שאפילו בתחום הפעיל, הפיזי והארצי ביותר של ניפוח שרירים, נותנים חשיבות לאי-עשיה, להפסקה, לתהליכים העלומים שקורים כשנמנעים מלכוון אותם.

יש שיטות גופניות שבהן ההפסקות הן חלק מובנה בשיטה, וכמה מהן הופיעו בעלון:

  • שיטת פאולה נותנת מקום מרכזי ל״ידיים על העיניים״ ולהזדמנויות לתת לגוף לעשות את התנועות הספונטניות שעולות בו. להפסקות האלה, לתנועות הספונטניות, להזדמנות של הגוף להתארגן ״ולהדהד״ את התנועה בחופשיות – יש תפקיד חשוב בריפוי ובחיזוק.
  • יוגה בנויה ברובה מתנוחות – צורות פיזיות שונות של הפסקה, ושל הזדמנות לגוף להסתגל לתנוחה-מנוחה בלי פעילות מכוונת החוצה.
  • בשיטת פלדנקרייז מפרקים תבניות תנועה מקובעות כדי שהפסקתן תאפשר לגוף ללמוד דרכי תנועה אחרות.
  • התנועה בטאי צ'י יכולה להשתלב עם וו צ׳י – מדיטציה בעמידה – ולארוג את תנועת הנפש בתנועת הגוף.

השיטות האלה בנויות מראש עם הרעיון של חשיבות ההפסקה, של השיפור הנובע מאי-עשיה.

גם מחקרי מוח מהשנים האחרונות מראים דברים דומים. מסתבר שזוכרים טוב יותר את החומר אם אחרי הלימוד יש ההפסקה, לעומת לימודים רצופים שיעור אחר שיעור. גם לשינה – ההפסקה הכי הפסקתית ביומיום – יש תפקיד חשוב בלימודים: בזמן השינה הדברים שלמדנו מתקבעים בזכרון ומתארגנים לתוך מארג הידע שלנו. אמנם מדובר כאן על הפסקות קצרות – עד שמונה שעות – אבל מצד שני עדיין לא בדקו איזו השפעה יש להפסקות ארוכות יותר (לוגיסטית, מסובך ויקר לעשות מחקר כל כך ארוך).

בחקלאות זו תופעה מוכרת, ויש לה אפילו שם: הברה. מדי כמה עונות (או מדי שבע שנים במסורת היהודית) מניחים לחלקה לחזור למצב בר, בלי פעילות מוכוונת. האדמה יכולה לנוח, להתחדש, לשקם את עצמה, לתת זמן ומקום לתהליכים שנוצרים בתוכה ומתוכה. אחרי ההפסקה הזאת היא פוריה ובריאה יותר.

לדעתי אחד מתהליכי השיקום החשובים האלה הוא שיכחה או הדחקה. אחד הדברים שמקשים על פעילות – גופנית או אחרת – הוא מתח. זה בולט מאוד בנגינה: כשיש מתח בכתפיים, האצבעות לא יכולות לנוע בקלילות. אבל אחרי הפסקה, במיוחד הפסקה ארוכה, המתח והקשיים יכולים להישכח ואז טכניקה שנראתה בעבר בלתי אפשרית יכולה פתאום להתבצע בלי קושי. אולי זה מסביר למה בני הצליח פתאום בכדורגל אחרי חודשים שלא נגע בכדור – הוא שכח שזה קשה לו.

ואולי זה פשוט עניין של הבשלה. אולי הוא ממילא גדל, התחזק, התפתח, ולכן השיפור בכדורגל לא היה קשור להפסקה בכלל. אולי זה עובד גם הפוך, אולי יש שיפורים אחרים שלא קשורים לתרגול הרב והמתמיד שמשקיעים בהם, אלא הם משקפים תהליכים אחרים שהיו קורים גם אם היינו עושים (או לא עושים) דברים אחרים. כמו ליקוי החמה שיעבור גם אם לא נחבוט בתופים, וכמו הילד שלומד בסופו של דבר ללכת ולדבר ולקרוא, כך גם יש דברים שנצליח אחרי זמן רק בגלל עצם הזמן שעבר, השלב שעברנו בחיים, העונה שהשתנתה, המחזור החודשי ששינה מופע, או איזשהו תהליך אחר שקרה במקביל.

פעילות גופנית היא חשובה, ללא ספק. אבל כמו כל פעילות, התועלת שלה מעמיקה ומתרחבת כשהיא נארגת עם אי-פעילות, עם הפסקה. לכל הפחות, פעילות צריכה לקרות באיזשהו מרחב-זמן שהוא עצמו ריק מספיק כדי לאפשר אותה.

.

רק בשקט המלה
רק במוות החיים
נפלאה היא טיסת הנץ בשמים הכחולים

(אורסולה לה גווין, "הקוסם מארץ ים")

.

15 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדית:

    זה כל כך נכון, אני מוצאת שזאת טכניקה שאני מיישמת בנגינה מאז הייתי ילדה (וזה היה לפני הרבה זמן), וכל הזמן עובדת בכיוון כזה עם תלמידי (חליל).
    אני קוראת לזה "להתבשל"… לעבוד על משהו חזק וקשה, להגיע עד הקיר כמעט, לדפוק את הראש עליו אפילו – ואז לעזוב. להניח לזה. לתת לזה להתבשל. לחזור עם ראש נקי ורענן כעבור כמה ימים, שבועות, אפילו חודשים – ולראות איזו דרך "זה" עבר מעצמו…
    אותו הדבר, אגב – בכתיבה. טקסט שעבדתי עליו עד שכבר עייפתי ממנו, עד שאני לא מסוגלת יותר לראות מה נמצא בו מרוב תהפוכות מלים – אני מניחה, סוגרת קובץ, סוגרת מחברת, נותנת לזה לנוח ולהתבשל. חוזרת כעבור זמן – ורואה בעיניים צלולות מה עוד דרוש תיקון ושיפוץ ועבודה.
    מאוד יפה כתבת, מאוד חכם. תודה!
    עדית

  2. מאת עינבל ויסמן:

    תודה.

  3. מאת לילך:

    תודה גם ממני, על ההארות החדשות ועל התזכורת למה שכבר בעצם ידעתי. :-)

  4. מאת מירי אורמן:

    איזכיף לקרוא. זה ממש נכון. מזדהה עם זה כמעט בכל תחום בחיים. זוכרת בוודאות כאלה "אסימונים" שירדו אחרי הפסקות בייחוד בשירה, דיברתי על זה עם מורתי לפיתוח קול דאז, והיא אמרה לי גם שזה ממש ככה, כשמרפים אז מגיעות הארות… :) ) כמו גם שהרבה פעמים אני שמה לב שמרזה דוקא בתקופה ש"תוקעת", הרזיה כתוצאה משבועות קודמים של שמירה. זה מתחבר לי גם למה שהמורה שלי ליוגה אמרה על חשיבותה של הבהייה, שלכאורה כלפי חוץ כשאנו בוהים אנו נראים כמו חסרי מעש, אבל בעצם מתרחשת בתוכנו פעילות מאוד חשובה בהפסקה הזאת. ההפסקה והאפשרות להיות בבהייה נמנעה מרובנו בילדות, על ידי הורים ומחנכים שלא ראו בה תועלת כמו בעשייה, וראו בה רק בטלה לשמה. כשאני בעשייה ובן זוגי / ילדיי עסוקים בבהייה, אני מאוד משתדלת לזכור את זה ולא להפריע להם :)

  5. מאת גלית ראב"ד:

    מכירה את זה גם מעצמי ומהילדים. אף פעם לא קראתי ניתוח של התופעה, והתיאור של "מנפחי השרירים" מרתק בהקשר הזה.
    תודה!

  6. מאת חגית נובק:

    יונת, תודה. וגם תודה לביתי נטע (בת ה-12, אשר הצטרפה השנה למערכת החינוך). נטע אמרה לי לפני כמה ימים אחרי ששוב הערתי לה בקריזה על השעות האינסופיות שהיא מבלה בבהייה מול סדרות טלוויזיה באינטרנט: "אמא, בחודשיים האלה של החופש הגדול אני רוצה לעשות רק דבר אחד: כלום!!"

  7. מאת גילה:

    מה שיפה הוא שההפסקה מהזן שאת מתארת היא סוג של תקופת-מעבר.

  8. מאת אפרת:

    יונת, דווקא יש על זה מחקרים בפסיכולוגיה קוגנטיבית. אפילו בארץ, זוכרת מחקר של ד"ר ורד יהנה ובעלה עידו ערב. שאם מגיעים בעקומת הלמידה לשלב מסוים ומעלה – אז אחרי מנוחה (במחקר שלהם דובר על הקלדה עיוורת, ומנוחה שכללה שנת לילה, יש למידה מוחית חשובה בשנת REM) היתה קפיצה במיומנות.
    לעומת זאת אם לא הגיעו בלימוד למיקום מסוים בעקומת הלמידה, אז אחרי הפסקה היה ביצוע נמוך יותר מהאחרון שנמדד לפני המנוחה.

  9. מאת שירלי קניון:

    מעניין מאד. אני מכירה את התופעה מתחום הציור. לאחר חודשים של יצירה אינטנסיבית, הפסקה של כמה שבועות יוצרת קפיצת מדרגה שלא במתכוון…החזרה לתהליך היצירה מפתיעה תמיד בחיוניותה ובחדשנותה.

  10. מאת דני דנקנר:

    יש זוית נוספת שמאירה את קו המחשבה.
    בחברת אייס אנו עוסקים באימון קוגניטיבי של ספורטאים תחרותיים. ההנחיות החד משמעיות של הצוות המקצועי לאותם ספורטאים הן שאין לעשות יותר מאימון אחד ביום. הסיבה: ההתפתחות של אותם כשרים קוגניטיביים (ולמעשה אותם "מעגלים" סינפטיים העומדים בבסיסם) מתרחשת בעת שנת הלילה. לכן, בכדי לשפר את אפקטיביות האימון יש לתת לגוף לפחות שנת לילה אחת בין אימון מוח אחד למשנהו. עוד דוגמה לפאסיביות קונסטרוקטיבית.

  11. מאת סגולה:

    כתבת כל כך מדויק,אני מאמינה מאוד בזה ואת העברת את הידע הזה למילים.
    תודה !
    לפעמים החכמה הכי גדולה גלומה בפשטות ובלי מאמץ,בעצם לא לפעמים…

  12. מאת דפנה שטרן:

    תוך כדי קריאה עלה לי דימוי של זרע שטומנים באדמה. אפשר להשקות, לזבל, לשיר ולדבר אליו. אולי הוא ינבט ואולי לא. רק כשבשל לנבוט יוכל לבוא לידי ביטוי כל מה שניתן לו.

    נזכרתי גם, שבחינוך האנתרופוסופי יוזמים הפסקות בלמידת נושא מסוים, כדי לאפשר את הזמן לתהליכים

    תודה

  13. מאת אושרי הילזנרט:

    תודה על המאמר. סיכום חשוב מאוד לנושא כולו.

    אצלי הדימוי האישי הוא רוחב מול עומק. נפח מול מיקוד. מגוון ערוצים מול ערוץ אחד.

    שמתי לב שהרבה פעמים כשנראה כאילו משהו חוסם את ההתקדמות – כמו קיר – זה משום שחלקים אחרים בתוכי רוצים לעשות דרך – ערוצים אחרים בתוכי רוצים לצמוח – לפני המקום או התחום הספציפי בו אני החלטתי על התקדמות – ולצורך ההתקדמות הזו.

    יש מעין אפקט דומינו לכל מיני כיוונים פנימיים, כשלומדים או עושים משהו חדש
    …ובעצם, כשאנחנו לא עושים הפסקות, יש דיכוי ואלימות פנימית – של מגוון הערוצים האחרים הכרוכים בתהליך.

    - לדוגמת הכדורגל:
    חוויית התחזקות הגוף, המשחק בכדור, התקשורת עם אדם המתחרה בי, התנועה במרחב, הנשימה וניהול משאבים בהתאם לצרכי המשחק, הנכונות לקחת סיכונים כמו פציעה, וכמובן השינוי בדימוי העצמי – ועוד ועוד – כולן משליכות על חלקים שונים בתוכי אשר רוצים להבשיל עם מצבם החדש גם הם.
    הגוף כמערכת של קולות רבים, של רגשות, של זכרונות, של מחשבות – כל כולו נערך מחדש ומשתדרג בכל לימוד חדש… וזה נפלא.

  14. מאת אישה_במסע:

    אני מעדיפה תרגום אחר של הבריאה של אאה

    רק בדממה – המילה,
    רק בחשכה – האור,
    רק במיתה – החיים,
    כחץ מבהיק עף הנץ
    בשמיים הריקים.

  15. מאת יונת שרון:

    באמת יפה!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )