כשיצאנו לחינוך ביתי, הדבר ראשון שעשינו היה כדורגל. היה לי בן ארבע נמרץ ותינוק כבד, וכדורגל איפשר לילד לרוץ ולהיות פעיל ואיפשר לי להיות נייחת יחסית (הילד תמיד שמח לרוץ להשיב כדורים סוררים). כדי לספק את תחושת החובה החינוכית שלי, ניסיתי ללמד אותו לבעוט מדויק יותר, לעצור כדור, להשתמש בשתי הרגליים, ועוד תכנים ראויים (כך חשבתי אז).

שיחקנו בכדורגל יומיום, אם כי לא ראיתי שהוא קולט את ״החומר״. אני, לעומתו, קלטתי מניסיונות ההוראה האלה שהדבר העיקרי שהם עושים זה לעצבן ולתסכל את שנינו, ולאט-לאט למדתי שכמעט תמיד עדיף לוותר עליהם. ואז, יום אחד, הילד כבר לא רצה יותר כדורגל. הוא לא נגע בכדור שבוע, שבועיים, חודשים שלמים.

אחרי כמעט נצח של התנזרות מכדורגל (נצח במונחים של גיל ארבע) הגיעה ההזדמנות ששוב היה כדור על הדשא, והנה שוב הילד בועט בו, ומה אני רואה פתאום? הבעיטות שלו מדוייקות וחזקות, שתי הרגליים פעילות, ואפילו לעצור כדור הוא למד מרוב אי-אימון!

בזמנו זה הפתיע אותי. היום אני כבר לא מופתעת לראות קפיצת מיומנות בעקבות הפסקת פעילות. ראיתי את זה קורה שוב ושוב, גם אצל הילדים וגם אצל עצמי. דברים שלא יכולתי לעשות, פתאום הצלחתי אחרי שלא נגעתי בהם לתקופה. דברים שהילדים התקשו בהם ועזבו אותם, פתאום זורמים בקלות כשהם חוזרים אליהם אחרי שכבר הספיקו לשכוח מקיומם.

איך זה קורה? איך זה שדווקא בהפסקה יש התקדמות? מה לגבי התמדה, אימונים, תרגול? ואיך יודעים מתי כדאי להמשיך ומתי עדיף להפסיק? אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על השאלות האלה, אבל במשך השנים הצטברו לי כמה וכמה רעיונות בנושא.

אחד הרעיונות האלה עלה כשחיפשתי חומר לעלון על פעילות גופנית, והגעתי לאתרים של מנפחי שרירים. הם מסבירים כי השרירים לא גדלים בזמן הפעילות אלא בזמן המנוחה שאחריה, כשהגוף לא מתאמץ לבצע משימות חיצוניות אלא משקיע בתיקוני קרעים בסיבי השריר (שנוצרו בזמן הפעילות), בעבודות תחזוקה וניקיון, ובקליטת חומרים תזונתיים. השיטות שלהם מבוססות על אימונים אינטנסיביים מאוד אבל מוגבלים בזמן, ואחריהם הזנה נדיבה ומנוחה ממושכת. לפי מנפחי השרירים, המשך פעילות לאורך זמן פוגע בשריר — הוא מונע מהגוף את ההזדמנות לתקן, להזין, לטפח. המשך הפעילות מחייב את הגוף להפנות את המשאבים שלו לפעילות עצמה ולא לעבודות בניה ושיפוץ.

כך למדתי שאפילו בתחום הפעיל, הפיזי והארצי ביותר של ניפוח שרירים, נותנים חשיבות לאי-עשיה, להפסקה, לתהליכים העלומים שקורים כשנמנעים מלכוון אותם.

יש שיטות גופניות שבהן ההפסקות הן חלק מובנה בשיטה, וכמה מהן הופיעו בעלון:

• שיטת פאולה נותנת מקום מרכזי ל״ידיים על העיניים״ ולהזדמנויות לתת לגוף לעשות את התנועות הספונטניות שעולות בו. להפסקות האלה, לתנועות הספונטניות, להזדמנות של הגוף להתארגן ״ולהדהד״ את התנועה בחופשיות – יש תפקיד חשוב בריפוי ובחיזוק.
• יוגה בנויה ברובה מתנוחות – צורות פיזיות שונות של הפסקה, ושל הזדמנות לגוף להסתגל לתנוחה-מנוחה בלי פעילות מכוונת החוצה.
• בשיטת פלדנקרייז מפרקים תבניות תנועה מקובעות כדי שהפסקתן תאפשר לגוף ללמוד דרכי תנועה אחרות.
• התנועה בטאי צ'י יכולה להשתלב עם וו צ׳י – מדיטציה בעמידה – ולארוג את תנועת הנפש בתנועת הגוף.

השיטות האלה בנויות מראש עם הרעיון של חשיבות ההפסקה, של השיפור הנובע מאי-עשיה.

גם מחקרי מוח מהשנים האחרונות מראים דברים דומים. מסתבר שזוכרים טוב יותר את החומר אם אחרי הלימוד יש ההפסקה, לעומת לימודים רצופים שיעור אחר שיעור. גם לשינה – ההפסקה הכי הפסקתית ביומיום – יש תפקיד חשוב בלימודים: בזמן השינה הדברים שלמדנו מתקבעים בזכרון ומתארגנים לתוך מארג הידע שלנו. אמנם מדובר כאן על הפסקות קצרות – עד שמונה שעות – אבל מצד שני עדיין לא בדקו איזו השפעה יש להפסקות ארוכות יותר (לוגיסטית, מסובך ויקר לעשות מחקר כל כך ארוך).

בחקלאות זו תופעה מוכרת, ויש לה אפילו שם: הברה. מדי כמה עונות (או מדי שבע שנים במסורת היהודית) מניחים לחלקה לחזור למצב בר, בלי פעילות מוכוונת. האדמה יכולה לנוח, להתחדש, לשקם את עצמה, לתת זמן ומקום לתהליכים שנוצרים בתוכה ומתוכה. אחרי ההפסקה הזאת היא פוריה ובריאה יותר.

לדעתי אחד מתהליכי השיקום החשובים האלה הוא שיכחה או הדחקה. אחד הדברים שמקשים על פעילות – גופנית או אחרת – הוא מתח. זה בולט מאוד בנגינה: כשיש מתח בכתפיים, האצבעות לא יכולות לנוע בקלילות. אבל אחרי הפסקה, במיוחד הפסקה ארוכה, המתח והקשיים יכולים להישכח ואז טכניקה שנראתה בעבר בלתי אפשרית יכולה פתאום להתבצע בלי קושי. אולי זה מסביר למה בני הצליח פתאום בכדורגל אחרי חודשים שלא נגע בכדור – הוא שכח שזה קשה לו.

ואולי זה פשוט עניין של הבשלה. אולי הוא ממילא גדל, התחזק, התפתח, ולכן השיפור בכדורגל לא היה קשור להפסקה בכלל. אולי זה עובד גם הפוך, אולי יש שיפורים אחרים שלא קשורים לתרגול הרב והמתמיד שמשקיעים בהם, אלא הם משקפים תהליכים אחרים שהיו קורים גם אם היינו עושים (או לא עושים) דברים אחרים. כמו ליקוי החמה שיעבור גם אם לא נחבוט בתופים, וכמו הילד שלומד בסופו של דבר ללכת ולדבר ולקרוא, כך גם יש דברים שנצליח אחרי זמן רק בגלל עצם הזמן שעבר, השלב שעברנו בחיים, העונה שהשתנתה, המחזור החודשי ששינה מופע, או איזשהו תהליך אחר שקרה במקביל.

פעילות גופנית היא חשובה, ללא ספק. אבל כמו כל פעילות, התועלת שלה מעמיקה ומתרחבת כשהיא נארגת עם אי-פעילות, עם הפסקה. לכל הפחות, פעילות צריכה לקרות באיזשהו מרחב-זמן שהוא עצמו ריק מספיק כדי לאפשר אותה.

.

רק בשקט המלה
רק במוות החיים
נפלאה היא טיסת הנץ בשמים הכחולים

(אורסולה לה גווין, "הקוסם מארץ ים")

.

נושאים: חינוך ביתי, למידה, פעילות גופנית