14 ביולי, 2011

יוצרת ביד החומר

ראיון עם ליאת בן אדיבה, קדרית ותומכת לידה.

ליאת בן-אדיבה, בת 42, מתגוררת בהרחבה בקיבוץ להבות הבשן, בבית מחבילות קש ואדמה שבנתה בעצמה. קדרית מזה כ-17 שנים, מורה לקדרות, תומכת לידה ומדריכת הנקה.

איך הגעת להיות תומכת לידה?

גדלתי בבית שבו דיברו הרבה על הסבתא מהרי האטלס שהיתה מיילדת. כל סיפורי הלידה ששמעתי היו על לידות פשוטות, טובות, טבעיות. לא ידעתי שיש סיבוכים, מחלות וקשיים. במהלך ההריון הראשון והיחיד שלי, לפני 13 שנים, למדתי איך הגוף פועל בלידה ונדהמתי מהיכולות המושלמות של המערכת. הגוף יודע להתחיל את התהליך בזמן הנכון, להגביר את התהליך בהדרגה, לתת עזרה כשזה כואב, ובעיקר – לסיים את תהליך הלידה בשטף אהבה אמהית הנחוצה כל כך להישרדות התינוק ולשגשוג שלו. נפעמתי ממה שקראתי וחיכיתי להכיר את התינוק שלי. נשים בעבודה שחלקתי איתן את המחשבות שלי, צחקו עליי וסיפרו לי סיפורי זוועה – כל אחת והקרב שלה בחדר לידה. זה נשמע כמו מורשת קרב – תל פאחר, תל עזיזיאת, הקרב על הבופור…

ואז נולד יותם. ואני אומרת נולד, כי למרות שילדתי בעצמי, הרגשתי שהוא נולד, הוא עשה בכוחותיו וכרצונו. הרגשתי פספוס עבור כל הנשים שסיפרו לי את הסיפורים הקשים ורציתי לצעוק לעולם ולהבהיר לנשים שאפשר אחרת, שלא חייבים לסבול ושללידה יש מטרה – אהבה, שמחה, פגישה ראשונה, דייט חשוב מאד עם נשמת הילד שלך, וחשוב לבוא לדייט הזה מוכנה וטובת לב, כדי שהדלת שתפתח תהיה יפה ומרשימה, קלה למעבר וטובה, כדי שלתינוק יהיה טוב. כמו שאת מתלבשת ומתכוננת לקראת פגישה עם אהוב. פה זה הרבה יותר חשוב. חשבתי להיות מיילדת ואז חברה סיפרה לי שיש מקצוע שנקרא דולה. הצטרפתי לקורס דולות של המרכז הישראלי לחינוך ללידה והתחלתי ללוות לידות.

לידה וקדרות – מה השוני והדמיון בעינייך?

אני ממש מרגישה שאין הבדל. בשניהם צריכים הרפיה, שחרור, חיבור לגוף, דיאלוג פנימי עם התחושות של הגוף, בשניהם יש איזה גורם "חיצוני" – התינוק או גוש החמר – שמפעיל אותך, לוקח אותך למקומות של עצמך, מחבר אותך ומשנה אותך. בשניהם יש חושניות גדולה, קצב, נשימה וריכוז.
ההבדל הוא בתוצר – הכלים, מבחינתי, באים ללמד אותי על עצמי, איפה אני נמצאת בדיוק , וברגע שהם יוצאים מהתנור הם כבר לא מעניינים אותי. הם על המדף למכירה. הילדים שלנו כמובן, כל הזמן ממשיכים לעזור לנו להתפתח ולהשתנות.
העבודה על האובניים במשך השנים שינתה את האמהות שלי. ריככה אותי, לימדה אותי סבלנות, חוסר שליטה. הבנה ששלחתי חץ , כיוונתי אותו, ואז הוא נפגש ברוח, גשם, לא יודעת לאן הוא יגיע ובמה יפגע.
עשיתי כלים, צבעתי אותם. ברגע שהכנסתי לתנור, זהו, הם כבר לא שלי. אלוהים שם , ואני קטנה, מחכה. אני יכולה לעשות את הכי טוב שאני יכולה כרגע, להבין שטעיתי ולתקן, ולתת הרבה ליותם שלי, ועדיין אופתע ממנו ואבין שהוא לא יצירה שלי, הוא הרבה יותר מזה.
אני מרגישה ששני התחומים, וגם הנקה, מתעסקים בדברים הראשוניים של החיים – דם, חלב, אדמה. חומרים בסיסיים ופשוטים. בשלושתם אני צריכה קרבה גדולה של הגוף ושל הרגש כדי שהם יפעלו טוב בשבילי.
כשאני מלמדת קדרות אני יכולה לראות מי התלמיד דרך הלישה, המרכוז, החיבור בין הידיים, היציבות, השלבים השונים של המגע בחומר. דרך חיים, מערכות יחסים. המון דברים עולים מבעד למפגש המדהים של הגוף עם החומר.
גם מלידה אשה יוצאת עם תובנות לגבי עצמה, היכולות שלה, הכוחות, העצמיות, הפחדים, פתיחות. הכל שקוף בשניהם.
בלידה זה נורא חזק. אשה יולדת אולי 3-4-8 פעמים בחיים, ומלידה ללידה לומדת עוד ועוד. בקדרות יש הזדמנות איטית יותר, שנמשכת לאורך שנים, לשפר את המיומנות ולהגדיל את המודעות העצמית.

מה לגבי פעילות פיזית במהלך עבודה עם חימר?

זה הדבר! העבודה הפיזית הזאת מנקזת מהגוף דרך האצבעות וכף היד – הכל! לפעמים אני חושבת שזה ממש כמו רפלקסולוגיה בכף היד. אני פתאום מודעת לחלקים קטנים בכף היד שלי, שלא ידעתי על קיומם קודם, אני מודעת לכל חלק בגוף, כמה הוא מתוח, מאיפה באה הנשימה, מרכז הכוח של הגוף. אני הופכת להיות מודעת למקור הכוח בגוף שלי – האגן.
אני אוהבת לעבוד עם חומר רך שסוחף אותי, שאני מתחברת אליו, ולא דווקא מה שאוהבים להגיד – חומר ביד היוצר. אני מרגישה שאני ביד החומר והוא לוקח אותי, בלי מסננות של מוח, מחשבה, הגיון, רצון. זה רק הרפייה מאד רכה וחושנית.

ופעילות פיזית במהלך לידה?

בעיקר אני אוהבת להסתכל על אישה בצירים.
לפעמים אני מרגישה שהגוף שלי כל כך שם, שגם לי יש אנדורפינים (בטח כשאני חוזרת באוטו… אלוהים יושב בכסא לידי). לפעמים במהלך צירי לחץ (אני לא אוהבת לקרוא לזה ככה – אני לא מרגישה שזה קשור ללחץ…) גם אני מאבדת את תחושת הזמן, ומרגישה כאילו עברו רק 2 דקות.
אני תמיד מקפידה להגיע ללידה עם כוחות פיזיים ולא אחרי יום עבודה קשה. אני מבקשת מהאמא להודיע לי עם סימן ראשון וגם אני נחה קודם, כדי שאוכל להיות במיטבי בלידה. לפעמים זה מאד פיזי וכולל הרבה החזקות, תנועה, כל מיני תנוחות של התכופפות שמכבידות על הגב, ומגע. ולפעמים העבודה היא יותר מנטלית וקשורה בדיבור עדין, בתזכורות של שמחה, כוח, יכולת. תלוי כמובן בצורך של היולדת.
בדרך ליולדת אני מבקשת מסבתא שלי שתדריך אותי להיות מדויקת לאשה הספציפית שאני הולכת לפגוש, ומאלוהים שיעניק לאשה בדיוק את הלידה שתעזור לה ותיתן לה כלים להיות אמא טובה.

מה לגבי מודעות ותשומת לב שאינן פיזיות?

אני מקדישה הרבה זמן וכוחות בהכנה ללידה ובהיכרות עם האמא והאבא. התהליך של ההכנה בונה אמונה, רצון, דרך. פותח ביחסים של אבא-אמא דברים שלא נגעו בהם קודם. ההכנה יכולה לשנות את הלידה מקצה לקצה. אני מרגישה שאני אומרת את אותם משפטים, נותנת לכל אשה את אותן לבנים לבְניה, וכל אשה בונה מהן את המשפטים שלה, את הבית שלה. ומאותם חומרים יוצאים בתים שונים, אמהות שונות, קשרים שונים בין אמא לרך הנולד. הצד הפיזי של הלידה הוא הצד הקטן יותר לדעתי. לא צריך להתעלם ממנו, אנחנו בני אדם שאוכלים והולכים לשירותים, בשר ודם, אבל אנחנו יולדות ומקיימות יחסים אישיים מהכוח המנטלי שלנו, מהאמונות, מהתקוות, מהמוח.

אי אפשר לסיים את השיחה מבלי לשאול אודות ביתך, אותו בנית במו ידייך, המתהדר בתואר המכובד – בית הבוץ הראשון בגליל העליון. איך ולמה?

אחרי שסיימתי את בניית הבית שלי, הסתבר לי שסבתא שלי המיילדת, ממה נינה, חיה בבית בוץ בהרי האטלס. תמיד רציתי משהו משלה, אמא שלי נתנה לי צלחת שהיתה של סבתא ושטיח מרוקאי קטן. אהבתי את שני הדברים האלה מאד ושמרתי עליהם. היום אני מבינה שבעצם הירושה הגדולה היתה הלידות והבוץ. סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת 3 חודשים. יש לי תמונה אחת, בה היא מחזיקה אותי. היא גם היתה מכינה לעצמה קדירות חרס לבישול, ושומרת על התנור הגדול של הכפר, על האש שלא תכבה. רב הקהילה לא אישר לה לעלות לארץ עד שכל הקהילה לא תעלה, כדי שלא ישאר בלי מיילדת, והיא ברחה לו עם אמא שלי, כי הבכורים שלה כבר היו פה.
אני חושבת שהיא היתה אשה מאד חזקה ויצירתית, מאד מקורית ולא שיגרתית. כנראה שגם את זה היא הורישה לי. מעניין שהסבתא שכן הכרתי, לא השפיעה על חיי. אז כשפתאום נוצר מצב שאבנה בית, זה היה לי ברור שהוא יהיה מבוץ. זה היה טבוע בדם שלי. כילדה הייתי מציירת בתים במדבר בנויים מבוץ. לא חשבתי שזה לא אפשרי שאשה תבנה בית אמיתי. חשבתי שתוך גג שלושה שבועות הבית יהיה מוכן. זה אותו כוח מנטלי שבנה את הבית והידיים רק עקבו אחריו, כמו בלידה שהאמונה שלך היא זאת שפותחת אותך והפחדים הם אלה שמעכבים.
הבניה היתה חוויה מדהימה. אני זוכרת שבמהלכה ממש התבאסתי לחשוב שאסיים, כי מה יהיה בלי הבניה?
הרגשתי שהיקום ואלוהים באים לעזור לי, וכל מה שהייתי צריכה וביקשתי, הופיע והתגשם. חלונות מדהימים, אנשים מדהימים שהתנדבו לעזור בבניה (כ-200 איש!!!), ידע נכון לכל שלב של הבניה… היתה המון שמחה בפעילות הזאת של סחיבת דליים, ערבוב, ובעיקר הנגיעה בבוץ, העבודה איתו, שיוצרת אין ספור אפשרויות.
הבוץ מאד סלחני, כל חסרון הופך תחתיו ליתרון, הוא חם, חושני, מקבל אותך, רך, רחמי, מרגיע. אנשים שעזרו בבניה סיפרו לי שחזרו מאושרים מפה, ושהם מספרים על זה ועל האושר שזה גרם להם לכל מי שהם פוגשים. גם החברותא של הבניה היתה חזקה, כי כשאתה עושה מסאז' עמוק לבית ולעצמך בבוץ, אתה רפוי, נעים, ידידותי. אני חושבת שקל לך יותר להתקרב ולפתוח את הלב. האמון גדל… אולי צריך לבנות בתי בוץ יחד עם הפלסטינאים… אתה רואה שמכל כך מעט אדמה, שיש בכל מקום, אתה בונה בית!
אני למדתי מהבית לבקש ולקבל עזרה. פעם ראשונה בחיים שביקשתי עזרה וקיבלתי אותה בכמות מסחרית ובשמחה.
היה הרבה שיחרור, כי כשכל כך הרבה אנשים בנו במקביל את הבית שלי, לא יכולתי לשלוט במה כל אחד יעשה בכל רגע. נוצרו פינות אישיות מתוקות ומיוחדות שלא נראה לי שהיו צומחות מהידיים שלי. היתה הרבה פתיחות שנבעה מהיכולת לשנות את הבוץ בקלות, להזיז קירות מהתכנון המקורי, ולהשתמש באשפה שזרקו אנשים. מה שמצאתי – התאים… הותאם… הכל עבד בקלות וביצירתיות.
אני חושבת ששוב כל הדברים קשורים, ובכולם אותה חוויה של שיחרור והרפייה, חושניות וקרבה – בבוץ, בחמר, בלידה ובהנקה. זה בעצם אורח חיים. הבית הוא סוג של נס גדול. נקודת ציון של כוח ושמחה. אני מרגישה שאת הבית בניתי בכוח האמונה והרצון, והידיים רק עקבו אחרי הבהירות של הראש.

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת miri alon:

    "ובנפשו יראה שהכל אחד".

  2. מאת חגית נובק:

    ליאת אהובה. את אישה גדולה מהחיים. זכות גדולה בשבילי להכיר אותך באופן אישי בשנה האחרונה. שירלי, המון תודה. הצלחת להכיר לנו את ליאת במלוא תפארתה.

  3. מאת אושרי הילזנרט:

    וואו

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )