21 ביולי, 2011

שנות המחול שלי

סוף סוף קצת שקט ואפשר לכתוב. הילדה נסעה עם אביה ואחיה לחוג בלט. היא לומדת באותו מקום שבו אני למדתי. באותו קיבוץ, באותו אולם. כשליוויתי אותה לשיעור הראשון ישבתי בצד לרגלי סולם ההתעמלות הכפול, שצמוד לקיר הצפוני כבר ארבעים שנה לפחות. איך אהבתי להיתלות עליו הפוך. ואולי בעצם לא העזתי? הזיכרון כבר מתעתע בי. הנה הבר הכפול לאורך הקיר המערבי, וממולו המראה הגדולה. בזמני היתה מוגפת תמיד בווילון קפלים תכלכל תלוי על קורניז מוזהב. הנה הוא עוד שם למעלה, הקורניז, כבר לא מוזהב, והווילון נעלם ואיננו. אחרי השיעור שאלתי את המורה, "זה לא מפריע לילדות להתרכז בשיעור, הראי הזה?" היא משכה בכתפיה וענתה שבאמת צריך לטפל בזה.

גדלתי בקיבוץ שהיו בו אולם מחול ולהקת מחול ורקדניות ורקדנים ומורים ומורות לבלט קלאסי ומודרני והיום כשהוא קיבוץ מופרט יש בו כפר מחול שלם (או שמא לכפר המחול יש קיבוץ לשעבר? הדעות חלוקות בסוגיה). והיתה בו משוגעת אחת לדבר שהקימה את כל אלה ושנים אחר כך קיבלה את פרס ישראל אבל אז, בשבילנו, ילדי קבוצת "טל", היא היתה פשוט יוּדית, המורה לריתמיקה. פעם או פעמיים בשבוע, רוב שנות בית הספר היסודי, חוללנו עם מטפחות שקופות לצלילי מוזיקה שבקעה מטייפ סלילים ענקי, גלגלנו חישוקים עשויים מאיזשהו קנה גמיש, לא מפלסטיק, ולפעמים רקדנו לפי נושאים. אני זוכרת שהתחלקנו לזוגות והתבקשנו לרקוד ריקוד חופשי בנושא "הגרעין והקליפה". זכרון הריקוד שיצרנו מתערבב עם ריקוד "הגרעין והקליפה" שראיתי אחר כך בביצוע "הלהקה", כפי שכונתה בקיצור להקת המחול שאז כבר התחילה לנסוק בקריירה בינלאומית.

אחר כך הגיעה כיתה ז'. בכיתה ז' זכו הבנות שרצו בכך – ובאופן רשמי גם הבנים שרצו בכך, אבל הם לא רצו ואם רצו לא העזו – להתחיל ללמוד מחול בחוג אחרי הצהריים, פעם או פעמיים בשבוע. זה היה יוקרתי, כמעט כל הבנות בכיתה ז' רצו ללמוד בלט קלאסי ומודרני, לעמוד סוף סוף ליד הבר, פּלִייֶה-רֶלֶווֶה, ראשונה-שנייה-שלישית-רביעית-חמישית, צעדים מהפינה, חוליה אחרי חוליה ליישר את הגב.

אבל לי היה גב עקום. סקוליוזיס. ובעברית – עקמת. לקחו למומחים בירושלים, שלחו לפיזיתרפיה, והעיקר שיננו: את צריכה לרקוד. את צריכה לשחות. שבי ישר. עמדי זקוף. לכי עם ספר על הראש. בלט קלאסי זה מאוד חשוב בשביל הגב, את מוכרחה להמשיך.

אני חושבת שעד סוף כיתה ז' כבר שנאתי את שיעורי המחול. עם כל הבנות היפות והמפותחות בעלות הגב הזקוף. הרבה בנות נשרו משיעורי המחול במעבר לכיתה ח'. נשארו "הרציניות", "המוכשרות", ואני. הייתי מוכרחה להמשיך, בשביל הגב. לפעמים נהניתי מהשיעורים, הגוף שלי רצה לרקוד, לזוז יפה, להגיע לקצה גבול היכולת. אבל ככל שעברו השנים וידעתי שלא אהיה רקדנית, שלא אגשים את החלום שסבתא שלי לא הצליחה להגשים, החלום שהוא בכלל לא החלום שלי, כן הלכה וגברה שִנאתי לשיעורים. ככל שנשארו יותר בנות "רציניות", שאולי ימשיכו ל"סדנה", היא עתודת הרקדניות של "הלהקה", כן התביישתי יותר בצעדים הכושלים שביצעתי מהפינה.

במשך השנים שחלפו מאז חזרתי וחיפשתי את התנועה. שיעורי פלדנקרייז, שיעורי יוגה, חוג התעמלות שכונתי – בחלקם התמדתי שנים, בכולם הרגשתי איך הגוף מתעורר ונזכר בתנועות ובתחושות שטבועות בו מילדות. אבל תמיד עשיתי את זה "בשביל הגב". לא בשביל הנפש. ועזבתי.

לאחרונה סיפרה לי חברה בשיחת חולין שהיתה במופע החדש של להקת בת שבע. איך היה, שאלתי, והיא סיפרה כמה נפלא היה הריקוד וסיכמה, "היה קצת קשה. תמיד קשה לי בהופעות מחול. אני תמיד בוכה מהרגע שהריקוד מתחיל." כשתמהתי מדוע ענתה, "כי אני לא שם, על הבמה. כי בעצם תמיד רציתי להיות רקדנית ואני מבינה שכבר לא אהיה."

סיפרתי לה שפעם ראיתי מודעה בשינקין, ליאת דרור וניר בן גל חיפשו רקדנים לא מקצועיים. ברור שחשבתי לפנות, לרגע. אבל אהבת הריקוד הטבעית שלי, זאת שיש לכל ילד שנע לצלילי מוזיקה מינקותו, זאת שאינה זקוקה לאומץ כדי לצאת במחול, אבדה לטובת הגב העקום שלי. הוקרבה על מזבח הגוף המקולקל שלי שהיה זקוק לתיקון.

לפעמים אני שומעת את עצמי אומרת לבת שלי "שבי ישר". אני מצטמררת, אבל לא מצליחה לעצור את המלים. בשיעורי הבלט שלה אני מציצה מהחלון ומתפללת שאהבת הריקוד שהיא נושאת בגופה מינקות תישאר תמיד חלק ממנה. למרות הראשונה-שנייה-שלישית שהיא משננת בשמחה כבר עכשיו.

השבוע, במסיבה לסיום שנת הלימודים, רקדנו, הורים וילדים יחד. לאט לאט נשרו הילדים למשחקים באייפוד, להשתוללויות, לשינה על המזרנים בחצר. ואנחנו, המבוגרים, פרקנו עול. גם אני רקדתי. ריקוד משוחרר, נינוח, שיכור מקצת אלכוהול, ממוזיקה רועשת ובעיקר מחברותא נעימה. רקדתי כמו בת 46 שהגוף שלה מושלם.

17 תגובות   (רסס)

  1. מאת ציל_צול:

    קסם גדול של כתיבה וחוויה. תודה. מזדהה עם כל כך הרבה.

  2. מאת מצ'רה:

    קוראת עם דמעות
    בשבילי
    בשביל בתי שעברה חויה דומה בחלקה לשלך
    בשביל כל הילדות והנשים והילדים והגברים שכבר לא רוקדים כי ריקוד כ"כ כפוף למשטרת היפֶה

  3. מאת ורד:

    בהזדהות ובאהבה גדולה לך. כשרון באריגת מילים 

  4. מאת עדינה ניפו:

    כל כך יפה גלית, תודה.
    במקומות מסויימים הצטמררתי ולא ידעתי למה אבל כנראה לגוף יש זיכרון משלו לדברים מהעבר שהודחקו…
    ותודה מיוחדת על משפט הסיום – כמו בת 46 שהגוף שלה מושלם.

  5. מאת יעל צ:

    גלית, כתבת יפהכל כך.

  6. מאת א:

    ריגשת אותי עד מאוד
    תודה

  7. מאת גלית:

    תודה לכן על התגובות המרגשות.

  8. מאת לילך:

    חבל שאת לא גרה קרוב.
    הריקוד החופשי שאנחנו רוקדות עם קרן הוא כל כך מתקן וכל כך מתוק.
    חוויה עזה ועמוקה ונהדרת.
    תודה על הסיפור.

  9. מאת יסמין:

    גם אותי רשמו לשיעורי בלט כשהייתי רכה בשנים כדי שאעמוד ישר. וזה הצליח. והפלא ופלא גם התמדתי בזה: אהבתי את הריקוד, אף על פי שלרגע אחד בחיי לא רציתי להיות רקדנית. כוריאוגרפיות מסובכות ממילא לא זכרתי אף פעם; אהבתי את התרגילים, את העבודה על הגוף, כמו שאוהבים יוגה, כך התברר לי אחר כך.
    ומתי עזבתי? בגיל 16, כשהמראה הגדולה באולם הפכה להיות חזות הכל, כשאחרינו היה שיעור עם איזה מורה מלא שרירים ותלתלים, וכל הבנות (המוצלחות, המוכשרות, הרציניות) היו עומדות מול המראה הזאת ומתלבשות במשך שעות ומותחות את המפשעה עד האוזניים.
    נרשמתי ליוגה.

  10. מאת רוקדת:

    ואני, כנערה, בחורה, אשה ישבתי והסתכלתי בדמעות על הרוקדות, בצביטה על שאני לא חלק מהם.
    עד השנה.
    נרשמתי לסדנא " לפגוש את המחוללת שבך" ומאז אני מעיזה לנוע…
    ובסוף השנה, באמצע מופע סיום קטן שהעלינו, חייכתי לקהל ולעצמי באושר כשנזכרתי איך לא מזמן לא האמנתי שאוכל לזוז ובטח לא על במה…
    אחר כך באו הדמעות, דמעות אחרות. כשישבתי וצפיתי בהופעות הבאות, וחשבתי: גם אני חלק מעולם הרוקדות.

  11. מאת דפנה ד:

    מקסים.

  12. מאת אבנר:

    איזו הפתעה לפגוש אותך פתאום שוב (בפעם הראשונה זה הרי היה לפני שנים רבות כל כך בערבה הדרומית), ואיזו רשימה נהדרת. כשרונית כמו שתמיד היית

  13. מאת גלית ראב"ד:

    אבנר – מאיפה צצת פתאום?! כתוב לי בדף הבית שלי באתר – ריש_גלית.

  14. מאת עינבל ויסמן:

    תודה, אוהבת אותך ואוהבת לקרוא אותך.

  15. מאת תמי גלילי:

    ענבל הוציאה לי את המלים מהפה. אמתי ונוגע. תודה.

  16. מאת מי_מה:

    מזדהה כמובן.אני רקדתי כי אהבתי, עדיין אוהבת,אפילו עשיתי קורס קיץ "אצלכם" בטרום סדנא, אבל אף פעם לא הייתי רזה, קלילה ומוכשרת מספיק, רק כמעט… אז היום אני רוקדת ביוגה וגם בריקוד חופשי למיניהם ומודה לך על המשפט המסכם. מאמצת בחום.חיבוק

  17. מאת עינת_גל:

    תודה. כמה יפה כתבת.
    אף פעם לא דיברנו על זה.
    אני כמו החברה שלך בקונצרטים.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )