17 ביולי, 2011

פעילות גופנית בי

במדיטציית הבוקר אני מתבוננת בגוף. מבחוץ ומבפנים.

בעצמות, למשל, בשרירים, בצינורות-הדם, בדם עצמו. המוח הזה, האפור לכאורה, על פיתולי-פיתוליו, המורכב ממליארדי תאי-עצב מופלאים שבחשכת הגולגולת מעבירים ביניהם בהתמדה מולקולות זעירות של חומר במעברי הסינפסות המיקרוסקופיים. וזה לא נגמר בזה. המוני תאי-עצב תחושתיים ומוטוריים משתרגים משם דרך חוט השדרה השזור בתוככי חוליות הגב, קולטים מסרים ומשדרים תגובות במסירות נמלית בלתי פוסקת, ומעצבבים תאי-שריר הסדורים בצפיפות סביב עצמות השלד כולו. והשלד הזה – אשר אינו דומה כלל לדגם הלבן והמקרקש הנוהג להסתגר בתוך ארונות ויטרינה מאורכים במעבדות אפלוליות של מוסדות אקדמיים כאלה ואחרים. השלד הזה הוא מבנה מפואר. גרמי אמנם, אך חי מאין כמוהו. וכל עצם מעצמותיו הינה הרבה יותר מאשר תמיכה פנימית קשיחה לרקמות הרכות המצפות אותה. כי בתוככי החללים הזעירים שבלב כל עצם מתרחשת ורוחשת כל העת פעילות בלתי פוסקת של יצירה והתחדשות. כדוריות הדם האדומות נבראות שם בחשאי מחומר הגלם הפלאי המכונה "מח העצם".

שלד, שרירים ועצבים – כל אלה יחד מאפשרים תנועה – רצונית ונשלטת, כמו גם ספונטנית ולא מודעת. כמו תנועתו של הלב, למשל. הלב הזה, הפועם ללא הרף. שואב ודוחף ומזרים את הדם אליו וממנו. משאבה מופלאה וחרוצה שכמותו. איזה מופת של סדירות והתמדה בלתי מתפשרות. מן הרחם ועד הקבר – חיים שלמים של פעילות מונוטונית סדורה. לכאורה – שיעמום קולוסאלי. למעשה –  עושר בלתי נתפס של תחושות ורגשות, קצבים ופעימות. הנה הוא מאיץ למראה מושא אהבה, הנה הוא משתולל בבעטה, הנה הוא שוקט בשינה שלווה, הנה מרוב התרגשות הוא מחסיר פעימה…

והדם?! הדם הזה הגועש בצינורות, וזורם בלי הרף במורד העורקים ובמעלה הורידים. נוזל סמיך ועז שכמותו. תמהיל מופלא של אינספור תאים וחומרים הנקראים למלא שלל תפקידים בכל רחבי ממלכת הגוף. כמו ההורמונים, למשל. אותן מולקולות מורכבות שמקורן בבתי-החרושת הקטנים הרוחשים בתוככי הבלוטות האנדוקריניות, אשר משוגרות בזרם הדם אל אברי מטרה הרחוקים מהן מרחק עצום. מאינסולין ועד אדרנלין, מהורמוני גדילה ועד אנדורפינים. מדובר לעיתים בכמויות זעירות של חומרים עלומים אשר על-פיהם יישק דבר. מי לבריאות ומי לחולי, מי לכאב ומי לרווחה. ועוד לא הזכרנו את אברי החוש, ואת מערכות העיכול והנשימה, ועוד לא דיברנו בשבחם של הכבד והטחול, של הכליות ושל הרחם…

וכל הפעילות הגופנית המורכבת והבלתי-פוסקת הזאת מתרחשת בגופי אני, בגופכם אתם, כמו גם בגופו של החתול המתגנב בין השיחים, ובגופו של החרדון המתחרדן על גדר האבן. והמשותף לכולנו הוא שאין לאף אחד מאיתנו שום צורך לתת על כך את הדעת. (איזה מזל! תארו לעצמכם שהיה עלינו לזכור לעכל או לנשום, למשל. נו, באמת. אנחנו הרי אנשים עסוקים. עם עבודה, ילדים ומשכנתה. איך היינו מצליחים לזכור גם לנשום?!)

ובאמת, הדעת היא עניין אחר לגמרי. היא אמנם משפיעה על הגוף ומושפעת ממנו, אך למרבה המזל והפליאה, כל מעשה הניסים הפיזי הזה, שאין אלוהי ממנו, אינו נדרש לה כלל, לדעת, ואינו שואל לדעתה. ועל כך יש לברך ולהודות. משמעות הדבר היא שאפשר לפעמים לצאת מן הדעת, ולאחר זמן מה לחזור ולגלות שהגוף עודנו כאן, פועל את פעולתו. ליוצאים מן הגוף, לעומת זאת, כבר אין דרך חזרה…

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדינה ניפו:

    מקסים ומפעים!
    קשה לי לתאר מה זה עשה לי לקרוא על כל התנועה הרוחשת הזאת בתוך גופי
    הרי לא שלא ידעתי מה קורה בתוך גופי
    אבל הפירוט שבו תיארת את התנועה הבלתי פוסקת הזאת
    עוררה בתוכי איזו תחושת חיות וריגוש.
    נפלא לי ככה להתחיל את הבקר
    תודה תודה תודה!!

  2. מאת אושרי הילזנרט:

    איזה מסע מאלף! תודה!

    הזכרת לי את ההתייחסות האישית, האינטימית, המתפעמת –
    לאיברים שלי,
    היצורים הנפלאים האלה הקיימים בתוכי,
    הפועלים איתי

  3. מאת רחלי בהרל:

    תודה חגית. גם אותי זה מחזיר להודיה על המפעל המדהים והכל כך לא מובן מאליו הזה. ולנשימה…

  4. מאת חגית נובק:

    תודה גם לכם.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )