7 ביולי, 2011

רוצים לעבוד? לכו על זה!

אם הנכם משתייכים לסוג האנשים שמקיצים מידי יום עם הנץ החמה, ויוצאים לריצת בוקר או אף להליכה נמרצת – אשריכם. אם לוח הזמנים שלכם כולל אימון אירובי בתדירות של שלוש או ארבע פעמים בשבוע – זכיתם. אם פעילות גופנית היא חלק בלתי נפרד מנוף הזמן שלכם – אתם מיעוט מזהיר. הכתבה הזו אינה בשבילכם.

אני משתייך לקבוצה אחרת, כנראה גדולה יותר, של אנשים שניתן לתאר בעדינות כ"תרצנים", ויש שיאמרו "דחיינים כרוניים". כל פרט בקבוצה הזו יודע היטב כי פעילות גופנית היא הכרח למען בריאות הגוף והנפש. נהירים לו מעלותיה של תנועה נמרצת והוא עוקב בהשתאות מהולה בקנאה במפעלי ספורט דוגמת הטור-דה-פרנס או משחק הכדורגל השכונתי. עם זאת, הוא מתקשה להכניס את אותה רוטינה תחזוקתית לסדר היום הקבוע שלו.

קבוצת התרצנים אליה מתייחסים הדברים הם אנשים אחרי גיל צבא שחייהם מצויים בשגרה שבמרכזה עיסוק קבוע, למשל גידול ילדים, ניהול משק הבית או פרנסת המשפחה.

אמנע מציטוט מחקרים מלומדים בתחום, כי העובדות בנושא ברורות כשמש. הביטו סביבכם ומנו את מספר המכרים שלכם שמתמידים בעשיה ספורטיבית במשך שנים.

ממרום שנותי אני נזכר במספר אפיזודות בהן קמתי בוקר אחד מלא עזוז, החלטה אמיצה בלבבי, ושיר עשיה קרדיו-ואסקולרית בגרוני. "מהיום אני שוחה / רץ / משחק טניס / רוקד / סוחב גזעי עצים באופן קבוע ! (הקף את הבחירה המתאימה והוסף סימני קריאה לזה המקורי). היו פעמים בהם נלוותה להחלטה גם תרשומת מתאימה ביומן. על-פי רוב נשאה הבלחת הבריאות הנחושה הזו פירות למשך שבועות מספר. חודשים? אולי. שנה? עוד לא קרה.

ובכן, חזרתי ומצאתי את עצמי בתסכול מתמשך. אני יודע שהפעילות חשובה אך אינני עוסק בה. כמובן שיש הסברים למכביר – עבודה, ילדים, נסיעות, עייפות, קריאה, אי אפשר להתאמן כשרעבים וגם לא מייד אחרי האוכל. ובכלל, טניס היא פעילות מאוד לא סימטרית. אך גם חומות התירוצים הגבוהות ביותר מתקשות להסתיר את צמיגי המותניים הנוכחים-עד-מאוד, את הקושי הקל-אך-מטריד לקשור את שרוכי הנעליים ואת העובדה שכאשר אני עולה במדרגות או נדרש לריצה קצרה אני כמעט מתעלף. בעיה.

יהיו שיאמרו: הכל עניין של החלטה. ירצו? יתאמנו, לא ירצו? לא יתאמנו. הכל נכון. עם זאת, חברי קבוצת התרצנים שלי – שכאמור גודלה אינו מבוטל – יתפתלו ויעידו שהרצון קיים, אך לא יכולת ההתמדה. במספר מימדים, אורח החיים של אנשים רבים מקשה על הפיכת מלאכת התחזוקה הגופנית ארוכת הטווח לחלק בלתי נפרד מהעשייה היומיומית.


לאחרונה נתקלתי במאמר שסימן דרך לפתרון, לפחות עבורי.

הכותב הוא ד"ר ג'יימס לוין, אנדוקרינולוג ממרפאת מאיו ברוצ'סטר, מינסוטה. ד"ר לוין לקח חלק בפרוייקט שתכליתו לנתח את בעיית השמנת היתר בארה"ב ולהציע פתרונות.

אחד הפתרונות אותם הציע הצוות של לוין הוא "ההליכון השולחני".

הליכון חשמלי (המתקרא גם 'מסלול ריצה'), מכירים?, שולחן עבודה, מכירים? חברו אותם זה על גבי זה ותקבלו את "ההליכון השולחני".

כן, כן, הליכון חשמלי שבראשו שולחן עבודה מלא: מקלדת, מסך מחשב, טלפון.

אבל אני הרי ביקרתי בחדר כושר וניסיתי לקרוא ספר בשעת האימון. זה פשוט לא עובד! ובכן, זה עובד אם עושים את זה לאט מספיק.

לדברי ד"ר לוין, חלק ניכר מהנזקים הבריאותיים נובע מישיבה ממושכת. רבים הם אלה העוסקים בעבודה משרדית שעיקרה שהיה רבת-שעות מול שולחן ומחשב. לו ניתן היה להמיר את אותה ישיבה בהליכה איטית, גורס לוין, פתרנו חלק גדול מהבעיה. הוא מוסיף ומסביר שמהירות ההליכה הממוצעת של אדם בוגר היא כקילומטר וחצי לשעה. זהו קצב שבו הגוף מרגיש נינוח וניתן להתמיד בו זמן רב. ובכן, מתברר שבמהירות הליכה איטית שכזו, ניתן לבצע כל פעילות משרדית ללא קושי. החליפו את שעות הישיבה שלכם בשעות הליכה ו- voilà!

כאן אודה שלמרות ההתלהבות הראשונית, עדיין פקפקתי בישימות הרעיון. לצורך התנסות בלתי מחייבת רכשתי הליכון חשמלי משומש במאתיים זוז (בקונטקסט של המאמר, 'זוז' נשמע לי מתאים יותר מ'שקל' שמקורו במידת משקל, הגם שהוא חדש). הנמכתי את לוח הבקרה, והרכבתי במקומו לוח עץ אופקי. על הלוח הצבתי אחר כבוד את מסך המחשב שלי ואת המקלדת.

הפעלת המחשב. כיוון ההליכון למהירות קילומטר וחצי לשעה. למרות כל מה שקראת וחזיתי באינטרנט, קלות ונוחות העבודה הפתיעו אותי. זה פשוט עובד.

כמו רבים מהרעיונות המבריקים, כשאתה חווה את זה, אתה חובט במצחך ותמה איך לא חשבו על זה קודם.

לאחר מספר ימים נוספים של התנסות חיובית, כבר השקעתי יותר ובניתי שולחן שניצב מעל ההליכון. מצאתי שלוח עץ שמחובר להליכון עדיין מושפע מתנודותיו הבלתי נמנעות ועדיף לנתק בין השניים. עתה השולחן גבה-הרגליים ניצב על הרצפה וההליכון תחתיו.

מאז תחילת ההתנסות הזו כבר עברו מספר חודשים וכבר גמעתי קילומטרים רבים של עבודה משרדית. ביטלתי לחלוטין את עמדת העבודה הקודמת שלי, ועתה, בכל פעם שאני ניגש למחשב, אפילו לבדיקה קצרצרה של איש-קשר באאוטלוק, אני מפעיל את ההליכון ועושה זאת תוך כדי תנועה.

אני בהחלט מרגיש פעלתן יותר. אמנם אינני נשקל, אך לתחושתי ותחושתה של זוגתי, כבר השלתי כמה קילוגרמים. אבא שלי וחבר נוסף ראו כי טוב והתקינו עמדת עבודה דומה בביתם.

לבקשת המערכת, צירפתי תמונה. כן, את כל שיחות הטלפון שלי אני עושה מעמדת העבודה, באדיבות סקייפ.

אפשר להמשיך ולדון בהיבטים נוספים של הפרקטיקה הזו – למשל, מה עם יציאה לטבע והאם אמנם זהו תחליף לפעילות אירובית. עם זאת, ברשותכם, אסיים כאן את הכתיבה. כואבות לי הרגליים.


לקריאה נוספת, חפשו בגוגל:

  • treadmill desk
  • James Levine Mayo Clinic

אשמח לענות על שאלות ולהשיא עצות פרקטיות למעוניינים.

ddankner@gmail.com

18 תגובות   (רסס)

  1. מאת איילה:

    שיואו זה פשוט גדול!!‏
    תגיד דני איך אתה מסתדר נגיד אם אתה צריך לכתוב בכתב יד
    כלומר התנועה לא מפריעה לפעולה?‏

  2. מאת עינבל ויסמן:

    רעיון אדיר! תודה!

  3. מאת שרה_לה:

    גם אני רוצה, אם כי, כזכור, חברי קבוצת המתרצים, שגם אני נמנית בשורותיה, כבר התחילה בהכנת רשימת התרוצים להימנעות גם מזה.
    הרשימה עוד לא מוכנה כי נפל לי העט/ לא התעוררתי בזמן/ כואבת לי האצבע/ לא מצאתי נייר/ נפלה לי הכפפה וכן הלאה.
    נראה אם שמיל ירים את הכפפה.

  4. מאת ורד לב:

    ממש ממש מדליק!
    אהבתי

  5. מאת שרה_לה:

    כרגע אני עובד על מכשיר מבטל תרוצים .מאוד מעייף .חיבים לנוח קצת .אחר כך נמשיך להליכון -אופנים – גינה ….

  6. מאת זיוה גילת:

    בעיקר טוב לראות אותך :-)

    על הרעיון עוד צריכה לחשוב

  7. מאת דפנה שטרן:

    אהבתי! גם נהניתי מהרוח הספורטיבית שבכתיבה וגם מהרעיון. תוך כדי קריאה, התחלתי לשאול את עצמי אם צריך בשביל זה קאורדינציה ? והאם צריך יכולת לעשות יותר מדבר אחד בו"ז?

  8. מאת דני דנקנר:

    תודה על המחמאות, אך כאמור הרעיון אינו שלי.

    זיוה גילת! מה *את* עושה כאן?!

    לדפנה – אני לא הרגשתי קשיים מיוחדים, אך אני יכול להניח שעשויים להיות כאלה. אני יכול לספר שאחרי זמן קצר של אימון ההליכה עצמה הופכת להיות אגבית לגמרי לכל פעילות אחרת.

  9. מאת דני דנקנר:

    לאיילה – אני לא מרבה לכתוב בכתב יד. אם זה פתק קצר או מילוי טופס – זה עובד בסדר. אני לא בטוח שכתיבה ממושכת תהיה נוחה על המתקן הזה.

  10. מאת נהר:

    כל הכבוד על היוזמה, והמון תודה על השיתוף!

  11. מאת בשמת_א:

    מדהים! קראתי לרני לקרוא גם!

  12. מאת טדליק_נהנאנע:

    את ספרי הארי פוטר ה 3-5 (באנגלית, מצריך אצלי קצת יותר ריכוז, לא הרבה), קראתי תוך כדי צעידה למקום עבודה. במהירות גבוהה מקמ"ש.
    בעצם, גם בילדות קראתי תוך כדי הליכה. ולא היתה לי שום בעיה של ריכוז בנקרא, (לעומת זאת, בהחלט התנגשתי בעמודי חשמל סוררים שחלפו על פני בחוסר התחשבות).
    נראה מצויין. עכשיו כל שנשאר הוא להנדס גם "אוחז תינוקות" שיאפשר בזמן העבודה על המחשב בעת ההליכה להניק צמוד ציץ קטן ותובעני, ונפתרו צרותינו בעולם זה.

  13. מאת שולי:

    טדליק,
    אני ממש לא ממליצה לעלות עם התינוק על ההליכון. במו עיני ראיתי מישהו על הליכון כשלפתע היתה הפסקת חשמל והוא עף קדימה. די מסוכן.

  14. מאת זיוה גילת:

    אני…אני כאן בגלל ורד…

    ולעצם הרעיון – עקרונית אני נגד להשתדל לעשות דברים בריאים.
    לא מאמינה בזה.
    מאמינה בלעשות דברים שעושים לך טוב. ואם הם בריאים – מה טוב.
    למרות שאני מחשיבה את עצמי לגמרי מקבוצת ה"תרצנים", יום אחד החלטתי שחייבים להפסיק – והתחלתי… לרוץ!
    הפטנט שלי הוא פרטנרית. אחת כזאת שלא יפה להבריז לה בחמש וחצי בבוקר.
    ומבחינתי הרווח הוא ממש לא בריאותי. אלא להתחיל את היום מחוץ לבית .(לא הייתי קוראת לזה טבע…בכל זאת עיר, אבל לפחות לא בין 4 קירות , ועם הקרירות של הבוקר).
    בלי מסכים, בלי צלצולים. רק ציוצים ועוד יום שמתעורר.
    ולמרות שזה ממש לא כיף לרוץ – כשאני מתחילה את היום ככה – הוא פשוט יותר טוב!
    ולכן – ההליכה הזאת מול המחשב..מממ… איכשהו לא עומדת בדרישות

    נ.ב. אני במשבר ריצה כבר כמה שבועות אבל חוזרת לרוץ בשבוע הבא :-)

  15. מאת ורד לב:

    רק את מסוגלת לקום בחמש וחצי בבוקר כדי לרוץ.
    למה לקום בשעות כאלה אם לא חייבים????????????????????

  16. מאת מוסיפה:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1236607.html
    כתבה מ"הארץ" שמסכמת את המחקרים האחונים על הסכנות שבישיבה ממושכת (גם אם עושים פעילות פיזית בשאר שעות היום)

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )