10 ביולי, 2011

אישה לבד בתל אביב

אישה לבד בתל אביב בבית קפה.
באה מן הכפר לעיר הגדולה.
היא שותה כוס קפה ומעשנת סיגריה בפינת רחוב.
מעליה עלים צהובים נושרים מעץ גבוה, מרטיטים את ליבה הפועם.
אושר קטן ועמוק מענג כל תא בגופה,
גורם לה לחייך לכל עובר ושב.

היא לבד. יש לה ילדים ובעל
והם בבית והם שלה והיא שמחה על כך
והיא לבד.
והחופש הזה והביטחון הזה הם מנת חלקה –
כל שיכלה לבקש לעצמה,
ואין דבר שחסר בעולמה.

יש לה את הקשיים שלה,
ויש לה את הפחדים והחוסרים שלה שלעיתים מרגישים הם כמו כל עולמה.
אבל ברגע הזה היא מאפשרת לעצמה להתמסר.
היא יודעת שהאושר הזה הוא לא נצחי.
הוא יחלוף עוד לפני שתשים-לב ללחץ ולמתחים…
ולכן היא נוצרת את רגע האושר הקטן הזה.
והיא תגיד לעצמה שהיא תמשוך את רגע האושר הזה כמה שרק אפשר,
ותטבול ממנו ביום למחרת כאשר תהיה עייפה וחסרת סבלנות עם הילדים שלא מפסיקים לדרוש ממנה, מזמנה, מבשרה…
היא תמתח אותו ותקרע ממנו חתיכה כאשר תעמוד מול בעלה שכועס עליה על ששוב שכחה משהו חשוב ותרגיש נכשלת ולא ראויה להיות אישה ואמא…
היא תקרע ממנו חתיכה כאשר החיים ירגישו לה טפלים וחסרי משמעות
כשהיא עומדת תולה עוד כביסה, מנגבת שוב את הרצפה הדביקה,
כאשר תעמוד בפעם החמישית באותו יום מול כיור מלא כלים עם ילדה בת שנתיים ליד השולחן מאחוריה, אוכלת יוגורט שנוטף משערה, מסנטרה, מאצבעותיה, על הבגדים, מרוח על השולחן על הכסא, נשפך על הרצפה…
עם הילד שפותח שוב את המקרר, ששוב רעב ושוב אומר שאף פעם אין מה לאכול בבית הזה…
עם דילמת המחשב הנצחית – כן או לא או כמה להגביל ואם בכלל,
עם הקטן שנפצע והקטנה שבוכה וההם שעייפים ומלוכלכים
שלא התקלחו כבר שלושה ימים
ולא רוצים להתקלח
ושוב תרים בכוח ותכניס למקלחת ותזרים עליהם מים ותסבן בעוד הם בוכים
ותייבש ותגיד סליחה
אבל אי אפשר ככה להיכנס למיטה
ושוב תספר סיפור ותירדם אחרי שתי מילים
ושוב הם יבכו שכל לילה היא נרדמת ואף פעם לא מספרת
ושוב תרגיש אמא גרועה
ותנסה להתעורר וללטף ולשַמֵח לפחות לפני שיירדמו ויעבור עוד יום שבו הייתה עצבנית וחסרת סבלנות
ואז, כשכולם ישנו, אחרי שכבר נרדמה במיטה שלהם ואין לה מושג מתי נרדמו כי היא נרדמה לפני כולם ואין לה
כוח לזוז,
בכל זאת תקלף את עצמה מהמיטה,
ותגיד לעצמה שהלילה תלך ישר למיטה שלה לישון מוקדם כדי שיהיה לה מחר כן כוח ולא תהיה עייפה ותהיה לה סבלנות ולא תירדם באמצע הסיפור ותהיה אמא טובה ויהיו לה ילדים הרבה יותר שמחים עם ילדות שתהיה זכורה להם כטובה ומאושרת
ובדרכה למיטה תרים פה צעצוע ושם בגד ורק לרגע מהר לפני שתחלוף העייפות (כי היא יודעת שזה עובר אם היא לא תופסת אותה בזנב) תטאטא את פירורי השניצלים מסביב ומתחת לשולחן ותדליק רק לרגע את הרדיו והלילה והשקט והלבד שוב יקסימו אותה
והיא תגיד לעצמה – רק סיגריה אחת על המרפסת עם העט והנייר…
וכבר יעברו שעתיים והיא ערנית לגמרי ומאושרת עד הגג  מהלבד מהלילה מהשקט…
ותשמע לחישות של אשמה בתוך ראשה על שלא הלכה לישון מוקדם – שוב.
והיא תאמר לעצמה שזה חשוב הזמן הזה של הלבד שלה ואולי מחר לא תהייה עייפה ואולי תהייה בכל זאת אמא יותר טובה כי נתנה לעצמה את הזמן לעצמה וניקתה קצת את הבית והייתה קצת יצירתית…
ותשאל את עצמה על מי היא עובדת ותתהה למה הביאה ילדים אם היא רק מחכה כל היום ללילה כשהם ישנים כדי שתוכל להיות שוב לבד, בשקט הזה, עם עצמה…

20 תגובות   (רסס)

  1. רועי שרון הגיב:

    איזה יופי. נגע לליבי. תודה!

  2. ענת גיגר הגיב:

    חיבוק גדול.

  3. יעל נוי הגיב:

    זה כל כך מרגש ונוגע!
    לא פעם ראשונה שאני קוראת אותך ומרגישה כאילו את כותבת אותי.
    כל כך מדויק זה מתאר אותי.
    איך ידעת?
    תודה!

  4. אושרי הגיב:

    נגע לליבי

  5. אינבל הגיב:

    קצת עצוב לא?
    מה צריך לקרות כדי שהריטואל הזה ישתנה?
    איך אפשר לוותר על רגשות האשמה?
    באמת אי אפשר להנות גם באמצע היום משקט? מהילדים? מבן הזוג?

  6. יוחנן בצק הגיב:

    תודה!

  7. חגית נובק הגיב:

    חיבוק גדול גם ממני. תודה.

  8. חן הגיב:

    תודה. כל כך מדויק ומלא חמלה

  9. רסיסים של אור הגיב:

    אוי אוי עדינה, כמה שאת מדוייקת ומרגשת והמילים שלך שזורמות ונקראות לי בגוף ובלב כמו שירה משובחת שבא לי רק עוד ועוד ועוד ממנה !!

  10. ורד לב הגיב:

    אוי, את כזאת מקסימה ומדהימה ואישה מופלאה ואמא מהממת ורגישה וחדת אבחנה!!!

  11. לימונדה הגיב:

    שוב תודה עדינה! יש משהו במילים שלך שגורם לי להודות לך פעם אחר פעם- אולי על זה שזה לגיטימי להרגיש ככה. הטקסט שלך מעלה מחשבות על התיפקוד הזה שלנו בתוך משפחה, ילדים, זוגיות ופתאום הלבד הזה הופך לכזאת חגיגה… חושבת לקחת לי גם יום חופש השבוע!!!  

  12. לילך הגיב:

    הזדהות ותודה וחיבוק.

  13. אמא ללי הגיב:

    אוי עדינה את נהדרת.
    תודה!

  14. מתחדשת הגיב:

    יו, אני כל כך לא מיוחדת. איזה כיף.
    תודה עדינה אהובה,
    אני אוהבת כל כך לקרוא אותך.

  15. קרן פרידמן הגיב:

    מקסים! תודה רבה (-:

  16. עדינה ניפו הגיב:

    באתי לומר תודה לכל המגיבים והמגיבות
    הכי מרגש אותי למצוא כאן גברים!

  17. יהודה הגיב:

    לעדינה(נכון….?)

    אני רק בן 19,וזה יהיה די לא קשור אבל בכל זאת החלטתי להגיב בתקווה שהכותבת תקרא את זה…..את בטח שואלת את עצמך מה בחור בן 19 קשור לכתבה מסוג זה ובכלל לטרוח להגיב,אני חייב להגיד שנגעת בי בכל כך הרבה דרכים…רובם העלו דמעות בעייני אבל זה גם חלק מהחיים(בזמן האחרון גדול מדי…אבל לעניין)
    אין לי קשר עם אמי מזה כבר כמה שנים,ויש בי הרבה כעס עליה שמונע ממני לחשוק בכזה,אבל בגלל מילותייך אני חייב לציין שגרמת לה להיראות הרבה יותר מסכנה משתיארתי לעצמי שהיא יכולה להיות לעיתים….ו כנראה אני טיפוס רגיש אז מיהרתי לרחם עליה ובכך בעצם להגיע למסכנה שהיא לא אשמה בכל חלק רע בחיי בגיל שכזה,אז תודה רבה.

    ודרך אגב אם היית כותבת ספר,אני לבטח הייתי קונה אותו…אולי את צריכה?
    =)

  18. עדינה ניפו הגיב:

    שלום יהודה, איכשהו במקרה הגעתי לכאן ואני קוראת את מה שכתבת. מרגש אותי לקרוא שמה שכתבתי נגע לך וגרם לך להיות מסוגל לראות את אימך באור מעט יותר אנושי.
    מקווה שהקשר ביניכן יתחדש ותינתן מקום לאהבה המיוחדת כל כך בין אם לבנה.
    בהערכה גדולה,
    עדיה

  19. מור הגיב:

    עדינה, כמה יפה תיארת את עולמם הפנימי של האמהות… ואת לא לבד שם באגם הרגשות המחשבות והתחבטויות הנפש 🙂

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )