18 באוגוסט, 2011

מצרכנית לאדם (או: נמאס לי לדרוש צדק חברתי)

לפני כמה שנים עבדתי בשירות משלוחי ירקות, שמאז נסגר. הבעלים גידל התוצרת עם בני-נוער בתהליך גמילה מסמים, ופעם בשבוע ארזנו את תוצרת השדה והחממה ושלחנו לחיפה ולעמקים. ראיתי איך הם מגדלים, אפילו עזרתי קצת על הטרקטור, הם לא היו צריכים אישורים ופיקוח כדי לגדל בצורה הנקיה ביותר שיכלו (אבל היו להם). הייתי עובדת נלהבת ותומכת, כולם שמעו ממני על חשיבות הצריכה האורגנית. ושוב ושוב העלו בפני את השאלה – אבל איך אפשר לדעת שזה בטוח אורגני?!? מה זאת אומרת איך אפשר לדעת? אני לא יודעת איך עונים על השאלה הזאת.

אני עדיין תומכת של מזון אורגני, והשאלה הזאת עדיין עולה בשיחות סלון, ועדיין אין לי תשובה.
אם ישאלו אתכם איך אתם יודעים שלאנשים יש כוונות טובות, מה תענו?
אפשר לנסות ולהשיג עוד אישורים וחותמות…  ויש גם את האמון הבסיסי בין אנשים.
האמון הזה נפגע ככל שאנחנו מתרחקים אחד מהשני. ככל שאנחנו מתרחקים מהיצרנים.

מה זה "אורגני"? זו תווית שמישהו שם על האוכל כדי שהוא יוכל לבדוק אותו ואתם תוכלו להרגיש בטוחים שבודקים לכם את האוכל. אבל כשמתחילים לסמוך על אישורים ותוויות, מאבדים את האמון הפשוט בבני-אדם. האמת היא שלא חשוב אם מאן-דהו מגדל אוכל "אורגני" או לא, חשוב אם הוא מגדל אוכל שמתאים לכם. אז אתם יודעים מה? לכו דברו אתו.

ובכלל – לכו דברו עם הנגר שלכם, עם החשמלאי, דברו עם יצרן הסבון, עם הקצב והבוקר והנוקד, דברו עם החלבן ועם הגבן ועם הרפתן, דברו עם הבורסקאי, עם התופר והסנדלר, עם מעצב הבגדים ועם הבנאי, עם המוסכניק, עם הרופא, עם הטכנאי.

ככל שאנחנו מתרחקים מהיצרנים, אנחנו הופכים לחשדניים.
היצרנים עושים משהו מסתורי, למשל – המוסכניק, שאנחנו לא כל-כך מבינים. צריך ליצור גופים שיפקחו עליהם (משרד התמ"ת, למשל), וגופים שיפקחו על הפיקוח (ארגוני צרכנים, למשל). מצד אחד הם יודעים הכי טוב את העבודה שלהם, הם המקצוענים – מי יודע יותר טוב מהמוסכניק מה האוטו צריך?
מצד שני אנחנו לא מכירים אותם אז הם הופכים להיות "בעלי אינטרסים". אנחנו לא מאמינים לרפתן שרוצה להגיד משהו על משק החלב בארץ, כי הוא אינטרסנט. תוכניות תחקירים ומדורי צרכנות קמים כדי להגן עלינו מפני האנשים האלה, הם מחזיקים אותנו בני ערובה בעזרת הידע הייחודי שלהם ובעצם הם רוצים את הכסף שלנו בכל מחיר. ואנחנו משתדלים לשלם להם כמה שפחות כדי לא להרגיש שנדפקנו.

ככל שאנחנו מפתחים תודעה צרכנית חזקה יותר, כך אנחנו מאבדים את היכולת לראות את האנשים סביבנו כבני אדם. אבל גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, נותנים שירות או מייצרים משהו, כך שגם אנחנו הופכים להיות אינטרסנטים שמונעים מתאוות בצע, לפחות בעיני אחרים.

תשמעו, זה מה שאני רוצה להגיד – נמאס לי לדרוש צדק חברתי.

כשהעם דורש צדק חברתי, ממי הוא דורש אותו? מי הוא החלק הזה שהוא לא העם ואמור לספק לנו את הצדק החברתי המיוחל?

אני כבר ממש לא רוצה – אני לא רוצה לדרוש משהו ממישהו אחר. אני לא רוצה צדק כזה שמודדים אותו על מאזניים סטטיסטיות ומספקים לו הוכחות ומדדים כלכליים. ואני לא רוצה חברה, מין גוש כזה מאסיבי של אנשים שמנתחים אותו בכלים סטטיסטיים, סוציולוגים ואנתרופולוגים ואומרים לי באיזה עשירון אני ומה אני מרגישה מבחינה סטטיסטית.

במקום לדרוש ממישהו אחר שיתנהג אלי בצורה צודקת, אני רוצה לבנות בעצמי קהילה הוגנת.
לא צדק, הוגנות.
ובואו נשתמש בכלים שיש לנו כבר עכשו – לבנייה.

אני לא רוצה להיות יותר צרכנית של המדינה.
אני לא רוצה להיות יותר צרכנית בכלל.

ואני מאמינה שזה השינוי המשמעותי ביותר, והאפשרי ביותר עבורנו.
כי הוא לא דורש יותר מאשר שינוי באופן ההסתכלות שלנו על העולם סביבנו.

וזה הדבר המעודד ביותר לדעתי במה שקורה עכשו – אנחנו משנים את האופן בו אנחנו תופשים את העולם.
אל תטעו בי, אני לא ניו-אייג'ית. אני מבינה לחלוטין שהחוקים והתקנות חלים עלי ומשפיעים על חיי גם אם אני מתעלמת מהם. זה ברור לי. אני פשוט חושבת שיש שינויים עמוקים יותר לעשות מאלה שעושים פוליטיקאים, ואני חושבת שאחרי שאנחנו נשנה את התפיסה, החוקים והתקנות יצטרפו.

אבל אם אנחנו נמשיך להעמיד דרישות כצרכנים בפני המדינה, דבר לא עומד להשתנות.
אנחנו לא צרכנים של המדינה, אנחנו המדינה. אז בואו נהיה אנחנו השינוי שאנחנו רוצים לראות במדינה.

גם אחרי שמתעוררים קל למדי לחזור לדפוסים הקודמים. כדי שזה לא יקרה עלינו לשים לב שתוצאותיו של המהלך הנוכחי לא חייבות להימדד בכלים סטטיסטיים, לא חייבות להימדד בכלים כלכליים. אני לא מאמינה שמדיניות כלכלית של שנים תשתנה פתאום. נהוג להניח שהיו 400 אלף איש בהפגנת "שלום עכשו" בשנת 82' והממשלה לא נסוגה מלבנון. כמו אז, גם עכשו, השינוי לא יבוא "מלמעלה", השינוי העמוק והאמיתי היחיד שיכול להיות כאן, יבוא מאיתנו. יצמח "מלמטה" ויעלה כמו עשב ירוק ורענן. כמו שאומרים באנגלית – grass roots.

אז מה אני כן רוצה?
אני רוצה לבנות קהילה.
לא כמו שאתם חושבים, לא כולנו חייבים לגור על פיסטין בגליל או בחוות בודדים בנגב. קהילה היא גם הבניין שלכם בעיר. קהילה היא גם השכונה.
אני רוצה להתחיל מלבנות את הקהילה הזאת בראש שלנו.
כי הניכור ביני לבין המוסכניק שלי הוא בראש, בעצם יש לנו אותם אינטרסים.
האמונה שהמוסכניק רוצה לדפוק אותי משרתת מישהו אחר, לא אותי ובטח שלא את המוסכניק.
אם אני אבין שהצלחתו של המוסכניק שלי היא ההצלחה שלי – שנינו נרוויח.
והמוסכניק הוא רק דוגמה, זה נכון לכל העסקים הקטנים והשירותים בקהילה סביבנו. הרווח שלהם הוא הרווח שלנו.
לעומתם – הרווחים של הסופרמרקט או של תנובה הם לא הרווחים שלנו, הם יוצאים ממעגל הרווחים הקהילתי ועוברים לחו"ל  (במקרה של תנובה שנשלטת על ידי קרן השקעות בינלאומית) או שהם עוברים לבנק (במקרה של שופרסל).

אני רוצה לבנות. אני רוצה ביחד. ואני רוצה קהילה. כזאת קהילה שאני מכירה את חבריה ואכפת לי מהם. כזאת קהילה שמכירים אותי ומקבלים אותי למרות שאני לא תמיד נחמדה. כזאת קהילה שאפשר להתווכח ולא להסכים, אבל בסופו של יום יש בינינו את המחויבות לתמוך בכל אחד. כמיטב יכולתנו.

נכון. המדיניות הנוכחית מקשה עלינו, אבל היא לא תשתנה במהרה. ובטח שלא יכולה להשתנות תוך יום. אנחנו כן. אנחנו עושים את השינוי. אנחנו עושים את השינוי מצריכה לקהילה. אנחנו עושים את השינוי לא כצרכנים, אנחנו לא צרכנים של שינוי שהמדינה מציעה לנו. אנחנו עושים את השינוי כאדם שהתעורר ועכשו הוא יוצר את השינוי בעצמו. אדם שהבין שהוא לא צריך לצרוך, אבל הוא כן יכול לתמוך.

אופציות או אלטרנטיבות
יש הרבה מאוד אופציות בכל בחירה צרכנית – אפשר לבחור חולצה לבנה, אדומה או צהובה. אפשר לבחור חולצה של גולף, זארה או מנגו. אפשר לבחור חולצה עם פתח וי, עגול או מחשוף. כל אלה הן אופציות צרכניות.

אבל יש גם אלטרנטיבות. האלטרנטיבות הן התנהגות לא צרכנית. האלטרנטיבות הן להסתכל על סוגיית הלבוש ממקום אחר. האלטרנטיבות הן ליצור בעצמי, להחליף עם מישהו, להשתמש בשימוש חוזר, לשפץ, למחזר. האלטרנטיבה היא ההבנה שלא חייבים לקנות. ואז הכוח עובר לידיים שלנו באמת. כשאנחנו לא צרכנים, אנחנו בני אדם שמגלים את חוט השדרה שלהם. פתאום אנחנו יכולים להחליט. לא בין אפשרויות, אופציות, אלא לבחור באלטרנטיבות. לבחור במשהו שונה לחלוטין. משהו שמשרת עכשו מטרה רחבה יותר מכיסוי הגוף.

את מה שאנחנו כן מחליטים לקנות אפשר לקנות לפי קריטריונים אחרים. לא להיות צרכן שבוחן מי ייתן לי את המחיר הנמוך ביותר, אלא להיות אדם שבוחן את התרומה ואת המחיר של כל בחירה שהוא עושה. להיות חבר שבוחר לתרום לקהילה שהוא חי בה. זוהי בחירה של אינדיבידואל בקהילה, במקום בחירה צרכנית.

כאלטרנטיבה לדירוג הסל הזול ביותר על ידי העיתון של המדינה, אני מציעה שלכל אחד מאיתנו יש דירוג משלו. יש לכל אחד מאיתנו קריטריונים משלו, ויש הרבה יותר קריטריונים מאשר רק המחיר. למעשה, המחיר הנקוב של המוצר הוא רק מספר, הוא רק אחד מהמחירים של ההחלטות שלנו בחיים.

התא המשפחתי הגרעיני שלנו יכול להיות דוגמה כאן. כי למרבה המזל, אנחנו עדיין חושבים ככה על המשפחה שלנו – יש דברים שאנחנו לא שמים עליהם תג מחיר. כלומר – מישהו אחר שם, אבל אנחנו כל כך אוהבים את המשפחה שלנו שאנחנו מתעלמים מתג המחיר לבריאות שלהם, או לחינוך שלהם. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להתעלם מהמחיר שלהם בשקלים, כי בני האדם האלה חשובים לנו יותר. וזה הכוח של המשפחה, זו המחוייבות שלנו אחד לשני – להסתכל עליכם כמו בני-אדם ולא דרך כמה שהם עולים לי.

פעם לבני האדם היו מערכות יחסים כאלה עם יותר אנשים. עם קהילה של אנשים. איך זה מרגיש לדעתך כשיש קבוצה של אנשים שאכפת לה ממך ככה, כמו משפחה?

שאכפת לה ממך מספיק כדי לא לעשות חשבון לשווי שלך בכסף, אלא להסתכל עליך כאדם שווה בכל מקרה. כל מקרה.

ועכשו. מהי הקהילה שלך? ואיך היא תראה?

חשבו על כך. ענו על השאלות הללו – ויש לכם את הקריטריונים לדירוג הסל שלכם.

אני יכולה להגיד מה הבחירות שאני עושה. לי חשוב לראות מסביבי יותר מקומות עבודה, לכן אני ארכוש מחברות שמייצרות בארץ. חשוב לי שהרווחים יישארו בקהילה שלי, לכן אני ארכוש מחברות ששייכות לאנשים שאני מכירה אישית (או מקסימום – שהבעלים שלהן חיים בארץ). חשובה לי גם שקיפות, איכות הסביבה והאוויר שאני נושמת ועוד כל מיני דברים. אבל אלה הדברים שחשובים לי – מה חשוב לכם? איך חשוב לכם שיתנהלו החיים שלכם? איך חשוב לכם שתתנהל הקהילה סביבכם?

בבקשה אל תחרימו
אני לא עושה מזה כזה עניין, אבל אפשר להגיד שאני מחרימה את תנובה ושטראוס. לא עכשו – כל השנה. אני מחרימה גם את מגה, את שופרסל ואת תלמה ועוד כל מיני. זה אומר שאני לא קונה אצלם אלא אם אני ממש ממש ממש חייבת. אבל זה לא בגלל שמחיר הקוטג' שלהם גבוה, אלא מכיוון שהערך הקהילתי שלהם נמוך. הם לא תורמים לחיים כמו שאני רוצה לחיות אותם, ולרוב הם אפילו תורמים להיפך הגמור. הערך שלהם לחיים שלי הולך ויורד ככל שהם מעבירים יותר מהעסקים שלהם לחו"ל, ככל שהם מעסיקים כאן פחות עובדים, ככל שהם מורידים את התשלום ליצרנים שחיים כאן. הם מזיקים למרקם הקהילתי שלי, אני רוצה לעשות מעשה כדי לעצור את הנזק הזה.

כשאני צריכה גבינה, אני מוכנה לשלם יותר על גבינה שמצאתי בדיר מקומי. שדיברתי בו עם הבעלים ושוחחתי עם העובדים. שראיתי את הכבשים ובררתי מה יש בתוך המוצרים. זה בסדר שזה עולה יותר, זה שווה לי הרבה יותר. אני מרוויחה חברים, אני מרוויחה יותר מקומות עבודה, אני מרוויחה חברי קהילה שעוסקים במה שהם אוהבים, אני מרוויחה חברי קהילה שיקנו אצלי כשאצטרך, אני מרוויחה שהשקלים שלי נשארים בקהילה שלי וממשיכים לעבוד בה, אני מרוויחה מים נקיים, אוויר נקי ואדמה מדושנת. ואני מרוויחה גבינה טעימה יותר מכל מה שיכול להוציא מפעל.

אני לא מציעה לכם להיות צרכנים חכמים, אני מציעה שתוותרו בכלל על להיות "צרכנים". אל תחליפו את הצרכנות בצרכנות שפויה, אלא בחיים שפויים. אל תחליפו את הקפיטליזם החזירי בקפיטליזם שפוי, אלא במחויבות לחברים.

ואחר-כך אולי תגלו שנחמד גם לעשות איתם מסיבות רחוב, להקים גינה קהילתית וליצור ועד שכונה. אבל כבר כתבתי המון ועל זה אולי אכתוב בעתיד…

קוראים לזה קהילה וקשה לעשות את זה במערכות גדולות, אבל נראה שמערכות גדולות לא משרתות את רוב הצרכים האמיתיים שלנו. נראה שמערכות גדולות, מרגע שהקמנו אותן, מתחילות לקיים את עצמן על חשבוננו. נראה שאנחנו צריכים להחזיר את הכוח אלינו, בואו נתחיל מלשים לב לכוח שכבר יש לנו. כי יש לנו המון.

זה השינוי שאנחנו עושים, ואנחנו לא צריכים לדרוש שום דבר כדי שזה יקרה. כל מה שאנחנו צריכים זה לשים לב.


אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה צפיתי עם אורי בהרצאה של דר' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי של האוצר.
בטח אם הייתי צופה בסרטון מוקדם יותר אז הפוסט היה טוב יותר…. 🙂
אני ממליצה מאוד על צפייה בכל ההרצאה המרתקת.

את ההרצאה סיכם זליכה כך:
"פוטנציאל הצמיחה הגדול של המדינה הזו לא נמצא אצל בעלי ההון ולא נמצא בחו"ל, הוא נמצא פה, אצלכם!"


זוהי רשימה שהתפרסמה במקור בבלוג מזון-איזון

20 תגובות   (רסס)

  1. עידו הגיב:

    בעבר הייתי מגיע למוסכניק עם ארגז של ירקות אורגניים… אותו זה מאד שימח. מיד הפליג בסיפורים על איך פעם הירקות היו טעימים יותר והאוכל היה אמיתי יותר. הגעתי למוסך עם הירקות בכדי ליצור אויר טוב במפגש שביני (הלקוח) ובינו (נותן השירות). קצת כמו שמגיעים לבקר חבר ומביאים מתנה קטנה, לכבד אותו ולתת לו קודם כל לאות תודה. לפרק את העוינות מהמפגש. זה מייצר אויר טוב מסביב. כנראה שפעם היה אויר טוב יותר.

    אני מסכים עם מה שכתבת ומחזק את דרכך. משתדל גם לחיות כך. פשוט לעשות. הדוגמא של המוסכניק מזכירה לי את הניגוד הגדול בין האופן שהגעתי למוסך לעומת לקוחות אחרים. אנשים היו נכנסים צועקים ממהרים תוקפים ובעיקר מאוימים. מכאן אני מבין החלק הבסיסי הוא לא להרגיש מאוימים. מותר להיות. יש מספיק לכולם (ואולי יותר מידי?!). מן תחושה כזאת שסבתא נותנת לנכדיה. שוב זה חוזר למשהו ששייך לפעם עם אויר טוב מסביב. מה שהיה הוא שיהיה.

  2. דרור גרין הגיב:

    כמה יפה, טלי.

    וזו האסוציאציה שעלתה במחשבותי:

    "פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש שהוא לא עם, ומתחיל לחיות".

    שבת שלום,

    דרור

  3. דניאלה הגיב:

    hear, hear. איזה יופי כתבת.

  4. נעמה הגיב:

    פוסט מעולה , מדוייק ואמיתי
    תודה

  5. רונית_סלע הגיב:

    ניסחת במדוייק את מה שאני מרגישה מאז שהתחילה המחאה הזו…

    צריך להקריא את זה במאהלים 🙂

  6. אינבל הגיב:

    כתבת יפה ונכון, ולרובנו יש עולם אוטופי כזה נפלא… וכל אחד מאיתנו יכול ליצור חברה עם האנשים הקרובים אליו… וזה יהיה נפלא.
    אלא מה… אנחנו גם חיים בקהילה רחבה יותר. קהילה שנקראת מדינה. מדינת חוק.
    ובמדינת חוק יש חוקים, וכל אחד מאיתנו, כמה החלפות שלא יעשה בסופו של דבר ישלם מיסים. ובסופו של דבר גם משתמש בשרותים שהמדינה נותנת – כבישים, ביטוח לאומי…. תאורת רחוב… מערכות ביוב,
    אנשים צריכים להתפרנס וצריכים להשתמש גם בשרותים של חינוך, בריאות, רווחה.
    את כל זה כל קהילת חבריך לא תוכל לספק לך… מה לעשות – מערכות גדולות…
    אז נכון שכל אחד צריך לקחת קצת יותר אחריות על חייו ועל עצמו, אבל כשיש תאונת דרכים כולם שמחים שיש ביטוח…. מערכת גדולה…
    אלו החיים שלנו. צריך אולי לשנות את השיטה,
    המחאה עוסקת בזה. במה שגדול מאיתנו. כי מישהו עושה שימוש לא מושכל בכספי המיסים המשולמים על פי חוק… האנשים האלה קיבלו את האחריות הזאת מאיתנו, קוראים לנו בוחרים…
    זו האחריות האישית שאנשי המחאה לוקחים על עצמם. הם רוצים שסדרי עדיפיות בקהילת המדינה בה הם חיים יהיו הוגנים יותר.
    אז גם אם יש הרבה אמת והרבה חשיבה במה שכתבת…
    אני עדיין רוצה שיהיה איזשהו צדק חברתי כשמחלקים לחברה את הכספים שלה בחזרה.

  7. תמי גלילי הגיב:

    נפלא.
    בדיוק קראתי ספר בשם THE ABUNDANT COMMUNITY שאומר אותם דברים, אבל הרבה יותר באריכות :-). שווה.
    (בואי נדבר!)

  8. לילך רוכל הגיב:

    תודה!

  9. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    תודה רבה על התגובות.
    חבל לי שאני לא יכולה להגיב לכל אחד בנפרד…
    (תמי, יאללה)

    עדו, ריגשת אותי עד מאוד!
    אינבל – אני חושבת שלא הבנתי בדיוק מה את רוצה להגיד, אבל באופן כללי אני יכולה להגיד לך שלדעתי לא יכולה להיות שיטת ממשל אחרת לעם שנוהג בצורה מסוימת.
    שיטת הממשל וחוקי הכלכלה מתאימים לרעיונות שלנו על מה שצריך להיות.
    השאלה היא מה צריך להשתנות קודם, ומה קל יותר לשנות – לדעתי, קל לנו יותר לשנות אותנו.

  10. אושרי הילזנרט הגיב:

    אמן ואמן. מסכים לגמרי ואישתי ואני נחשוב ביחד על שאלת הקהילה.

  11. יפה הגיב:

    תודה רבה על זה. קראתי והעיניים התלחלחו.
    אנחנו כבר הפכנו לרובוטים. קונים בשביל לקנות. לא שואלים. לא חושבים.
    חיים כמו זומבים. ואת כאן נתת תקווה בדבריך, שאולי אפשר אחרת.
    אמן.

  12. אורית הגיב:

    כתבת מצוין, מאוד מרגש לקרוא.
    הפרקטיקה, לפחות שלי, קצת פחות קלה לביצוע.אני גרה בעיר גדולה, בבניין שרובו שוכרים, וקצת קשה להרגיש כאן קהילה. אנשים בקושי אומרים שלום זה לזה. עצוב…
    משתדלת לקנות פחות ויותר למחזר ורואה שגם חברי הטובים מרימים גבה ומעדיפים לצרוך חדש. זה לא תמיד פשוט להיות שונה אבל מתגמל…

  13. מירון אגר הגיב:

    טלי יקרה, המילים האלה כל כך מדוייקות, ובכל זאת – הדרישה מהממשלה לצדק חברתי היא דרישה לא רק לחוקים שיוצרים שיוויון. הדרישה היא שהממשלה תנהג ע"פ הערכים שאת מדברת עליהם, זה כבר יקרין למטה. כמה דוגמאות, כולן מבוססות על סיפורים מהחיים:

    *אם ראש הממשלה ירגיש מחוייב להביע דעה בהצבעות חשובות ולא להישאר בבית (ע"ע ההצבעה על חוק החרם ועוד הצבעות חשובות) – גם המ"פ בשטח ירשה לעצמו להגיב על חריגות של חיילים מהנורמה למרות שזה לא פופוליסטי.

    *אם רשם החברות, כאשר הוא מחייב אותי על אגרה כפולה בטעות, יחזיר לי את הכסף מייד כשהוא מגלה את הטעות ולא אחרי שלושים טלפונים וארבעים פקסים – אז גם חברת אוראנג' שאיתה יש לי שיחה על בסיס חודשי כי ג(נ)בו ממני יותר ממה שבחוזה, היתה פועלת כלפיי בהגינות.

    *אם מס הכנסה, בכל פעם שהוא מגלה ששילמתי יותר מקדמות ממה שהייתי צריך, היה מחזיר לי את הכסף מייד ולא ב"שוטף+180" (כן, זה מוסר התשלומים שלהם !!!!) – אז אני, בסוף כל הופעה, הייתי יוצא עם צ'ק ביד ולא מוצא את עצמי שולח פקסים זועמים אחרי שלושה חודשים כי התשלום עוד לא הגיע.

    יש לי עוד הרבה השוואות כאלה, והתשמשתי רק בעדינות ביותר. המשותף לכולן הוא דוגמא אישית! זה ביטוי שלצערי נמצא רק בשימוש צבאי, ולדעתי הוא אחד גורמים היסודיים ביותר לתפקוד של כל חברה היררכית ולא חשוב אם זו דמוקרטיה או דיקטטורה.

    העם דורש ממנהיגיו להאמין בצדק חברתי !

  14. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    אושרי, אורית, יפה –
    תודה רבה.
    ככל שנאמין כן יכול-נוכל.

    מירון היקר,
    כמורה לשעבר, אשת חינוך ואם בחנ"ב אני רוצה להדגיש שדוגמא אישית אפשר רק לקיים, אי אפשר לדרוש.
    כי דוגמא אישית באה מתוך אמונה שלמה בדבר אותו מדגימים.
    ואני מציעה לך את התיזה ההפוכה – כשאנחנו נחיה את הדוגמא האישית שאנחנו מבקשים לראות באחרים (או דורשים), אז היא תחלחל למעלה!

  15. מירון אגר הגיב:

    טלי יקרה

    (גילוי נאות: אני שמאלן מבית והייתי שמח אם הפרצוף של ביבי היה נמחק מזירת הפוליטיקה הישראלית).
    אין לי ספק שאפשר להביא שינוי גם מלמטה. אני חושב שהמחאה הזו לא התחילה בחודשיים האחרונים, היא רק הרימה את ראשה בחודשיים האחרונים. למטה, בין העשבים, אני מוצא כבר כמה שנים שיותר ויותר אנשים בשלים לשמוע את ההמלצות שלי על יד-שנייה, חיים בצמצום וכד'. אני חושב שזה תהליך שהעולם המערבי עובר והממשלות נמצאות בפיגור קבוע של עשר שנים מאחורי חוד החנית של השינוי. ובכל זאת – במקביל לכל מה שאת מציעה, הצעות שאני מחבק בשתי ידיים (וששמחתי לפרסם בעמוד הפייסבוק שלי כדי להגדיל את החשיפה אליהן), אני חושב שאנחנו מחוייבים להעביר לממשלה מסר: "אנחנו לא קונים יותר את הבושליט שלכם".

    לצערי אני לא מאמין שביבי יתפטר, מאותה סיבה שהוא לא טרח להראות את עצמו בהצבעה על חוק החרם. אבל אם נמשיך להחיות את השיח הציבורי בנושא, וחלק מלהחיות אותו זה לצאת ולהפגין את הרצון שלנו בשיח פעיל – אני מאמין שבבחירות הבאות, יהיו יותר אנשים שיש להם כלים לבחון את המועמדים שלהם גם לפי סולם הערכים שהם מייצגים ולא רק לפי תקציב הפרסום שהם הקצו לתעמולה.

  16. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    בהחלט.
    סומכת על כך את שתי ידי ומקווה שניפגש במעגלים המתרחבים.

  17. נועה_ברוך הגיב:

    וואו טלי!
    כמה פשטות וחכמה (בלי סוף!) כל-כך גאוני ונכון.

    ההתלהבות שלי גואה וגוברת עם כל מילה שלך. הבאת לי אותה בהשראה ענקית, נגעת בי עמוק.
    חייבת לך חיבוק! וחייבת להפיץ את זה…
    תודה!!
    נועה

  18. דפנה שטרן הגיב:

    הי טלי,

    אני קונה גם בקהילה וגם מחוצה לה. כשאני קונה מחוץ לה זה בגלל מחיר או נוחות (זמן ודלק…). הפוסט שלך חידד אצלי את ההתיחסות לערך שיש בקנייה בתוך הקהילה, ערך שאין לו מחיר. כשאני יודעת מאיפה הסחורה מגיעה, שהושקע בה יחס אישי ושאני נותנת כסף לאדם שאני מכירה, החוויה באמת שלמה ומספקת יותר. תודה שהזכרת לי זאת.

  19. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    נועה, אני מצפה לכך.

    דפנה, תודה!

  20. וווווווווווווווווו הגיב:

    אורגני וטבעי בלי קהילה כי לא כולם מסתדרים אחד עם השני

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )