בית שגרים בו, הגוף מתרגל אליו וגם הבית מתרגל לגוף. הפינות החדות של הגוף משתייפות כנגד הפינות החדות של הבית ולאט לאט נוצרת נוחות. אפילו אם הבית לא נוח לאדם, ההרגל נוח לו. כמו קיר מאבנים גולמיות שהסתת ממלא ביניהן בטון כדי להתאימן זו לזו ולבנות קיר, ככה ההרגל ממלא את החורים של חוסר ההתאמה בין האדם לבית.

הגוף מתרגל למסלולים הקבועים מהדלת למקום של הבלאגן שבו זורקים את המפתחות והמשקפיים והדואר והמקל והעלה והאבן והציור של הילד מהגן ומשם לשירותים ולמטבח ולחדר השינה ולמקלחת ולדלת וחזור וחזור. אלף פעם ועוד אלף. עד שתקום באמצע הלילה לשירותים אפוף שינה ולא תצטרך להביט על מפסק החשמל כדי להדליק את האור ולא תראה את טביעות האצבעות שהשארת עליו באלף פעמים קודמות בקומך ובשובך. ההרגל מזין את הגוף בקולות השכנה הדופקת את השטיח כל יום באחת עשרה בלילה ובמנקה הרחובות שעובר תחת החלון בשש בבוקר. והגוף רגיל והוא מזין את הנפש בהרגל הזה ומרגיע אותה בשעות השפל והגאות של האור ובמשבי הרוח הסדירים שמנשבים בבית הרגיל מדיי ערב באותו הכיוון.

ולא רק למחזור היום רגיל הגוף בבית, אלא גם למחזורי השבוע והשנה. הוא יודע כיצד להתחמם בבית הרגיל בחורף ואיך לעצור בו קרירות לימי החום הכבדים. הוא יודע לזהות מאיזה מקום בבית אפשר לחוות הכי טוב את האור הרך בערב שבת ואיפה הכי כדאי להתכנס בתוך עצמו במוצאי שבת לקראת שבוע חדש שבו ילך ויבוא ויחזור במסלולים הרגילים שסלל לו בעצמו.

גם מחוץ לבית הרגיל הכל רגיל לו לגוף שהתרגל. הוא מכיר את הדרך מהבית אל הדברים האחרים בעולמו ומכיר את הדרך חזרה ואת האפשרות להתנפץ על חופי הבית ולחזור ולהיאסף לגל גדול ושואג בחיקו כדי לצאת שוב לעולם הדברים האחרים ולחזור ולהתנפץ בריטואל שאין לו סוף ולא תמיד ברורה תכליתו ובכל זאת הבית מאפשר לצאת ולבוא ואילולא היה הבית מאין היית יוצא ולאן היית שב?

לעבור לבית אחר זה כמו לעשות הפסקה. בזמן המעבר יש רווח שבכל בית מסומן בקו אחר, בין העוגה האחרונה בבית הישן לעוגה הראשונה בבית החדש או שאולי בין האהבה האחרונה בישן לראשונה בחדש. מי שעובר לבית חדש צריך לזכור שהבית החדש עדיין לא התרגל אל קצב הנשימה שלו. הים הגדול הזורם בחייו עדיין לא עבר שם, בבית החדש, ולכן עדיין לא הצליחו מימיו לשייף ולעגל את פינות הבית החדש כך שיתאימו לפינות של האדם החדש שבא לשכון בקרבו, להתנפץ על חופיו.

ולכן בהתחלה לא נוח לו לגוף בבית החדש. הרגליים עוד לא שרטטו את המסלולים. המקום של הבלאגן עוד ריק. ארוחה אחת שנאכלה בחופזה בין ארגזים וחומרי ניקוי, עוד אין לה טעם של בית וצריך נשימה עמוקה והמון סבלנות עד שהזמן יעבור גאות ושפל, יום ועוד יום לילה ועוד לילה עד שבאוויר הבית ישכון האור השוכן בלב יושביו ויאיר אותו באופן המדויק והשלם ביותר.

נושאים: הרגלים, תקופות מעבר