שעון חול נשלף מבין דפי תוצאות הביופסיה, ומונח בעדינות על השולחן.
בעוד שנה וחצי, לכולם יהיה ברור שהיה כתוב שם:
היום הוא היום הראשון של שארית חייך!
אבל כרגע חלקם אינם רואים כלל את השעון.
חלקם רואים וממאנים וחלקם אומדים את כמות החול שנשארה.
והחול הוא חול, ומציית לחוקי הכבידה.
אם תבין זאת בזמן ותשכיל להניח את כף ידך תחת הזרם, יעברו הגרגרים בין אצבעותיך,
ואם לאו, רק תצפה בהם נופלים בעיניים משתאות.
והחול ססגוני.
ולכל שכבה צבע משלה.
ריחות משלה, כעסים, ריבים, חסדים, תובנות.
תקוות משלה.
גרגירים זעירים קוברים בעדינות החלטית תקוות מהשכבה הקודמת.
הנה סגול של אבדן שליטה ביד.
הנה צהוב של מתנות. כן, קח. באמת. אני לא חושב שאנגן יותר בגיטרה.
הנה שחור של יאוש, עם נסיון שלא צלח והשגחה צמודה.
הנה אפור של השלמה.
הנה כתום בהיר של הליכון, ולאחריו כתום כהה של כסא גלגלים.
הנה תכלת של רגעים קטנים.
הנה כחול כהה של מטפל זר. נקבים חלולים ומגבונים לחים, לגבר שטרם מלאו לו ארבעים.
הנה ורוד זוהר של מילים שאבדו בדרך מהמחשבה לחלל האויר.
הנה מורפיום וצינורות בצבע ענבר.
הנה לבן.
30 באוגוסט, 2011
מצמרר. תודה.
תודה – על איך שכתבת, על שסיפרת, ונגעת בעדינות והכנסת אותי, הזרה הישר ללבו של שעון החול שלך. חיבוק
חזק! מוכר כ"כ, עצוב. ושלם.
תודה
וואו.
וואו, תודה.
עצוב קשה מרגש.
תודה
תודה.
אחרי שכבר הקפצתי כמה אנשים ,אני צריך להוסיף שלא נכתב בגוף ראשון.
בעליו החוקי של השעון נפטר ימים ספורים לאחר שהקטע נכתב.
ברוך דיין אמת
אה.. גם אני הייתי מודאגת. משתתפת בצערך.
תודה על ההבהרה @}