אֵלַי \ לאה גולדברג
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
מקסים ומרגש
תודה!
הלמידה מחוויות קודמות מיפים אותנו, עושים אותנו מלאים ומורכבים יותר.
כשההתפתחות הנפשית והרוחנית מעצימה אותנו, לאותו אדם שהיה שותף לסיטואציה ההיא שחוללה למידה, כבר אין חלק בנו או בצבעים שהוספו לחיינו.
האבסורד הוא שכשרצה ביופי הזה, היתה צריכה את "תמוליו" כדי ליצור את היופי והחוכמה.
סוף סוף הנערה שבורת הלב מבינה שיצאה נשכרת, היא למדה לחיות למען עצמה, ליצור.
מה היה עם לאה שלנו אילו היתה לה אהבה…
היא מצטבעת בחוויות ומכסיפה בנחת, רק לעת זקנה.
מזל שהשירים זכו בפנים היפות שלה, משך "תמולים" ארוכים וקשים.