הסרט הקוסם מארץ עוץ מ-1939,מתחיל כסרט "שחור-לבן".
כשדורותי פותחת את דלת הבית, ופוסעת לתוך ארץ עוץ, הופכת התמונה באחת לצבעונית.

יום שישי בצהריים. תחילת שנות ה-90 למניינם, אמצע שנות העשרים למנייני.
אני מגיע לדירה של רחל ומכין לעצמי קפה עד שהשיעור הקודם יסתיים.
"כנס תרכיב" היא פוקדת בחיוך ובניע ראש לכיוון הסלון, שם ההוא מפרק את האלט לתיבה שלו, ואני שולף את חלקי הטנור מהתיבה שלי.
אבל היום אנחנו לא מתחילים בנגינה.
היא מספרת לי על הבלוז.

בהתחלה קצת הסטוריה. אחר כך על המבנה המוסיקלי.
שתים עשרה תיבות. דרגה ראשונה, רביעית, חמישית. ידה ידה ידה.
אני מהנהן בנימוס, לוגם מהקפה, ומניח שכמו הרבה דברים אחרים, יום אחד אני אבין על מה היא מדברת. או שלא.
עכשיו בוא נשמע.
היא מתחילה להשמיע לי קטע אחר קטע.
אצבע מורה מנצחת תלמים שקופים באויר .
לוחשת – ראשונה… חמישית… רביעית… ראשונה… ראשונה…
ועוד קטע. ועוד אחד – … חמישית… רביעית… ראשונה… ראשונה…

ופתאום זה קורה.
אני מבין.
אני יכול להחזיק את זה ביד ולפזר את זה כמו קונפטי מעל הראש.
אני רואה את זה.
והנה עוד בלוז! ובעצם גם זה בלוז!  וגם זה! וגם הקטע ההוא! וגם ההוא…
מישהו הדליק את הצבע בתמונה.
אנחנו לא בקנזס יותר, טוטו.

נושאים: למידה, מוזיקה, תקופות מעבר