(מתוך גיליון 38, מאי 2002)

לפני פתיחה: מזה זמן אני רוצה לכתוב ולספר גם על אלה מהילדים שגדלו. בין אם בצדק או שלא בצדק, קשה יותר לחשוף ספורי חיים של ילדים בוגרים יותר. הפרטיות חשובה להם יותר, הארועים שלהם, כמו אלה שלנו המבוגרים, נחווים על ידם כעניין פרטי ולא תמיד ברצונם לחשוף את עצמם בפני הציבור.

לכן ההתיחסות שלי לנושאים הקשורים בילדים בוגרים תהיה לכאורה לא אישית, התיחסות לגיל המסוים ולא ליחידים בני גיל זה, למרות שכל מה שאספר נובע מתוך נסיוני האישי ומתוך התבוננות בקורותיהם של ארבעת ילדי הנמצאים בשלב הזה של החיים.

ועוד:

• למרות הפסקנות העולה מן הדברים, יש להדגיש כי מדובר בהדגשת הייחוד של השלבים השונים, ובכל שלב ושלב מתקיימים גם היבטים השייכים לשלב קודם או מאוחר יותר.
• טווחי הגיל שאני מציינת אינם מדויקים כמובן, הם משתנים מילד/ה לילד/ה.
• בכל פעם שציינתי בר-מצווה אפשר להחליף את המינוח לבת-מצווה כאשר מדובר בבת.

משימת בר-מצווה

לפני שנים, הדרכתי בקיבוץ כפר גלעדי כיתה בגיל בר המצווה. אני זוכרת דיונים ארוכים על משמעות הגיל הזה באורח החיים שלנו. הנחת היסוד היתה שטקס בר המצווה הוא טקס יהודי, השואב את משמעותו מאורח החיים הדתי: בגיל שלוש-עשרה חלה על הבן חובה להתחיל לקיים מצוות. לפני שבעים שנה נהגו בכפר גלעדי לתת לבני ובנות המצווה נשק, והם התחילו להיות שותפים בשמירה.
עם השנים, מתוך חיפוש משמעות לבר המצווה, נוצרה מסורת על פיה בשנת בר המצווה, ניתנו לילדים שלוש-עשרה משימות אשר נוגעות במסורת היהודית, בהכרת המקום, בהיסטוריה שלו, בהכרת המשפחה, וכן משימות הבוחנות אחריות אישית של הילדים.
ומה קרה לבן או לבת בתום שנת המשימות? ברור כי הכל חזר לקדמותו, בעצם לא ניכר כל שינוי באורח חייהם של הנער או הנערה. הם ממשיכים ללכת לבית הספר, ממשיכים ללמוד בדיוק כפי שלמדו שנה קודם לכן. בקיבוץ הם המשיכו להשתלב במעגל העבודה (גם לפני כן עבדו). הצפיות מהנערים לא השתנו – זהו הזמן לעשות מה שהמבוגרים קבעו עבורם: לציית למורים, להורים, אשר יודעים מה טוב ומה נכון, מה ישרת בצורה הטובה ביותר את חייהם העתידיים של הנערים. שנת בר-המצווה היתה אכן תזכורת למסורת של ימים עברו, והמשימות שנבחרו עבור הילדים היו בגדר עוד חוויות שישאו איתם – מי יותר מי פחות – לחייהם הבוגרים, אבל היה ברור לכולם – לילדים ולמבוגרים – כי אין ולא יכול להיות כל קשר בין הטקסים הללו לחייהם של הנערים והנערות בהווה חייהם.

כשהגיע בני בכורי לגיל בר-מצווה, עלו בי פחדים וחששות. כמי שלא חובבת ביותר מסיבות וארועים נדרשתי לארגן מסיבת בר-מצווה. מכיוון שלא היה לי ברור מהי הסיבה לעריכת מסיבה כזו דווקא בשלב הזה של החיים – (זה נראה לי כמו יום הולדת מיוחד לקבלת מתנות מחוג רחב יותר של משפחה וידידים) ניסיתי למצוא את הדרך להעניק משמעות לארוע עצמו. השקענו המון מחשבה ותכנון במסיבת בר המצווה ואף נהנינו מהתוצאות, למרות שלא הרגשתי שמצאתי תשובות לתהיות שלי.

בימים אלה הגיעה בתי הרביעית לגיל בת המצווה. הגילויים של השנים האחרונות על השלב הזה של החיים, מותירים אותי נינוחה לגמרי בקשר למשמעות הארוע. ברור לי כי יש לשלב הזה משמעות מיוחדת במינה, והמסיבה שאנו נערוך תציין בצורה חגיגית את מה שקורה ממילא.

ראשית הילדות (גילאי 0-7)

נראה לי כי למרות הידע הרב שהצטבר על התנהגותם של ילדים, על התפתחותם הרגשית, האינטלקטואלית, הקוגנטיבית, עדין אנחנו המבוגרים, נוטים להכיל את דרך החשיבה וההבנה שלנו על ילדים. קשה לנו להסתכל על אופן פעולתם של ילדים בעולם מבלי לכפות עליהם ערכים ודרך חיים הנובעים מדרכנו בעולם כמבוגרים.

אנחנו מחפשים שיטתיות בפעילויותיהם ובדרך למידתם; אנחנו מחפשים אחריות בהתנהגותם; אנחנו מצפים מהם שיבינו כי לפעמים יש לפעול בהווה למען העתיד; אנחנו מחפשים רצף בחייהם; אנחנו רוצים לראות תוצאות במעשיהם.

שיטתיות, אחריות, רצף הגיוני, פעולות למען העתיד, תוצאות – זאת היא דרכם של אנשים בוגרים לפעול בעולם. היא לא נכונה יותר או פחות מדרכם של ילדים. היא מתאימה לשלב אחר של החיים, שלב הבגרות.

אינני רוצה לומר ששמץ מכל אלה איננו יכולים למצוא באופן פעולתם של ילדים, מעט מכל אלה ניתן למצוא בהתנהגותם של ילדים, באופן טבעי. אבל בכל מקרה, ובמיוחד אצל ילדים אשר אינם נתונים לכפיה של אורחות חיי המבוגרים, ניתן למצוא גם הרבה אקראיות, ספונטניות, "חוסר אחריות", ועניין מועט בתוצאות. כשאנו מתבוננים בילדים קטנים (מרגע לידתם עד גיל שבע, שמונה לערך) תמונה כזו נראית לנו נכונה וטבעית. אין להם יכולת לקחת חלק כשותפים מלאים למשימות החיים ולכן קל לנו לקבל הוויה משחקית יומיומית. ניתן להשוות שלב זה לשלבים הראשונים בחיי התינוק – החיפוש אחר התנועה: בתחילה, תנועותיו מגושמות, אקראיות. לאט לאט מתוך נסיונותיו המתמשכים ותגובת הסביבה נלמדת התנועה המשמעותית, המועילה.

עוד מבט על התפתחותם של ילדים מגלה לנו כי הלמידה מתרחשת מבחוץ פנימה – מהנגלה אל הנסתר. מתוך חקוי התנועה או רצף הפעולות הנראים מבחוץ לומד הילד את המשמעות הפנימית-הנסתרת של הפעולות הללו. הלמידה של השלבים הראשונים של החיים, מספקת לאחר מכן כלים לשנים של עשייה, הבאה לידי ביטוי בעיקר במה שאנחנו קוראים משחק: מתוך שינון המיומנויות התנועתיות וההתנהגותיות, נבנית ומתרחבת המשמעות הפנימית של אותם כלים, ומתגבש עולם פנימי יחודי (תהליך התגבשות זה מלווה את האדם גם בימי בגרותו).  אנו מכנים את התהליך הזה משחק, כי לכאורה רובו מתרחש ללא שום מטרה חיצונית לו. אך אם נסתכל על הילדות כחלק מחיי האדם, נראה כי בשלב הזה מתרחשת ההבשלה של כישורי חיים שנרכשו, למען יועילו בשלבים הבאים של החיים.

השלב השני של הילדות (גילאי 8-13)

כשהילדים מתבגרים קצת ומיומנויותיהם הגופניות מתפתחות, ויכולת הקשב שלהם מתארכת, אנחנו מתחילים לצפות מהם שיעזרו יותר בבית, שילמדו משהו בצורה שיטתית "שלא יסתובבו כל היום בחוסר מעש".

מהתבוננות בילדי, אני מוצאת שדוקא בשנים הללו יש משהו מאוד מבלבל. בצד הצמיחה הגופנית הנראית על פני השטח, יש איזה התכנסות פנימה של כוחות הנפש והיצירה. ההוויה המשחקית מתחילה לאבד מערכה, היא כבר איננה מספקת את כל הצרכים, ומתחיל גישוש אחר חוויות אחרות.

החיפוש המגושם משהו וביצוע פעולות הנראות כריקות מתוכן, מאפיין התנהגות של ילדים מגיל שבע-שמונה לערך עד לגיל בר המצווה. הם מתחילים לחפש אחר חברת מבוגרים – יושבים בחברתם, מאזינים לשיחותיהם; הם מתחילים לסגל לעצמם דרכי ביטוי ייחודיות דווקא מתוך חיקוי דרכי הביטוי של המבוגרים: הם מחקים אותנו, לעיתים "מדקלמים" אותנו; הם בודקים יותר לעומק את מקומם במשפחה ובחברה, כשהם עסוקים מאד במה חושבים עליהם, איך הם נראים בעיני העולם החיצוני (הורים, חברים); הם רוצים, אולי יותר מכל תקופה אחרת בחיים להיות "כמו כולם".

בפועל, ניתן לראות שילדים שבשלב הראשון לחיים (0-7) שהיו מאוד עסוקים ויצירתיים במשחקים אינסופיים, נוטים בשלב השני (8-13) לחוסר מעש, הנתפש לעתים קרובות כשעמום. ילדים שידעו לשחק לבד שעות ארוכות, נזקקים יותר לחברים, וגם אז חלק ניכר מהזמן עובר עליהם "בהסתובבות חסרת מעש". העניין שלהם בתחומים שונים אינו ממוקד ולכן אנו מפרשים זאת פעמים רבות כ"חוסר עניין". לעיתים נראים פרצי יצירתיות או התמקדות בנושא מסוים, אך אלה עשויים להיעלם כלעומת שבאו. בתקופה זו מתחילה בדיקה עצמית של הגוף והמראה החיצוני, מה שעשוי להוביל להתבוננויות ארוכות במראה, לחוסר נחת או לקורת רוח ממראה הגוף ותפקודיו.

קונפליקטים רבים מתרחשים בין הורים לילדיהם בשלב הזה, בשל הפער בין יכולותיהם הפיזיות לבין הבנתם את המציאות. הרבה בקשות לעזרה, למשל, נדחות על-ידי הילדים. התנהגות זו מפורשת על ידינו המבוגרים, כאגוצנטריות וחוסר אכפתיות, כאשר בפועל הם באמת לא רואים את הנחיצות של המעשים המתבקשים מהם באותו הרגע.

כל זה קורה בחוץ – בפן הנגלה של החיים.

בפועל, העיקר מתרחש בתקופת חיים זו בפנים, בנפשם של הילדים, בפן הנסתר מאתנו. איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת בדיוק מה מתרחש שם. אולי ניתן להשוות זאת לשלב האחרון של האפיה בו מכניסים את בליל החומרים שרקחנו לתנור חם, ותפקידנו מכאן ואילך הוא לשבת ולחכות שהעוגה תאפה, או מתוך מעגלי חיים ניתן להשוות שלב זה לשלב בו הזחל הפעיל הופך לגולם – הנכנס לתרדמה עמוקה ועתיד להפוך לפרפר בבוא היום.

כמי שרגילים להסתכל על החיים כקו רציף של התפתחות, עשוי שלב זה להראות כנסיגה. כמי שמעריכים אקטיביות על פני פסיביות, עשיה על פני המתנה, עשוי שלב זה להדאיג ולתסכל את ההורה שרואה את ילדו מתכנס לו פנימה אל תוך עצמו. מתוך דאגה זו אנו עשויים לרצות למלא את הזמן הנראה כ"מתבזבז", בתכנים שאנחנו נביא לתוכו. חוגים, פעילויות יזומות, למידת תחומים שונים או כל דבר אחר העולה על דעתנו ונחשב מועיל, מלמד, מפתח וכו'. חוסר ההבנה שלנו את החשיבות הגדולה של תקופות חוסר המעש מוביל אותנו לצפות מהם שימלאו את הזמן הזה במעשים מועילים כמו לימודים או עזרה בבית, אז נוצרים קונפליקטים בין הורים לילדים, ותחושת אכזבה של ההורים מילדיהם שלא עומדים בציפיות.

קושי גדול נובע מכך שאנחנו באמת לא יודעים מה קורה אצלם בפנים. גם כשהתקשורת בינינו לבין ילדינו טובה, קשה להם בשלב הזה להגדיר את מצבם, לשים את האצבע על הקשיים. חוסר ההבנה שלנו את שלב החיים הנוכחי והדאגה שלנו לנוכח התנהגות הילד מחד, ומאידך חוסר היכולת שלו להגדיר לעצמו ולנו את מצבו, מובילים לעיתים לתחושות של פחד, חוסר הערכה עצמית ומתוך אלה עולים מצבי רוח משתנים. אלה נחווים על ידינו כסימפטומים לבעיות בהן שרוי הילד, בעוד שלאמיתו של דבר הם חלק בלתי נפרד מתהליכי ברור והתגבשות הגרעין של האישיות הצעירה ההולכת ומתעצבת: תהליכים בהם נפש הילד בוררת מתוך המלאי "האקראי" שאספה במשך השנים ועדיין אוספת, את אותם חומרים להם היא זקוקה על מנת להמשיך לשלבי החיים הבאים, ומוותרת על אלה מהחומרים להם היא אינה זקוקה עוד.

עול תורה ומצוות

סביב גיל בר המצווה מתרחשת לפתע התבהרות. הנער או הנערה הצעירים, כמו בוקעים מתוך עצמם ומתחילה להתגלות בפנינו האישיות המיוחדת להם שהתגבשה בשנים האחרונות.

בכל פעם מחדש שאחד הילדים שלי הגיע לשלב זה, חשתי שמחה וגם הקלה גדולה. טבעי לחוש שמחה כשילד גדל ומתפתח ועובר משלב אחד של החיים לשלב אחר, אבל למה תחושת ההקלה?

בשלב הזה מתחילים הנערים והנערות להתנהג באופן שהוא דומה יותר מאי פעם לאופן ההתנהגות של מבוגרים, מה שיכול להקל או להקשות עלינו (במקרה שלי חשתי הקלה) לקבל את דרכם, להזדהות איתם, להסביר לעצמנו את בנינו ובנותינו.

בפן הגלוי של החיים, מתחילים הנערים והנערות בשלב הזה לגלות עניין יותר ממוקד בנושאים שונים. הם רוצים לקחת על עצמם התחייבויות בתחומים שונים – למידה שיטתית למשל; הם מבינים בצורה עמוקה יותר את משמעותה של האחריות, ולוקחים יותר חלק במטלות החיים מתוך ההבנה שלהם את משמעותם; מתבהרת להם ההפרדה בינם לבין בני משפחתם והסביבה; האישיות הייחודית שלהם הופכת יותר ברורה להם עצמם וכך הולך ופוחת הצורך שלהם להיות "כמו כולם"; הם פנויים יותר להקשיב פנימה אל תוך לבם, מאשר החוצה לצווי החברה; החיפוש שלהם אחר תחומי עיסוק וחברים ממוקד יותר כי הם כבר יכולים להגדיר לעצמם את הצרכים, הרצונות והצפיות שלהם בכל אחד מהתחומים.

מתוך האמור לעיל מקבל פתאום המושג בר מצווה משמעות. זה הרגע בו מגיעים הנער והנערה לבשלות המאפשרת להם לקחת על עצמם "עול תורה ומצוות"; כל אחד והמצוות הנגזרות מאורח חייו, מנסיבות חייו ומתחומי העניין והעשייה המיוחדים לו.

כל זה לא קורה כמובן ביום אחד, זהו תהליך הנמשך בכל תקופת ההתבגרות (להערכתי, עד גיל שמונה-עשרה, עשרים לערך). אבל סביב שנת בר המצווה ניתן לחוש בשינוי המגמה, מהתכנסות פנימה בשלבים הקודמים, ליציאה החוצה בשלב הנוכחי.

הורים נבוכים

עיקר הקושי והמבוכה שלי, ואני מעריכה כי כך גם לגבי הורים אחרים, נובעים מחוסר הכרה של השלבים הללו. חוסר זה נובע מכמה סיבות.

ראשית, אחרי השלב הראשון של הילדות (0-7) הרגשתי כבר יותר מיומנת ועסקתי בצורה פחות אינטנסיבית בלמידה על שלב החיים הבא (8-13). הילדים כבר יותר עצמאיים בשלב הזה, דורשים הרבה פחות טיפול פיזי והחיים נראים יותר זורמים, כך שהמרץ שלי הופנה למקומות אחרים, או לילדים נוספים שהיו בגיל בו נזקקו לי יותר.

היום בפרספקטיבה יותר רחבה, נוכחתי לדעת כי משהו מאוד מהותי משתנה באופן ההורות בשלב הילדות השני. מהורות המחייבת טיפול פיזי רצוף, התנהגות מאוד פעילה, הופך ההורה בשלב זה לדמות יותר פסיבית, מקשיבה, מלווה. הטיפול הפיזי האינטנסיבי כבר לא נחוץ, מתבקש מרחב גדול יותר לילד, הן בממד הפיזי והן בממד הרגשי; מנסיוני ניתן לומר כי עיקר הצורך של ילדים בשלב זה (8-13) הוא בהמצאות ההורה בסביבתו ובזמינות לשם פתרון בעיות. זהו כמובן תאור סכמתי אשר אינו מדייק בתיאור המציאות המורכבת פי כמה. יהיו כמובן הבדלים בין ילד לילד, בין משפחה למשפחה, ובין תקופה לתקופה בתוך השלב הזה.

קושי נוסף נובע מחוסר הבנה של אנשי מקצוע בשלבים הללו. בספרות העוסקת בגילאים אלו מתוארים הילדים מתוך המציאות שנבראת בעבורם על-ידי המבוגרים, ולכן אין שום הבנה לתהליכים שעוברים ילדים אשר מטבעם אינם "תואמים" למציאות כזאת. (דומה הדבר למחקרים הפסיכולוגים המתארים את התפתחותו של התינוק, כשזה איננו יונק, שוכב שעות בחברת צעצועים, ואינו ישן עם הוריו. להבנת תחומי הגיל הללו, עשתה ג'ין לידלוף שרות נהדר להורים ולילדיהם בכתיבת ספרה "עקרון הרצף".)

ניתן לראות את העקבות של התהליכים המתוארים גם אצל ילדים הכפופים למערכת חוקי המבוגרים, אלא שאז המשמעות הניתנת להתנהגותם, מתוך פרשנות המבוגרים את המתרחש, תהיה שונה בדרך-כלל.

אך נראה  כי עיקר הדאגה של הורים בני זמננו, נובעת מתוך חוסר האמונה כי ילדים אכן רוצים להיות חברים מתפקדים ומועילים בחברה האנושית. הרייטינג הגבוה שניתן לעשייה ולפעילות (אשר מתמעטת בשלב הילדות השני), ולמיתוס מרד גיל ההתבגרות, מוביל את ההורים לפחד ממוטיבציית הילד למרד והרס הסביבה או הרס עצמו, תוך ניתוק מעברו וממורשתו.

את כוחות הבנייה של בני הנוער, את הרצון שלהם להשתלבות ואת הצורך שלהם בתמיכה שלנו, פעמים רבות אנחנו לא רואים, או מפרשים לא נכון, וכך אנחנו נשארים עם הפחד להניח לדברים להתרחש ללא התערבות; החשש שלא לכוון את דרכם של הילדים, על מנת שהם לא יאבדו את הכיוון "הנכון". מתוך כך אנחנו מסגלים לעצמנו את התפקיד האקטיבי כהורים, ונבהלים מכל סטיה של הילדים מהדרך המותוות להם על ידינו.

בר-מצווה

בר המצווה הוא סמל לקו התפר שבין שלב הילדות השני לבית תחילת גיל ההתבגרות. רבות מהתופעות שאנחנו מייחסים לגיל ההתבגרות שייכות בכלל לשלב השני של הילדות, אלא שמתוך חוסר היכולת של הילדים למצות שלב זה עד תומו, הם סוחבים שאריות של התנהגויות אלו עמוק אל תוך גיל ההתבגרות. זו גם הסיבה שנדמה לנו שילדים היום מתחילים להתבגר יותר מוקדם.

כאשר הדברים מתרחשים לפי סדרם, בר המצווה מהווה ראשית ללבלוב ופריחה של האדם הצעיר. ולכן זהו רגע כל כך נפלא. זהו שלב בו מתחיל להתפתח פן של שוויון, שיתוף וחברות בקשר שבינינו לבין ילדינו – והזרימה הופכת להיות יותר ויותר דו סטרית. כמובן שבצד אלה ממשיך התפקיד ההורי שלנו להיות משמעותי לנו ולילדינו כאחת.

נושאים: הורות, התבגרות, חינוך ביתי, ילדים, נוער, תקופות מעבר