ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 8 בספטמבר, 2011

בילבי הולכת לבית הספר

"…טומי ואניקה תמיד העיפו מבט מלא געגועים לעבר וילה וילקולה כששרכו דרכם לבית הספר. הם היו מעדיפים ללכת לשחק עם בילבי. לו לפחות היתה גם בילבי הולכת לבית הספר, זה היה עוד נסבל איכשהו.

"תארי לעצמך איזה כיף היה יכול להיות לנו אם היינו חוזרים יחד הביתה מבית הספר," אמר טומי.

"כן. וגם בדרך לשם," הוסיפה אניקה.

וככל שחשבו על זה, כן נעצבו על כך שבילבי לא הולכת לבית הספר, ולבסוף החליטו לשכנע אותה להצטרף.

"אין לך מושג כמה המורה שלנו נחמדה," אמר טומי בערמומיות לבילבי אחר צהרים אחד, כשהוא ואניקה באו לוילה וילקולה, אחרי שגמרו להכין את שיעורי הבית כמו שצריך, כמובן.

"אם רק היית יודעת כמה כיף בבית הספר," הבטיחה לה אניקה. "הייתי משתגעת אם לא היו מרשים לי ללכת."

בילבי ישבה על שרפרף ורחצה את רגליה בגיגית. היא לא אמרה דבר, רק הניעה את אצבעות הרגליים עד שהמים התיזו סביב.

"וגם לא צריך להיות שם המון זמן," המשיך טומי. "רק עד השעה שתים."

"נכון, ואחר כך יש חופשת חג המולד וחופשת פסחא וחופשת קיץ," אמרה אניקה.

בילבי נשכה את הבוהן שלה ושקעה בהרהורים. היא לא הוציאה הגה. פתאום שפכה בנחישות את כל המים על רצפת המטבח, ומכנסיו של אדון נילסון, שישב במרחק-מה ממנה ושיחק בראי, נרטבו לגמרי.

"זה לא הוגן," אמרה בילבי בתקיפות והתעלמה מאדון נילסון הנואש וממכנסיו הרטובים. "זה לגמרי לא הוגן! אני לא מסכימה לזה!"

"למה?" תהה טומי.

"בעוד ארבעה חודשים יגיע חג המולד, ואז תהיה לכם חופשת חג המולד. אבל אני, מה יהיה לי?" קולה של בילבי נשמע עצוב. "שום חופשת חג המולד, אפילו לא חופשונת קטנטונת של חג המולד," התלוננה. "זה לא יכול להמשך ככה. מחר אני מתחילה ללכת לבית הספר."

טומי ואניקה מחאו כפיים בהתלהבות. "יופי! נחכה לך מחוץ לשער שלנו בשעה שמונה."

"לא, השתגעתם?" אמרה בילבי, "אני לא יכולה להתחיל כל-כך מוקדם. חוץ מזה, אני בטח ארכב לבית הספר."

וכך עשתה. למחרת, בדיוק בשעה עשר, הניפה את הסוס שלה מהמרפסת, וזמן קצר אחר כך מיהרו כל אנשי העירה הקטנה לחלונותיהם כדי לראות מי הסוס שפתח במנוסה.

"שלום לכולם", שאגה בילבי ונופפה בכובעה הגדול. "הגעתי בזמן ללוח הכפפל?"

טומי ואניקה סיפרו למורה שלהם שתבוא ילדה חדשה בשם בילבי גרב-ברך. המורה גם שמעה שמדברים על בילבי בעירה הקטנה. ומפני שהיתה מורה נחמדה מאוד וחביבה, החליטה לעשות הכל כדי שלבילבי יהיה טוב בבית הספר.

בילבי הטילה את עצמה על כיסא פנוי בלי שאיש ביקש ממנה לעשות זאת. אבל המורה התעלמה מחוסר הנימוס שלה ואמרה בקול לבבי, "ברוכה הבאה לבית הספר בילבי החביבה. אני מקווה שיהיה לך טוב ושתלמדי הרבה."

"כן, ואני מקווה שאקבל חופשה בחג המולד," אמרה בילבי. "בגלל זה באתי הנה. צדק מעל הכל!"

"קודם כל, אימרי לי את שמך המלא," אמרה המורה, "ואז אוכל לרשום אותך לבית הספר."

"שמי בילבילוטה צידניה וילון-גלילה נענע-מסולסלה בת אפרים גרב-ברך, בתו של קפטן אפרים גרב-ברך, לשעבר אימת הים ועכשיו מלך הילידים. בילבי הוא בעצם רק שם החיבה שלי, כי אבא חשב שבילבילוטה הוא שם ארוך מדי."

"אני מבינה," אמרה המורה. "גם אנחנו נקרא לך בילבי. אבל עכשיו נבדוק קצת את הידיעות שלך," המשיכה. "את הרי ילדה גדולה ובודאי יודעת כבר דברים רבים. נתחיל אולי בחשבון. את יכולה לומר לי כמה זה שבע ועוד חמש?"

בילבי הביטה בה מופתעת ונרגזת ולבסוף אמרה, "אם את לא יודעת בעצמך את התשובה, אז אל תחשבי שאני מתכוננת להגיד לך!"

כל הילדים הביטו על בילבי בחלחלה, והמורה הסבירה לה שככה לא עונים בבית הספר. אסור לקרוא למורה "את", אלא לכנות אותה "מורתי".

"סליחה מקרב לב," אמרה בילבי בחרטה. "לא ידעתי. לא אעשה את זה שוב."

"אני מקווה שלא," אמרה המורה. "ועכשיו אומר לך ששבע ועוד חמש שווה שתים-עשרה."

"תראו, תראו," אמרה בילבי. "אם ידעת את התשובה בעצמך, אז למה שאלת? אוי, איזה סתומה אני, לא אמרתי 'מורתי'. סליחה," אמרה ונתנה לעצמה צביטה חזקה באוזן.

המורה החליטה להעמיד פנים שלא ראתה. היא המשיכה. "טוב בילבי, כמה לדעתך שווה שמונה ועוד ארבע?"

"ששים ושבע בערך, פחות או יותר," חישבה בילבי. "בהחלט לא," אמרה המורה. "שמונה ועוד ארבע שווה שתים-עשרה."

"נו, באמת, יקירתי, זה כבר מוגזם," אמרה בילבי. "את בעצמך אמרת הרגע ששבע ועוד חמש שווה שתים-עשרה. צריך שיהיה קצת סדר, אפילו בבית הספר. חוץ מזה, אם את כל כך מתלהבת משטויות כאלה כמו ילדה קטנה, למה שלא תשבי בפינה ותחשבי חשובים ותעזבי אותנו במנוחה כדי שנוכל לשחק תופסת? אוי, לא, שוב שכחתי להגיד 'מורתי'," צרחה בבהלה. "אם תסכימי לסלוח לי רק עוד פעם אחת אחרונה, אז גם אני אנסה לזכור קצת יותר טוב מעכשיו והלאה, בסדר?"

המורה החליטה לוותר על שיעור החשבון. היא חשבה שאולי בילבי תאהב יותר ללמוד לקרוא. לכן הוציאה ציור קטן ויפה של יגואר. מול חוטמו של היגואר היתה כתובה האות יו"ד.

"טוב, בילבי, עכשיו אני אראה לך משהו נחמד," מיהרה להגיד. "כאן יש תמונה של ייייגואר, והאות הראשונה במילה היא יו"ד."

"לא, זה לא יתכן," אמרה בילבי. "לי היא נראית כמו קקי קטן. ובאמת הייתי רוצה מאוד לדעת מה ליגואר ולקקי."

המורה הניפה את התמונה הבאה שבה נראה נחש, וסיפרה לבילבי שלאות הראשונה קוראים נו"ן.

"אם כבר מדברים על נחשים," אמרה בילבי, "אני לעולם לא אשכח את היום שבו נאבקתי בנחש ענקי בהודו. זה היה נחש כזה נוראי, אתם לא תאמינו! הוא היה באורך ארבעה-עשר מטרים, והוא השתולל מזעם ובכל יום טרף חמישה הודים ושני ילדים קטנים לקינוח, ופעם אחת הוא בא ורצה לאכול אותי לקינוח, והוא התפתל סביבי – קראטששש – אבל 'אני הרי ימאית מנוסה,' אמרתי לו והחטפתי לו מכה בראש – בום – ואז הוא לחש – ווווששששש – אז החטפתי לו עוד מכה – בום – ו – טראח – הוא מת. ואת אומרת עכשיו שזאת האות נו"ן, באמת מוזר!"

"את יודעת מה," אמרה, "זאת אומרת, את יודעת מה, מורתי, היה נורא כיף לבוא הנה ולראות מה אתם עושים. אבל נדמה לי שלא מתחשק לי להמשיך לבוא לבית הספר. אאלץ להסתדר בלי חופשת חג המולד. יש פה יותר מדי תפוחים ויגוארים ונחשים ודברים כאלה. זה ממש עושה לי סחרחורת. אני מקווה שמורתי לא כועסת."

אבל המורה אמרה שהיא בהחלט כועסת, במיוחד מפני שבילבי מסרבת לנסות להתנהג כמו שצריך, ומפני ששום ילדה שמתנהגת כמו בילבי לא יכולה לבוא לבית הספר, גם אם היתה רוצה.

"מה, התנהגתי לא יפה?" אמרה בילבי בפליאה גדולה. "בכלל לא ידעתי," אמרה ונראתה אומללה. איש לא נראה אומלל כמו בילבי כשהיא עצובה. זמן מה עמדה בשקט, ואז אמרה בקול רועד, "את מבינה, מורתי, מי שאמא שלו היא מלאך ואבא שלו הוא מלך הילידים והוא בעצמו הפליג בים כל החיים שלו, לא יודע איך בדיוק צריך להתנהג בבית הספר בין כל התפוחים והיגוארים."

המורה אמרה שהיא מבינה, ושהיא כבר לא כועסת על בילבי, ושבילבי תוכל אולי לחזור לבית הספר כשתגדל קצת. ובילבי אמרה, קורנת כולה מאושר, "את מאוד נחמדה בעיני, מורתי. אז הנה מתנה בשבילך, מורתי!"

מתוך הכיס שלפה בילבי שעון זהב קטן ומהודר והניחה אותו על שולחן המורה. המורה אמרה שהיא לא יכולה לקבל מתנה יקרה כל-כך מבילבי, אבל בילבי אמרה, "את חייבת! אחרת אחזור לכאן מחר בבוקר, ואז יהיה פה בלגן אמיתי."

בילבי יצאה בריצה לחצר בית הספר וזינקה על הסוס. כל הילדים התגודדו סביבה כדי ללטף את הסוס ולראות אותה רוכבת משם…"


מתוך: בילבי גרב-ברך / אסטריד לינדגרן

(בתרגומה החדש (והמומלץ) של דנה כספי)

תגובה אחת   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    "את מאוד נחמדה בעיני, מורתי. אז הנה מתנה בשבילך, מורתי!"

    קצת חבל שאין הערת תחתית שתסביר שבילבי/גילגי (זה כמובן לא שמה בשבדית, אבל אי אפשר לכתוב בעברית את שמה האמיתי…) לא אמורה להגיד "את" בכלל.
    מדובר בשבדית ישנה, שבה אסור היה לדבר בגוף שני, כלומר להשתמש במלה "את/ה" – du – (מבטאים בערך כמו "you" באנגלית, רק בד' במקום בי') למישהו שאיננו ביחסים פמיליאריים איתך, או שהוא במעמד גבוה ממך. למשל, מורה, או איש זר.
    במקום "את/ה" ביחיד משתמשים בשבדית ב"אתם" בלשון רבים, ni (ני) (ממש כמו באנגלית, אלא שבאנגלית לשון הנימוס החליפה לחלוטין את המלה ביחיד, ולכן תמצאו רק בטקסטים עתיקים את המלה thou ואילו המלה you, שפירושה המקורי "אתם/ן", משמשת ליחיד ולרבים כאחד).
    או בהגדרת התפקיד: המורה/מורתי, המהנדס, הפקיד, דוקטור, וכן הלאה.
    אז בילבי למעשה צריכה להגיד: "מורתי מאוד נחמדה בעיני. הנה מתנה למורתי!" – כלומר, היא צריכה לדבר אליה בגוף שלישי ובכינוי "מורתי" (או "המורה", אם רוצים לתרגם לצורה הנפוצה יותר בעברית בבתי הספר שלנו).
    בילבי מצליחה להישאר חסרת נימוס בצורה מצחיקה, מפני שהיא ממשיכה ללא הפרעה לדבר בגוף שני אבל מצליחה לזכור להדביק בכל משפט את הפנייה "מורתי"…

    הנורמות האלה נמשכות עד עצם היום הזה במקומות רבים בעולם (למשל בקולומביה, דרום אמריקה), אבל בשבדיה כבר השתנו הנורמות מאז שנות החמישים – אם כי לא לגמרי. זו עדיין נחשבת גסות לפנות לאדם מבוגר לא מוכר ב-du.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )