28 בספטמבר, 2011

משקפיים

ממש לאחרונה התווספו לגשר אפי משקפיים.
כנראה שכבר שנים אני לא רואה טוב. האופטימטריסט ציקצק בלשונו כשבדק אותי, ולא מבין איך לא הגעתי עד עכשיו.

טוב, זו העבודה שלו. לדעתי הסתדרתי נהדר. מי אמר שחייבים לראות חד? אבל אין ספק, עם המשקפיים החיים נראים ברורים ומפורטים הרבה יותר. חכלילית עצים מתבררת בתוך הסבך, היכן שקודם היה רק כתם כללי של ציפור.

חלק מהזמן אני אפילו מרגישה מוצפת ומותקפת על ידי כמויות המידע החזותי שזורם אלי. אני מוצאת את עצמי מורידה את המשקפיים חלק מהזמן, מצמצמת את השפע הזה להיקף שאני יותר רגילה אליו. עכשיו אני יכולה לבחור, ורוב הזמן אני בוחרת לראות.

בימים האחרונים צילמו אותי, ומה אומַר – בתמונה אני נראית ממש קשישה, עם השיער האפור והמשקפיים. כשאני מסתכלת על עצמי במראה או מרגישה את עצמי מבפנים – אני צעירה, עירנית וחדת מבט. פתאום הבנתי איך העולם רואה אותי מבחוץ, מסתבר – וההבדל בין שתי הדמויות גדול וכלל לא מלהיב.

אז עכשיו, גם אנשים אני רואה אחרת. גם את אותם האנשים שנראים לי מבוגרים, עייפים, כבויים, מקובעים. אני לוקחת בחשבון שגם אצלם זו רק ההשתקפות חיצונית ומבפנים דמותם אולי שונה לגמרי.

וקורה לי תהליך הפוך מהזיהוי המשופר של הציפורים: אנשים שאני רגילה לראות באופן מסוים וחד כתער, פתאום נראים לי קצת מטושטשים בשוליים, מובהקים פחות, סודיים יותר…

2 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדינה ניפו:

    מאד יפה ומעניין.
    תודה

  2. מאת אושרי הילזנרט:

    מזכירה לי את טוב הלב והתמימות בילדותי. גם אצלי הגיעו המשקפיים, ולפתע הכל התחדד… :-)

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )