מאמרי מערכת לסיכום נושא 29 בספטמבר, 2011

חיים במעבר

ביושבי על גדת הירדן באחד הימים של המפגש המסורתי בפארק, עלתה בראשי תמונת חיי הנוודים שבכל פעם מחדש בונים את אוהליהם, ועושים את המקום הארעי לביתם, כשהם יודעים שבעוד שבועות או חודשים ספורים, שוב יקפלו הכל ויצאו לדרכם, ושוב יבנו את האוהלים וכך עד סוף הימים. הימים יעברו המקומות יתחלפו והאנשים ימשיכו ללכת ביניהם מלידה לינקות, מילדות לבגרות, מבגרות לזקנה ולמוות.

אני מדמיינת לי את יושבי האוהלים חיים את מקצב השינויים מרגע לידתם ועד למותם. הם יודעים את התנועה, את השינוי. הם יודעים לעבור ממקום למקום, הם יודעים להפרד, הם יודעים להתחדש. אשליית דיור הקבע אינה מסמאת את עיניהם, כפי שהיא זורה את החול בעיננו.

אני מדמיינת לי את נפשם נענית לַתנועה ומתאימה את עצמה לחיי נוודות. הבחנה ברורה בין עיקר לתפל, צמצום שנראה אכזרי אשר בלעדיו תנועה אינה אפשרית.

נזכרת בתנועת הגלגל, גלגל המזל המסמל את תהפוכות גורלנו. פעם למעלה ופעם למטה. החיים בתנועה בהשתנות בלתי פוסקת. ככל שאנחנו מתרחקים מהמרכז התנועה גדולה יותר, הופכת יותר. וככל שמתקרבים למרכז התנועה קטֵנה, עד ללב היציב כעין סערה.

יודעים הנוודים את חכמת לבו של הגלגל. שם, בתוך עצמם בנקודת הנפש הפנימית מוצאים את היציבות האיתנה הנדרשת לחיי הנדודים. יושבים בפתח האוהל, הרוח והמים נושאים איתם את כל המיותר,

ומבטם צלול.

***

להתראות בשנה הבאה, אמרה אימי למוכר בשוק. פניו הרצינו, כמי ששוקל את כובדה של הברכה ולפתע עלה החיוך. נכון, בשנה הבאה.

בשנה הבאה, כלומר, בפעם הבאה שאהיה בשוק, כלומר בשבוע הבא: שנה טובה.

8 תגובות   (רסס)

  1. עשב_השדה הגיב:

    אורנה שנה טובה
    איזו חוויה תיארת, שמזכירה לי מאד את חווית הווירלינג
    כלומר הריקוד המקודש של הסופים
    הדרך להסתובב עוד ועוד מתאפשרת בהתמקדות הזו בעין הסערה
    ובלב של הלב, הליבה של הליבה
    תודה
    ושנה של אהבה רבה

  2. גלית ראב"ד הגיב:

    אכן. כרגיל זיקקת במלים הוויה שלמה. שנה טובה!

  3. נעמה הגיב:

    אורנה אורנה

    יודעת את לדייק את מילותייך היישר ללב ליבו של המרכז
    מרכז העולם, רואה מרחוק את מה שקרוב
    כל כך קרוב
    לליבי
    ללב ההתרחשות

    לא יאומן ממש העיתוי שבו שלחת את מילותייך אלו:
    הלילה בו שלחת את הטכסט הזה הוא הלילה בו שיחררתי את אותה התנייה שקראת לה אשליית מגורי הקבע המסמאת וזורה חול בעיניינו
    החלטנו -שתי משפחות חינוך ביתי לצאת להרפתקאה של נדודים,יחד,כשבט
    יצאנו למסע נדודים

    מוזמנים להצטרף כל הנוודים בנשמתם…
    נעמה

  4. אושרי הילזנרט הגיב:

    אויי, איזה געגוע עמוק עוררת בי. שנה טובה

  5. דפנה שטרן הגיב:

    אורנה

    ממי שמכירה מקרוב את הכמיהה למגורי קבע בשנים האחרונות, מאד מדבר אלי מה שאת כותבת. מגיע ישר ללב…
    תודה

  6. לילך הגיב:

    בקשר לצמצום: אנחנו חזרנו לעיר מהכפר, לדירה קטנה (יחסית) עם מרפסת קטנה, מבית עם חצר פתוחה לכנפי ארץ.
    הוצאנו מלא דברים. התמחיתי בלאפסן דברים באופן יצירתי במעט המקום שיש כאן, ובלוותר על השאר.
    יש כאן מרחב ואור ואוויר, המרחב החיצוני הוא מרחב משותף אך הוא עדיין שלנו – גם אם אנחנו חולקים אותו עם אחרים.
    והצמצום אפשר תנועה, אפשר שינוי. היו לנו מעברים של התרחבות, ועכשיו זהו מעבר של התכנסות. של אינטימיות. של התקרבות מחודשת.
    אני אפילו לא יכולה לסבול ששולחן האוכל פתוח – אני רוצה לשבת קרוב לכולם ולהגיע בקלות לכל הכלים.
    המעברים אינם קלים ואני תוהה – האמנם קל יותר ליושבי הקבע? לילדיהם? תודה על זווית הראייה המקורית ועל החומר למחשבה 🙂
    שנה טובה!

  7. תמרולה הגיב:

    ויחד עם זאת, התנועה שבחוץ מניעה גם דברים בפנים.
    המסעות המקודשים של האבוריג'ינים באוסטרליה, באותם נתיבים של אבות אבותיהם, מחברים אותם למה שהיה ולהווה.
    החזרה מדי שנה על אותם טקסים, גם היא מעין תנועה חיצונית בסדר מסוים, שמשפיע מצד אחד, ומצד שני תואם לתנודות פנימיות.
    וגם מעברים, שינויים לא חזרתיים, שינויים שלא על מנת לשוב, משפיעים עמוק בלב פנימה…
    וכאן יש דברים לא יציבים דווקא, טלטלטיים, ערעור סדר העולם… כל האבק מתרומם, העורבים מעקעקים, ואחר כך לאט לאט הסדר החדש שב אל כנו…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )