במזרח אפריקה מתגורר שבט בו תאריך הלידה של הילד אינו נקבע על פי היום של לידתו הפיזית ואף לא לפי יום עיבורו. בשבט הזה יום ההולדת נחגג על פי הפעם הראשונה שבה עולה הילד בתודעתה של האם.
האם, מודעת לכוונתה להוליד ילד עם אב מסוים, פורשת ומתיישבת לבדה מתחת לעץ. שם היא יושבת ומקשיבה עד שהיא שומעת את שירו של הילד שהיא מקווה ללדת.
ברגע ששמעה אותו היא חוזרת לכפר ומלמדת את האב לשיר את השיר כדי שיוכלו לשיר אותו יחד, תוך כדי שהם מתעלסים, בהזמינם את הילד להצטרף אליהם.
לאחר שהילד נוצר היא שרה את השיר לתינוק שברחמה. אחר כך היא מלמדת את השיר גם את הזקנות ואת המיילדת של הכפר, כך שתוך כדי הצירים וברגע המופלא של הלידה עצמה, הילד מתקבל לצלילי שירו.
אחרי הלידה לומד כל הכפר את השיר של החבר החדש ושר אותו לילד כאשר הוא זקוק לתמיכה, נופל או נפצע. את השיר שרים גם בעת ניצחון ובטקסי חניכה.
הוא הופך חלק מטקס הנישואין של הילד שגדל, ובסוף חייו, אהוביו יתאספו סביב ערש מותו וישירו לו את השיר בפעם האחרונה.
— סובונפו סומה, Welcoming Spirit Home
זה כל-כך מושלם. באופן אישי זה מעורר בי תקווה גדולה לדעת שיש על-פני כדור הארץ בני-אדם שממש חיים כך את החיים. הם מחזיקים עבורי בתדר של הוויה שאני מתגעגעת אליו באופן קבוע.
וואוו. אני מצטרף לדבריה של חגית. מתגעגע כל כך…
מרגש.. נראה שנוגעים בדבר אמיתי כל כך.. לא מקוקלים..פשוט מקשיבים.. ונותנים חשיבות לצליל היחודי לכל אחד בעולם..ולקהילתיות התומכת.. נראה לי מדהים לחוות דבר כזה..
תודה שהזכרתם לי את הסיפור היפה הזה..
איזה סיפור מופלא, מעורר געגוע לחיים אחרים.
תודה.