(מוקדש באהבה גדולה לחברי הטוב – ברק)

אני נזכר במילים הראשונות שאמר לי: נדרש צליל שמח על מנת לסובב את העולם.

הוא היה מגיע לבקר במרפסת. לא נדחף, יושב ברקע, מתמזג באווירה. משתתף בדרכו המיוחדת בשיחה, שולח לאויר חיוך מדבק ומכווץ עיניים. עם החיוך היה שולח מסר להתבונן פנימה – לפקוח עיניים ולהביט פנימה ולשאול את עצמך שאלה פשוטה – האם אתה מרוצה מהחיים שאתה חי?

הוא סיפר לי על הפעם ההיא שהתעורר בעוצר, עוד בוקר בעוצר, כאסיר שלא מזהה את פני האנשים לובשי מדי הברוטאליות מסביבו. למרות שלא חוויתי עוצר מימיי הבנתי אותו מיד. משהו בדרך שבה העביר את המסר אליי פשוט הרגיש נכון ומיד נקלט. הוא הסביר כי ישנם אנשים שמדברים ויש להם הרבה דברים לומר, אבל כשזה מגיע למעשים הם מקריבים את הקורבן שעולה בדרכם ולא פועלים בעצמם. שאלתי אותו מה אנחנו יכולים לעשות בנידון? הוא פתח ואמר כי עלינו לחיות את המילים של קורבנות אלו ולא לשכוח מי אנחנו ואיפה אנחנו עומדים במאבק הזה. כאשר הגשם של עוול או חוסר מעש נופל, זה משפיע על כולנו, לא רק על חלק מאיתנו. האחריות הדדית – עלינו להתאחד. לשים בצד הפרדה גזעית, תפיסות ארגוניות, כתות ועדות ולבנות את האהבה שלנו על בסיס יסוד אחד משותף. בפשטות הכי גדולה – אהבה אחת בלב אחד. כל הרעיון הזה של איחוד ומיד התכנסתי בתוך עצמי והתבדלתי, ואז הוא הזכיר לי את מה שניתן ללמוד מהאדם הראשון שנשאל "איכה" – אין מקום מסתור מאבי הבריאה, אמנם לכל אדם זכות להחליט על הגורל שלו ובזכות הזאת אין כל משוא פנים, אבל הזמן להתעורר ולחיות הוא עכשיו. הזמן בו נשאלת השאלה הוא עכשיו, החיים הם דרך אחת גדולה עם הרבה סימנים, הוא אמר, כשאתה רוכב בנתיב אל תסבך את דעתך, ברח מפגיעה שנאה וקנאה, אל תקבור את המחשבות שלך – הפוך את החזון למציאות.

בהתחלה המסר נשמע סתום. הצליל נקלט. נלכדנו ברשת של צלילים קלילים שהביא איתו לכל מפגש. המסרים לאט לאט חלחלו. מסרים בלי התחלה ובלי סוף: מה שנמצא בחושך עליו להתגלות לאור, אנחנו לא פה כדי לשפוט מה טוב מתוך הרע אלא לעשות את הדבר הנכון. לעשות אהבה ולא מלחמה, אנחנו לא צריכים עוד צרות, אנחנו צריכים עוד אהבה. הוא עטף את מסרי המחאה חסרת הפשרה בעטיפה מתקתקה שמזיזה לנוקשה שבנוקשים את עמוד השדרה. מסרים של אהבה, איחוד ושיוויון שחודרים לכל לב המאפשר סדק צר של כניסה. מסרים של מחאה כנגד מרוץ העכברים שהאדם נמצא בו, מחאה בעד עמידה איתנה על זכויות האדם באשר הוא. אמר כי אנחנו מסרבים להיות מי שאחרים רוצים שנהיה – אנחנו מי שאנחנו. עלינו לשחרר את נפשנו מעבדות, אף אחד מלבדנו לא יוכל לשחרר את נפשנו. הוא ידע לצטט את הגדולים ממנו ברוח המחאה ולצעוק כי המלחמה תימשך בכל מקום כל עוד זכויות האדם הבסיסיות אינן מובטחות לכל אדם באשר הוא וכל עודקיימת פילוסופיה המחזיקה גזע אחד עליון והשני נחות. כל זאת הוא אמר לרקע מוזיקה שמחה – מסרים של מחאה חסרת פשרות עטופים באהבה ותחושת איחוד.

הוא ידע לחזות את סופו שלו כשאמר – בוקר בהיר אחד שכמלאכתי תסתיים אעוף הביתה – הביתה ל"ציון". אני מאמין שמלאכתו הושלמה כשנגע במהות. המהות כאן היא להשפיע. האיש הזה השפיע עלי מבלי שאפגוש אותו. הזיז כל אחת ממאתיים ומשהו עצמות גופי, עורר את ההשראה ואת התודעה, השיב את רוחות המחאה וכל זאת דרך המוזיקה. למעשה כשפגשתי אותו לראשונה, הוא כבר היה איננו. נפגשנו דרך הנצח שביצירה שלו. הנצח במוזיקה שיצר. בדרכו המיוחדת הוא הצליח להעביר אותי דרך חוויה שלא חוויתי. המסרים הועברו, הראש מהנהן מצד לצד וחיוך גדול מכווץ עיניים תמיד עולה שאנחנו נפגשים.

ולחזור למילותיו:

דבר אחד טוב במוזיקה – כשהיא מכה אותך – אתה לא מרגיש כאב.

בוב מארלי.

Get Up Stand Up, No More Trouble, War  part 1
Get Up Stand Up, No More Trouble, War  part 2

הקישורים המצורפים מובילים למחרוזת שירי מחאה שחלקים מהם מצוטטים בטקסט למעלה.

• Get Up Stand Up – נכתב ע"י בוב מארלי ופיטר טוש
• No More Trouble – נכתב ע"י בוב מארלי
• War – קיימת מחלוקת לגבי מי כתב שיר זה. הטקסט נכתב על בסיס נאום שנשא קיסר אתיופיה היילה סלאסי לפני אספת האו"ם בשנת 1963.

מחרוזת זאת שנמשכת 24 דקות, בוצעה כהדרן סיום להופעה חיה שהתקיימה ב 26 למאי  1976 בקליפורניה ארה"ב, שודרה ברדיו וכתוצאה מכך הוקלטה כבוטלג.  גרסה רשמית של אותה הופעה שוחררה ב2003.

לטעמי – זהו הקטע הטוב ביותר של בוב מארלי שהוקלט.

נושאים: הקשבה, התפתחות אישית, חרות, מודעות, מוזיקה, תשומת לב