ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 25 באוקטובר, 2011

להתחיל מוקדם

מתוך הספר בלמידה מתמדת מאת ג'ון הולט

"אם לא מתחילים מוקדם, זה מאוחר מדי". זהו אחד מהמיתוסים הגדולים בתחום המוזיקה. אך הוא אינו נכון.

הייתי שמח מאוד אילו מישהו היה עורך מחקר מקיף ורציני בתחום זה. בעצם הייתי שמח לעשות זאת בעצמי, אולם יש לי יותר מדי התחייבויות אחרות. אבל אפילו החקירות הלא-רשמיות שאני מבצע מדי פעם העלו עדויות רבות כי דעה זו היא רק אגדה.

לא מזמן דיברתי עם אישה מהאזור, מוזיקאית מקצועית ומנהלת תזמורת עירונית ברמה גבוהה. היא סיפרה לי שכשהיא למדה בבית-הספר למוזיקה של אוניברסיטת ייל, בהיותה בת 21, היא נרשמה רק בתור פסנתרנית. כחלק מלימודיה שם היא נדרשה ללמוד לנגן בכלי-נגינה נוסף, והיא בחרה בוויולה. עוד לפני שעזבה את בית-הספר למוזיקה, היא ניגנה כבר בוויולה ברמה מספיק גבוהה כדי לנגן בתזמורת הסימפונית של ניו הייבן, שהיא תזמורת מקצועית מאוד. היא סיפרה לי על עוד נגנים מקצועניים ברמת יכולת גבוהה שהיא מכירה, שלא התחילו לפני שנות העשרים שלהם.

הדעה הרווחת היא שמבוגר עשוי להיות בעל כישרון לנגן ברמה מסוימת, אך אינו יכול ללמוד לנגן כך. זוהי שטות גמורה. הן כל מי שמנגן בכלי נגינה ברמה גבוהה חייב ללמוד לנגן בו מחדש כל הזמן. מיומנויות כאלה צריך לשפר מדי יום.

נסיוני האישי בנגינה בצ'לו משכנע אותי חד-משמעית, כי אילו יכולתי להשקיע בו את אותה כמות זמן שמשקיע נגן רציני צעיר, דבר שהייתי מאוד רוצה לעשותו, הייתי יכול להגיע לרמה גבוהה מאוד של מיומנות. התחלתי לנגן בצ'לו בערך בגיל ארבעים. ניגנתי כשנתיים, ואז הפסקתי לשמונה שנים. התחלתי שוב כמעט מהתחלה בגיל חמישים, כלומר לפני שמונה שנים. אני רחוק מאוד מלהיות נגן מקצועי, אולם הרביעייה שאני מנגן בה עובדת כרגע על "הרביעייה האמריקאית" של דבוז'ק, ועל "העלמה והמוות" של שוברט. אינני טוען שאנו נשמעים כמו רביעיית ג'וליארד, אולם אנו מנגנים את המוזיקה, והיא אינה קלה.

מנסיוני במוזיקה נראה לי שאם הייתי משקיע מספיק זמן הייתי יכול להיות טוב כפי שאני רוצה להיות. כלומר: טוב מספיק כדי לנגן היטב את רוב היצירות הגדולות. במקרה אני עובד במשרה של שמונים שעות בשבוע, כך שאין לי מספיק זמן להקדיש לכך כפי שהייתי רוצה.

המיתוס שאם אינך מתחיל מוקדם מוטב שלא תתחיל בכלל, נוטה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. עולם הנגינה שאנשים צעירים פוגשים מזכיר לי רבות את עולם הספורט בבתי-הספר. לאחר סינון רב מתקבלת בסוף נבחרת עם מספר מועט של שחקנים, ומספר רב של אנשים העומדים לצד המגרש וחושבים, "אוף, חבל שלא הייתי טוב מספיק". כדאי להיות זהירים מאוד לגבי זה. נראה כי בקשר לאימון הצעירים שולט רעיון שלא נאמר בקול רם, כי האנשים שמתחילים הכי מהר יגיעו הכי רחוק. אולם לא רק שזאת השערה לא מבוססת; היא אפילו לא בדוקה. כמו כן לא מבוססת גם ההנחה, כי ככל שלומדים מהר יותר כך מגיעים גבוה יותר. אם היינו עושים דברים בצורה קצת שונה, היינו מגלים כי אנשים שלומדים קצת יותר לאט יכולים להגיע בסופו של דבר לרמה גבוהה באותה מידה או אפילו גבוהה יותר.

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדית:

    אני מצטרפת בחום לכתוב. כמורה למוסיקה כבר עשרות שנים יש לי ניסיון גדול מאוד בהוראה למבוגרים דווקא. זאת חוויה אחרת, שונה בתכלית מהוראת ילדים, ויש בה צדדים ועומקים וקרבה נהדרים. ההתקדמות אחרת, כפופה להרבה אילוצים, אך המחויבות מדהימה (מה שאין לילדים צעירים פעמים רבות). ועומק ההנאה גדול ביותר.
    לאחרונה הזדמן לי להתנסות בחוויה שאף לי הייתה חדשה ומרתקת: אישה מקסימה בת 70+ אשר מאז ומתמיד אהבה והכירה מוסיקה, בעלת השכלה מוסיקלית שאפשר לקנא בה – אך מעולם לא החזיקה כלי נגינה בידיה. לפני שנה וחצי התחלנו, עקב בצד אגודל… ללמוד נגינה בחלילית (אלט). היום היא מנגנת סונטות בארוקיות, לאט, בהיסוס-מה, לא תמיד בשיא הדיוק, אך בסבלנות אין קץ, עולמה התמלא, היא עסוקה בזה כמעט כל היום (!!) נהנית, וכל כולה מחוייבת.
    אני למדתי המון מההתנסות הזאת.

    עדית

  2. מאת דפנה ד:

    מקסים ומעורר השראה. האמונה שאם לא מתחילים מוקדם, כבר אי אפשר, היא תירוץ נפלא לא להתחיל אף פעם.

  3. מאת אם_פי_3:

    עוד שאלה משמעותית: האם המטרה היחידה היא להיות אמן/אומן ברמה בינלאומית?
    אם המטרה שלך היא לאו דווקא להיות מוסיקאי מקצועי, אפשר להפיק הרבה, ולהגיע לתוצאות יפות, בכל גיל.
    למעשה, אני חושבת שלרוב האנשים, התחלה מוקדמת מדי היא דווקא בעייתית.
    הגעתי למסקנה, שרוב הילדים מנגנים שנתיים-שלוש. מי שממשיך הלאה, זה לרוב כאלו שהנגינה "בנפשם".
    לכן, ילד שמתחיל בגיל 5 ולומד עד גיל 7-8, מרוויח הרבה פחות, וגם מתקדם הרבה פחות, מילד שמתחיל בגיל 8 ולומד עד גיל 10-11.
    והלימוד הוא לא רק הנגינה עצמה, אלא גם כל ההתמודדות עם הנושא.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )