20 בנובמבר, 2011

מעבדות לחירות – האימהות כעבודה רוחנית

האימהות כעבודה רוחנית

מהות האימהות: ישנם כמה דברים שכדאי מאוד לא להינעל עליהם כשאת אימא, אחד מהם הוא עמידה בלוח זמנים, אם את אימא את בטח כבר יודעת. הדבר השני והיותר חשוב הוא הזהות העצמית שלך, במיוחד אם היא קשורה לשאלה החברתית "מה את עושה?"
מרגע שהסכמת לשחרר את הקיבעונות שלך האלה – יצאת מעבדות לחירות.

כבר שנה ושבע עברו להם מאז הפכתי לאימא ליצור המתוק ביותר בעולם, שהפך לי את הקערה על פיה, קערה מלאה רעיונות ואמונות על מי שחשבתי שאני עד המסע הזה שנקרא אימהות, וכול תוכנה של הקערה ניתז באחת על פניי המופתעות והלא מוכנות כלל. מכאן ואילך למדתי הכול לבד. ככה זה במסע הזה. לא משנה כמה ספרים קוראים, בסופו של דבר, את זו שבוחרת איך ומה. למדתי ואני עדיין לומדת לשחרר את מה שלא מתאים לי יותר מהחיים הקודמים שלי. כן, הרי אני של פעם שייכת לגלגול אחר.

אין דבר יותר מנוגד מאימהות טוטאלית וחברה מערבית הישגית:
למדתי בין היתר לזהות ולהיפרד מרצונות לא מכוונים שלי. כאלה שלא באו מהנשמה אלא רק מהאגו. "רצונות חברתיים" אני קוראת להם, לאלה שבאים מהאגו. הרי האגו הוא תוצר חברתי. מכיל בתוכו גאווה לא קטנה עם סיפור שלם שבנינו מאחוריו. נמאס לי לרצות אחרים ואת האני "החברתי".
אין לי פנאי לזה, לחשוב ולהתעסק ב"איך זה ייראה", רצונות שבאו מהצורך להוכיח לעצמי משהו ואולי גם לאחרים. כיום זה נראה לי קליפה המסתירה את המהות.

האימהות מזככת

האימהות מלאה בשיעורים רוחניים, באימהות את פועלת מתוך הקישקע, הלב, הנשמה. את לא יכולה לשקר לעצמך יותר. אלא אם את ממש אלופה בהכחשות והדחקות עצמיות. על עצמי אני עדיין לומדת כול יום, על החיים ומהותם האמיתית, על ההתמסרות, הכניעה שמביאה איתה האימהות, קבלה של הנשיות וכול המורכבות שבי, שחרור מהאגו התובעני שלא ידע שובע. אינסטינקטיבית, אני עוקבת אחרי רגש האהבה המציף אותי, הוא זה המשמש לי כמדריך .

זה יכול להיות דומה לניכוש עשבים שוטים. רצונות שלא מתאימים יותר למהות, רצונות שנושרים מעליי כקליפות יבשות, ובמקומם אני מפנה מקום ומכינה את הקרקע לשתילי רצון חדשים, מדויקים ורעננים. כך מצאתי את עצמי, קצת מאז תחילתו של מסע האימהות, בסוג של משבר זהות. אף על פי שלאחר הולדתו של ינוקא האהוב לא וויתרתי והמשכתי לעבוד כמרצה באוניברסיטה כשהוא עליי במנשא. עברתי תקופת תווך של היפרדות משיירי אגו, עשבים שוטים אך מוכרים, לטובת כניסה פנימה, אל המהות האימהית.

מושג ה"אין אני" תפס כעת משמעות חדשה, מתמלא בדקות ארוכות של הנקה, התעוררויות תכופות בלילה, עייפות מהולה בפליאה ועונג, רגש גואה של הודיה אינסופית לבורא שהפקיד בידיי יצור מדהים שכזה אבל יחד עם כול זה גם תשוקה גדולה לגנוב זמן לעצמי, להוכיח כמה אני עדיין טובה, מוכשרת, לזכות בהכרה. זו שהייתי לפני ש"כול זה" קרה. יש בי אמנם געגועים לזמן בו הייתי צוללת לתוך מחזה של שייקספיר מתורגם לצרפתית, או של מולייר בחרוזים, או פשוט לוקחת בד ומכחול ומציירת. פעם היה לי זמן לקרוא ולצייר כמעט בכול רגע שאחפוץ במשך היום, כיום כאמור הכול מתחיל ונגמר בתינוק שלי. על פיו יישק דבר. מרגע יקיצתי עד הרגע בו עיניי נעצמות כשגופו הרך מכורבל בזרועותיי והוא יונק (כן, אני מניקה למרחקים ארוכים).

אני מסתגלת לרעיון שאני שהייתי לפני שהתחלתי את מסע האימהות לא קיימת יותר, זו שלא כבולה באף מסגרת וחיה מתוך עיקרון ה"עשי מה שבא לך באותו רגע", שעמדה כול בוקר חצי שעה מול הארון לבחור בגדים ועוד חצי שעה באמבטיה להסתדר. היום אני שולפת את הדבר הראשון שידי נוגעת בו בארון, מגלגלת את שיערי הארוך בקליפס פשוט אבל אח, כמה שאני חופשיה. חופשיה פשוט להיות, מבלי להתייפות להרגיש יפה, בלי איפור להרגיש הכי נשית, בלי שאיפות מקצועיות לולייניות ונועזות להרגיש הכי אהובה. ככה, בפשטות, בטבעיות. האימהות, באופן פראי אך מבורך, עיגנה אותי לקרקע. דרכה אני לומדת על בשרי מה זה לחיות באמת בהווה, להיות בכאן ועכשיו, בנוכחות. בלי לחשוב על העבר, בלי לתכנן את העתיד. להיות כאן. להיות בסרוויס, מדי יום אני לומדת לחיות עם האישה החדשה שאני. שנראית אגב בת דוד רחוקה מהאישה שהייתי. אפילו החיוך שלי השתנה. האימהות מפייסת.

האימהות מרחיבה לא רק את האגן, אלא גם את יכולת ההכלה הנפשית, מבגרת במובן החיובי של המילה. אימהות לא מומלצת לנשים עם בעיות אגו, שכן, האימהות והתובענות שבה היא אויבת הנרקיסיסטיות. אימהות זו שליחות. זה ייעוד. שום יצירה או קריירה משגשגת לא תשווה בערכה למראה התינוק שלך בבוקר מביט בך ומחייך אליך.
הבנתי שמה שעושה לי טוב כיום ובא לי מהנשמה זה עבודה שבאה ממעשה כפיים. בישול, גינון, כתיבה, סריגה, יצירת עבודות ורהיטי פסיפס שהתמכרתי אליהם לאחרונה. היום אני יודעת להיות מאושרת מהפשטות הנפלאה שבחיים, מטיול משפחתי לאורך החוף בשקיעה,לשמוח ולהתפלא בכול פעם מחדש שהבן שלי קורא לי אימא, להיות פשוט נוכחת, לעצמי ולאחרים.
האימהות מחברת ל-Being ולא ל-Doing, האימהות מחברת אותנו להוויה ולא לעשייה, שמתיימרת להגדיר אותנו.

לכן, כשאת אימא במשרה מלאה, ויוצא לך להתפתל לא פעם מול השאלה "מה את עושה?", במקום להתנצל או להצטדק את יכולה פשוט לענות בגאווה: "אני נוכחת"…

13 תגובות   (רסס)

  1. מאת סבטקסט_כפול:

    יפיפה…

  2. מאת GTF:

    מקסים ומרגש.
    "עבודה שבאה ממעשה כפיים" – אינה עבודה אלא מלאכה.. ומלאכה מבורכת.

  3. מאת שרה:

    אני אמא לתינוקת בת 8.5 חודשים. קראתי את המאמר הנפלא הזה היום בבוקר והוא נתן לי כוח ותמיכה לכל היום. תודה תודה תודה

  4. מאת מיכל:

    וואו !!!! אני נפעמת מהיכולת שלך לבטא את הדברים בצורה כלכך כנה … שמתי אותך במועדפים שלי…בכדי לזכור ולא לשכוח !!! במיוחד ברגעים שאני נכנסת לחרדה של מי אני? ומה אני? ומה עוד אספיק לעשות בחיי…חוצ מלהיות אמא.

    תודה לך, מיכל

  5. מאת בשמת_א:

    נפלא ומופלא.

  6. מאת תמר:

    גם אני הזדהיתי והתרגשתי, תודה (ורק כרגיל תהיתי איך עושים עבודות פסיפס וסריגה עם סקרן בן שנה ושבע).

  7. מאת גלית א. פתאל:

    תודה לכן,אימהות יקרות,ריגשתן אותי בתגובותיכן. אוהבת ומאחלת לכול אחת מכן אימהות מאושרת.

  8. מאת לילך:

    נהדר.
    מלא הוד והדר.
    תודה!

  9. מאת תמר:

    גלית יקרה,
    האמת, שהתקשתי מאוד לקרוא אותך.
    אני חושבת שבגלל שאמהות זו חוויה כ"כ עוצמתית, מטלטלת ואינטנסיבית, אנחנו יכולים לשכוח את מדד הזמן. והוא משמעותי.
    קשה לי לשמוע מאמא לתינוק בן שנה ו7 על מהות האמהות.
    מתחשק לי להגיד לך, "חכי רגע עם הקביעות הדרמטיות האלה".
    "האמהות מפייסת", האמנם?! גם אמא למתבגר בן 16 תגיד כך?
    או "כיום כאמור הכול מתחיל ונגמר בתינוק שלי. על פיו יישק דבר" אני כ"כ מקוה עבורך שזו מציאות שתשתנה. זה לא נראה לי בריא ונכון, אבל כמובן, זה מנקודת מבט של עוד כמה (וכמה) שנים באמהות.
    וזה באמת בלי כל כוונה לפגוע בך. פשוט קפץ לי לעיניים והפריע לי. אני שמחה מאוד לשמוע ממך את החוויה ההרמונית שלך ועל התובנות שלך על עצמך. רק מפריע לי לשמוע ממך על מה זו אמהות.
    מקווה שהייתי ברורה.

  10. מאת אילה_בשדה_הדגן:

    אמא לתינוק כותבת שהאמהות שינתה אותה .קראתי וכמו קודמותי-אני מברכת .
    אמא שצללה אל תוך ים האמהות הזה והיא רואה את כל שכיות החמדה הללו תצטרך להתמודד יום אחד עם הכרישים, עם המדוזות.

    ממי שמחנכת את עצמה להיות בסרוויס-יענו,לספק שירות,לנגב,לסדר,להאכיל ולהכיל ,למי שמלמדת את בנה לעשות למען עצמו ולמען משפחתו והקהילה.וזה קורה בהדרגה,אבל קורה.
    חייב לקרות,הרי לא נבוא לצה"ל ונקשור להם את השרוכים בנעלים.

    איכשהו אני מאמינה שזה מתחבר-אמא לתינוק עושה הכל ודואגת למילוי כל הצרכים כמיטב יכולתה.התינוק משגשג.
    הוא מפנים אל תוך אישיותו את האיכות הגבוהה הזו.אי אפשר למכור לו חתול בשק- כי הוא כבר טעם מהטוב ביותר.ובמציאות מבלבלת כל כך ,מלאת גירויים-נראה לי שזה דבר חשוב.
    נבנית בינו ובין הוריו תקשורת-הרי הם שם כדי להקשיב.בנוכחות.

    סיפרו לי על 'משמרות ההורים' שפועלות בעיר-הורים שמתנדבים לצאת בערב ולהיות נוכחים במקומות הבילוי של בני הנוער.אולי מעשי אלימות נמנעים בגלל הנוכחות הזו שאיזה עו"ס הגה.נוכחות והכלה- זו התחלה לגמרי לא רעה .זה כלי טוב.בונים אותו,לאט לאט.

  11. מאת גלית א. פתאל:

    תמר יקרה,
    את בחרת להגיב למאמר שלי על אמהות ולהביע את חוסר הרצון שלך לשמוע ממני על אמהות. למרות ההתנגדויות הרבות שלך בתגובתך , אנסה להשיב לך : האמהות אינה חוויה אחידה לכולן,ולמיטב ידיעתי אין פז"מ שצריך להגיע אליו על מנת לחוש או לחשוב ולשתף בכך .תובנות נפלאות על מהות האמהות ועל החיים בכלל יכולות להגיע גם מאמהות טריות שאך לפני ימים ספורים ילדו ואפילו מילדים,בעצם מכול אחד.זו הרי השקפה ,אין נכון או לא נכון .בהשקפת עולמי, אמהות מודעת אינה חידה שפותרים אותה עם תום תקופה מסוימת.זוהי דרך חיים, המהווה המשך טבעי לאדם שאת ומעצימה אותו, לכול אחת נקודת פתיחה שונה התלויה בין היתר באישיותה, השכלתה ,אמונתה, האם שהייתה או לא הייתה לה,היכרותה עם אמהות נוספות, נסיונה כאישה ועולמה הרגשי. האמהות המודעת היא התבוננות, מסע ,בחירה יומיומית ,כשלכול הבוחרות בה(וגם לאלו שלא) יש לגיטימציה מלאה לשתף מתובנותיהן אם ישנן ,ואין זה משנה כלל ועיקר כמה זמן הן כבר אמהות .אפשר להזדהות איתן או לא להזדהות אך זה כבר עניין אחר. אני מבינה שאת אימא כמה וכמה שנים טובות,נהדר! את חושבת שיש לך תובנות ממרום ניסיונך שעשויות לעניין אמהות נוספות?את מוזמנת אם כן לשתף מתפיסותייך ותובנותייך, שכפי הנראה שונות משלי ,יש מקום וכבוד לכולן- לאמהות,לתפיסות ולתובנות. מבטיחה לקרוא.

  12. מאת יונת שרון:

    תמר כתבה:
    > "האמהות מפייסת", האמנם?! גם אמא למתבגר בן 16 תגיד כך?

    אני אמא לבן 16, ובשלב הזה האמהות כבר מזמן התפייסה. בגילים האלה בעיקר מסתכלים על הילדים בהשתאות ורואים את הצמיחה והבשלת הפירות של כל מה שהשקענו פעם.

  13. מאת גלית א. פתאל:

    אילה בשדה הדגן ויונת היקרות, תודה על התגובות החכמות שלכן:

    "איכשהו אני מאמינה שזה מתחבר-אמא לתינוק עושה הכל ודואגת למילוי כל הצרכים כמיטב יכולתה.התינוק משגשג.
    הוא מפנים אל תוך אישיותו את האיכות הגבוהה הזו.אי אפשר למכור לו חתול בשק- כי הוא כבר טעם מהטוב ביותר.ובמציאות מבלבלת כל כך ,מלאת גירויים-נראה לי שזה דבר חשוב.
    נבנית בינו ובין הוריו תקשורת-הרי הם שם כדי להקשיב.בנוכחות." תודה על המשפט הזה…

    וגם על זה:
    "בגילים האלה בעיקר מסתכלים על הילדים בהשתאות ורואים את הצמיחה והבשלת הפירות של כל מה שהשקענו פעם."
    אפשר להיזכר בזה בכול פעם שנרגיש מעט עומס בתפקיד…זה מאוד מעודד!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )