על ההתעמתות-התיידדות עם גבולות אי היכולת
הבוקר אורי (בן שנתיים) שיחק עם הטרקטור הגדול שלו ופתאום נשמעה זעקה: "יש לי בעיה!".
אני מתוך הקפה: "מה הבעייה?"
אביגיל נחלצת לראות. "הטרקטור נשבר לך?". רוכנת, חוקרת וחוקרת. אורי צופה בחרדת קודש.
לאחר פרק זמן, באה ומבשרת בגאווה: "ראיתי שהגלגלים מקולקלים. זאת אומרת, הם לא מקולקלים אבל לא מחוברים. אחד מחובר כן אבל השני לא מחובר להגה".
אני מתוך העיתון – "אהה".
אביגיל:"בוא אורי, אני אתקן לך את הטרקטור!"
עכשיו, תבינו, הטרקטור צעצוע הזה ענק, מיושן, עשוי ברזל, מולחם, כבד ומסורבל. אבל לאביגיל היה ברור שהיא תתקן אותו.
אקצר את ההתרחשויות הבאות שלקחו כשעתיים:
הלכה, אספה חומרים. ניסתה להדביק בדבק פלסטי – לא צלח. ניסתה בחוטי תפירה – החזיק וכשל. ואז ברצועות נייר ארוכות שגזרה וחיברה בשדכן ואז נסתה לכרוך סביב הציר השבור בעזרת צלוטייפ. והכל בעליזות ובשמחה לנוכח "הכשלונות".
לאחר כשעה כשאורי עוקב בדריכות, הכריזה: "אני לא מצליחה לתקן. בוא אורי, אני אבנה לך טרקטור חדש, בסדר?" הלכו בחדווה החוצה. מצאו קופסת קרטון ישנה. ניסו לחבר 4 כדורים בתור גלגלים. וכך הנסיונות זרמו והתקדמו, כשכל רגע הייתה הסקת מסקנות והערכת מצב מחודשת.
התוצאה הסופית – רכבת המורכבת מ-3 כלי רכב שלהם: בימבה, תלת-אופן ומשאית המחוברים בחבל חבילות שחור שנמצא נטוש. ואז רכבו בשיירה, לא לפני שנדרשו למשא ומתן מורכב על המקומות.
לי היה זמן בינתיים לסיים את הקפה השני, להשתלט על המטבח לאחר ארוחת הבוקר (נו, טוב וגם את אחרי ארוחת הערב של אתמול), לעשות כמה טלפונים ולתמוך קצרות בפעילות שלהן כשנתבקשתי.
ובינתיים חשבתי לי:
איזה יופי שהחיים אצלנו מזמנים להם שלל אפשרויות לפגוש ולהתיידד דווקא עם אי היכולת שלהם. כמה זה חשוב.
איך שהורים רבים כל-כך חשים להרים, לעזור, להקל, לרכך סיטואציות יומיומיות כאלה של תסכול ואכזבה עבור ילדיהם. ומה זה מביא בכנפיו – פרי בוסר של מניעת התנסות בריאה וחיובית עם גבולות האפשרויות שלהם.
זהו למעשה החוסר האמיתי בגבולות בימינו. רבות מדברים על הילדים של היום… על ההורים.. על החוסר בסמכות הורית ובעיקר על העדר הגבולות ועל כך שחייבים להציב גבולות לילדים.
אבל ילדים לא צריכים שיציבו להם גבולות –
הגבולות קיימים בשפע בעולמנו ותמיד היו: כמה כבדה האבן שאני יכול להרים לבד, כמה גבוה אני יכול לטפס. ובעיקר כמה לא. כמה אני לא יכול ועד להיכן מגיע כוחי.
ואנחנו בכשל הורי מדהים מונעים זאת מילדינו! (גם המבוגרים לא יכולים הכל. גם לכך אנו יכולים וצריכים לשמש דוגמא)
וכהמשך ישיר, מה הפלא שילדים לא מיומנים באינטראקציות חברתיות מכבדות. אנו רוצים שילדינו יוכלו לזהות את גבולות האחר, את מה שהוא מאפשר או לא, ויהיו מיומנים ורגילים לכבד ולקבל זאת. אבל אם לא יתנסו (הם, וגם אנחנו) ויפתחו מיומנות של התמודדות עם הגבולות שלהם עצמם – איך יוכלו להתמודד ולכבד עם גבולות האחר?
ועוד מחשבה – יש כל-כך הרבה גני שעשועים-משחקיות מדהימים שבהם הכל לפי גדלם וכוחם של הילדים. מין ארץ נפלאות כזאת שבה הכל אפשרי וצעצועים שבלחיצות כפתור מאפשרים שפע פלאים. אנו חושפים אותם (רק?) למתקנים בהם המדרגות מותאמות לגודל צעדיהם, ומנהרות נוחות ובטוחות, ומגלשות ממוגנות וכו'. כך אולי זה טוב לחוויות מיוחדות נדירות אבל….
הרי בחיים האמיתיים בבית – השיש גבוה, הטיגון עוד מסוכן, לנהוג הם לא יכולים ועוד ועוד, כך שאנחנו יוצרים להם מין מצג שווא שיוצר ציפיות שווא, מיומנויות שווא וכולי. ואז, בבואנו להתמודד עם גבולות אמיתיים כולנו – הילדים והבוגרים, מתמלאים תסכול ועצבנות. שום דבר בחינוך המיטבי ו'המטפח' שלנו לא הכין אותם להכיר ולהתמודד עם גבולות אמיתיים ומציאותיים.
אז בפעם הבאה שילדיכם ייתקלו במשהו שאינם יכולים –
עצרו התבוננו, הקשיבו.
חשבו, והתכווננו לתחושה של: "איזה יופי!, איזה כיף! איזו מתנה."
זה לא מסע של יום אחד.
אבל איזה נוף יפה רואים בדרך…
זוהי גירסה מקוצרת של רשימה מאתר גדלים – מהריון להורות באור ובריאות
מ-ק-ס-י-ם
אהבתי, מקוה לזכור זאת ברגעים הנכונים
"איך שהורים רבים כל-כך חשים להרים, לעזור, להקל, לרכך סיטואציות יומיומיות כאלה של תסכול ואכזבה עבור ילדיהם".
הפרשנות הזאת מעניינת, כי בעיניי, לפחות כפי שעולה כאן מהסיפור, אביגייל לא חוותה שום כישלון, והילדים לא הביעו שום תסכול. מנקודת מבטם נראה שכל העניין נחווה כהצלחה גדולה.
מעניין גם הדיון והמסקנות שבהמשך: "אבל ילדים לא צריכים שיציבו להם גבולות –
הגבולות קיימים בשפע בעולמנו ותמיד היו:…"
במציאות הגבולות שאנו מציבים לילדינו הם חלק בלתי נפרד מהגבולות הקיימים בשפע בעולם, וילדים צריכים מאוד שיציבו אותם בפניהם. כי כמה כבדה האבן, או כמה גבוה השיש הם חלק מהמציאות בדיוק כמו: אני לא מרשה לך להדליק את המפה, או לגזור את הבגדים…
הפרשנות ההורית שלנו, שמובילה לתגובה שבה אנו בוחרים, היא חלק כל-כך משמעותי (והרבה פעמים סמוי) במערכת היחסים בינינו לבין ילדינו, שלעיתים דווקא היא זו שמכתיבה את הגבולות. לרוב אלה הם קודם כל גבולות המחשבה והתפיסה שלנו עצמנו.
קל לדבר על "כשל הורי מדהים" קל לבקר את הגישה הרווחת היום של "החוסר בסמכות הורית ובעיקר על העדר הגבולות ועל כך שחייבים להציב גבולות לילדים". אלא שגישה הפוכה לאו דווקא נותנת מענה טוב יותר לצרכים של ילדים.
ההתייחסות אל קושי כאל מתנה היא נפלאה ומופלאה. אך חשוב לזכור שזוהי המתנה הפרטית שלי, שמציאות חיי מאפשרת לי עכשיו, ושממנה אוכל ללמוד בעיקר על עצמי ועל מערכת היחסים שלי עם הקרובים אליי. ההשלכה הכוללת והמסקנות המקיפות הן הרבה פעמים עדות נוספת לגבולות האישיים של יכולת ההתבוננות הפרטית שלי. עדות לדרך שעוד יש לי לעשות עם עצמי.
עם השנים אני מגלה שהדיון בכל נושא הגבולות בהקשר ההורי מחזיר אותי תמיד לבדוק מהם גבולותיי שלי. במרחב שנפרש בין הורים לילדים זהו אחד הנושאים האמורפיים ביותר. נושא שבו הפרשנות והגישה האישית משקפים נאמנה עד כמה ייחודית וחד-פעמית היא מערכת היחסים בין כל ילד בעולם לילד שאותו הוא מגדל…
נהניתי לקרוא. הגמישות הזו – להמשיך ולמצוא דרך, למרות שהקודמת לא הניבה תוצאות רצויות- מעוררת הערכה.
עשית חיבור מעניין לגני השעשועים. אני נזכרת איך לפני כ-6-7 שנים ראש המועצה (או שהפכה כבר עיר) של רמת השרון יצא בפרויקט גורף לחדש את כל גני השעשועים ברמה"ש. בצער ראיתי מתקן אחר מתקן הוחלפו במגלשות צבעוניות מרהיבות וסגורות. אליהן חוברו מדרגות המתאימות לגודל רגלי ילדים. זוכרת את תחושת הריקנת שזה יצר, את חוסר האתגר לילדים.
יכולתי לראות מה המבוגרים מרוויחים מזה- ריצפת גומי במקום חול, יותר נוחה לנעלים של אמהות שחוזרות מהעבודה (אני ביניהן), אפשר לשבת אחרי יום עבודה ארוך, כי שום דבר מסוכן לא יכול לקרות כשהילדים עולים במדרגות ומתגלשים. חוץ מזה לא צריך להתמודד עם הפחד, עם לתת מרחב עם הצורך לסמוך ועוד ועוד.
"כי כמה כבדה האבן, או כמה גבוה השיש הם חלק מהמציאות בדיוק כמו: אני לא מרשה לך להדליק את המפה, או לגזור את הבגדים…"
אבל אמא היא לא אבן, וגם לא צריכה להתייחס לעצמה כאל חפץ דומם ונוקשה. מותר שיהיו לה רצונות, העדפות, נקודות חולשה. זה לא שאני "לא מרשה" להדליק את המפה אלא שאני *רוצה* שהיא תשאר שלמה ונקיה, זה חשוב לי.
אני חושבת שבחלק מהמקרים הצבת גבולות באה להגן על הרצונות שלנו באמצעות חומה, במקום שפשוט נגיד אותם וניתן להם לגיטימיות. אם נשים סביבם חומת גבול, איך הילדים ילמדו לראות אותם ולהתחשב בהם?
עונה-ממשיכה לחגית.
קודם כל תודות על ההעשרות מכולן כאן.
מאד אהבתי את ההקשר של הגבולות שאנו בוחרים מול ילדינו אל הגבולות שלי עצמי. התבוננות שכזו וודאי תישא הרבה פירות.
לא התכוונתי שאין גבולות, אלא שבמקום ה'חובה' ההורית שלנו 'להציב אותם' לילדים – ישנה הזכות והעונג לעזור להם לזהות ולהתיידד איתם ולפתח מיומנויות שונות. במקום שנהיה משני צידיו של אותו גבול רלוונטי – שנהיה מאותו צד של המתרס, אנו וילדינו מול גבולות המציאות, היכולת או האחר.
גם בקהילה 'שלנו' אני פוגשת כל הזמן צורך הורי לעדן 'מצוקות' של ילדינו, ולכן כתבתי.
ברור שכל מערכת יחסים, הורית או אחרת, היא חד-פעמית ויחודית, אבל אין זה מבטל את הצורך לשתף, לשמוע לחוש את הדהוד הקהילה שלי. הרי חוויה שסופרה לי יכולה לפרש לי חולשות (או חוזקות) שלי, ודרכי התמודדות של אחר יכולות ללמד אותי (על דרך החיוב או השלילה).
בשביל זה אנחנו כאן, להקשיב, להמשיך לצמוח, לא?
תודה על הדברים הללו. תענוג לקרוא אותך (-:
מזה זמן שאני חושבת מחשבות על הצבת גבולות. נדמה לי שהצבת הגבולות הכרחית כדי שנוכל לחיות על פי מערכת החוקים הנדרשת לנו והילדים לא תמיד יודעים אותה. נכון, אין פה דמוקרטיה. הרבה פעמים אנחנו מפעילים אוטוריטה כלפי ילדנו ואני לא מדברת על זו הברורה מאליה (סכנה מיידית לשלום גופם או שלום חפצנו), אני מדברת על זו שקשורה לכל מיני גבולות שלנו מתוך סגנון חיים וכו'.
אני חושבת שלא ניתן לפעול אחרת. אני מאמינה שילדנו עדיין, בהיותם ילדים זקוקים לגבולות או התערבות שלנו ולא תמיד היא לא טובה להם, אבל בהחלט צריך לתת על זה את הדעת ולהמעיט ככל הניתן בהצבת גבולות, ובעיקר אותם גבולות שנדמה לנו שלנו מותר כי אנחנו כבר גדולים ולנו מותר אך להם לא.
לדוגמא: אל תאכל שוקולד זה לא בריא ובהחבא לאכול שוקולד- סתם דוגמא, אולי לא טובה מספיק.
הפוסט שלך לילך עוסק באי התערבות למען מתן פתרונות ואני גלשתי פה לעניין הצבת גבולות, אך זה דובר בתגובות ומשך אותי להגיב…