מאת: מיכל גפן
למרות היותי די ג'י 12 שנה, מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר לצרוף האותיות האלו :"D.J"
משהו בהם תמיד הרגיש לי קצת קר ומעולם אחר, כשחיפשתי שם למה שאני עושה בעבודתי, המילה מחברת עלתה די מהר. הרי זה כל העניין – את קטעי המוסיקה לא אני כתבתי , הם נמצאים אי שם ואני תפקידי לחבר ביניהם, ובעיקר ביניהם ובין האנשים. אין דבר שמרתק אותי יותר מחיבורים, בכל מקום, בכל תחום, באמנות ובמוסיקה בפרט.
המפגש בין שונים יוצר מתח ועניין שמרגשים אותי עד עמקי נשמתי.
אני תמיד נשאלת לשאלה איזו מוסיקה אני אוהבת, ואני לא חושבת שאי פעם אוכל לענות לשאלה הזו באופן גורף, אופנות וז'אנרים כאלו ואחרים מעולם לא היו גורם שקיבע את נטיותיי המוסיקליות.
כי מוסיקה מדברת או לא מדברת אליי, וזה לא משנה באיזו שפה, באיזו מקצב או מאיזו שנה.
יש משהו כשאני מקשיבה למוזיקה – או שאני מאמינה לה או שלא. גם בתוכי או שהיא יוצרת חיבור או שלא. וזה כניראה גם תלוי בתזמון. מוזיקה היא הפסקול של חיי. מצד אחד היא הדבר הכי ציבורי ופומבי שאני עוסקת בו ומצד שני זה המקום הכי אינטימי שלי. מוזיקה לרוב אומרת הרבה יותר טוב ממני, באופן קולע ומציף, דברים שאני מחפשת את המילים לומר אותם. לעיתים אקורד אחד מדויק מבטא באופן מושלם סיפור שאני יכולה להסתבך איתו כהוגן, סולם מרגש על פסנתר יכול להוציא ממני געגוע אינסופי. תופים פראיים יכולים להפוך אותי לאישה שחורה ושמנה בשנייה, קולו של רוברט פלאנט עם הגיטרה של גימי פייג' זועקים את זעקתי כל כך בחן, ומנו צ'או מחזיר לי אמון בבני אדם, בפשטות. ואלה רק דוגמאות קטנות בשליפה על קצה המזלג.
עם כל השנים של עיסוק במוזיקה, אני עדיין נפעמת באמת מיכולתה המדויקת לגעת בנו, ולחצות בתוכנו וביננו את גבולות הדעה שלנו.
אנשים יכולים להתקבץ מכל רחבי תבל אפילו באופן מקרי ולשיר את אותו ניגון. הלב הוא המקשיב הכי לא דעתן – אם נגעת בו בצלילים הוא מתמסר. הוא מסיר את חומותיו ואפילו מבקש עוד.
אין מקום ביקום שאין בו מוזיקה.
ככל שאני עוסקת במוזיקה, בכל יום שעובר, וככל שמסביב יהום הסער – אני נוכחת יותר ויותר כי המוזיקה אינה רק עניין של הנאה, או הנעה. תפקיד הגישור במוסיקה הוא עניין חזק, נוכח ואפילו חשוב מאין כמוהו.
כי, בעצם, הפיצול בעולם הוא מלאכותי, וככל שמהפכת התקשורת מתקדמת, אנחנו נוכחים ועדים אל מול עינינו ביוטיוב, או בכל מסך עולמי אחר, כי בכל העולם אנשים הם אנשים, אהבה היא אהבה, בדידות היא בדידות, ויש תדר מוזיקלי ולאו דווקא מילולי שכולם יכולים להתחבר אליו. כל אחד יביא את התבלין שלו, את הצבע שלו, את המבטא או את הספירה המוזיקלית המיוחדת לו, אבל מוזיקה שיוצאת מהנשמה תגיע לנשמה, לא משנה איך קוראים לה. והתבלינים השונים רק מסקרנים ופותחים את אופקינו.
אנשים שאומרים את דעתם מעוררים את דעתם של אחרים, אנשים ששרים או מנגנים את אשר על ליבם פותחים את הלב ללא אבחנה.
לעיתים קרובות אני רואה אפילו בחתונות, מוקדם, עוד לפני שהקהל הגדול הגיע, כשהמשפחה הקרובה נכנסת למקום, ועל פניהם התרגשות ולא מעט מתח וציפיה, זה הרגע מבחינתי לחפש את המוזיקה הנכונה, זו שתוריד את המשקל העודף. ואכן אחרי כמה צלילים באורח פלא מופיעה איזו שהיא רגיעה על פניהם, או התרגשות נינוחה יותר, הרבה יותר מכל שיחת "יהיה בסדר" שהיה עושה להם "מנהל הארוע". לפתע הכל מתחבר.
זה קורה לנו ברמה האישית באופן ברור ולכן אני חושבת שגם ברמה הלאומית והבינלאומית, אם היינו נותנים למוזיקה להוביל את התהליכים, הכל היה קל יותר.
במיוחד בעולמנו המסוכסך ובטח באזורינו השסוע.
שנים אני כבר אומרת Follow the Musicians not the Politicians
הרבה יותר שווה.
בברכת מוסיקה טובה
מיכל גפן
מחברת
כתבת מקסים!
מקסים!
מאוד התחברתי לגישה שלך.
ה"מבחן" היחידי שלי למוזיקה הוא האם היא "עושה לי את זה" או לא. לא תמיד יש לי הסבר למה משהו כן עושה לי את זה ומשהו אחר לא. או למה ביצוע אחד של שיר מרגש אותי, וביצוע אחר של אותו שיר נשמע לי סתמי וריק, למרות שכל המבצעים טובים ומקצועיים. אבל זה לא משנה מה הסיבה, חשובה התוצאה.
בהחלט מחברת. תודה.
מיכל,נהנתי ממה שכתבת ואז נכנסתי לאתר שלך ונהנתי אפילו יותר !
אחלה מוסיקה.
מרגש ונכון כל כך. תודה!