(מתוך גיליון 53, נובמבר 2004)
מוקדש באהבה רבה לקלאילן.
זה קרה לי לפני חודשים ספורים. וכן…. צפריר יודע. התאהבתי.
איזו הרגשה נפלאה. כבר שכחתי כמה זה נעים, מרומם. הציפייה לפגישה, ההתרגשות המחודשת בכל פעם מהרגע המופלא של המפגש; השקיעה אל תוך עולם שכולו טוב המקרין את יופיו על רגעי היומיום הקטנים; המלאות ששורה על כל מעשי לאור האהבה הזאת הרעננה; הפנים הזורחות בלי שום סיבה נראית לעין; ההתלהבות שגואה בלב; ההתמסרות. מסתבר שזה קורה. גם לבאה בימים כמוני. כבר לא האמנתי שאי פעם אחווה זאת שוב בעוצמה כזאת. ככה זה עם אהבה – היא נוחתת עליך כך סתם ללא כל התראה מוקדמת.
בוקר. קמה אל שגרת יומי. נכנסת למטבח, מטפלת בשאריות ליל אמש. הילדים מסתובבים סביבי. עדיין לא זמן לארוחת הבוקר, אבל הם באו לראות מה שלום אמא הבוקר. הם שואלים, מספרים, מתחלקים בחוויות הלילה. אחד אחד הם מתפנים לעיסוקיהם ואני נשארת לבד. יש!! המחשבות שוטפות בראשי על מה שהיה ומה שצריך ואיך לעשות ומתי… וקול קטן לוחש לי – עכשיו! את לבד…. הכל שקט….. זאת ההזדמנות לפגוש שוב את שאהבה נפשך….
מנגבת את ידי הרטובות, נושמת נשימה עמוקה, מתקרבת למערכת השמע שבפינת החדר, מוציאה את הדיסק שנמצא בתוכה, מחפשת בקדחתנות את הקופסא שלו שהתגלגלה לאי שם, כועסת על חוסר האחריות שבה מתיחסים בני ביתי אל הדיסקים שנערמים להם על המדף ערומים ומעלים אבק. והנה הדיסק שהוצאתי מהמערכת כבר מונח במקומו ואני לוקחת בשתי ידי קופסא אחרת. מתבוננת בה, בורוד הענוג המעטר את התמונה, בצל הכינור, מציצה באותיות ובמספרים המפארים את הנמצא בתוכה, ראשי סחרחר עלי, אני לא ממש מבינה את הכתוב….. מניחה את הדיסק בתוך המערכת ולוחצת על כפתור ההפעלה…
רגע של שקט שאל תוכו מתגנב אקורד כמעט לא מורגש בפסנתר… אי אפשר להבחין בו אם לא מתפנים להעניק לרגע הזה את מלוא תשומת הלב…. ועוד אחד, אפל ובהיר… ואז שר הכינור את המנגינה הכל-כך בנאלית וכל-כך מופלאה, ובעוד רגע הם מתאחדים לסערה משותפת… ואני חוזרת אל נשימתי שנעתקה, נושפת את אויר הציפיה וממלאת את ליבי הודיה.
מרחפת לי בחזרה אל מקומי ליד הכיור – מרגע זה שום דבר כבר לא נראה אותו דבר. הכלים שבכיור נוצצים מטיפות המים שניתזו עליהם, שאריות המזון מציירות צורות מרתקות בתחתית הכיור, ידי נעות בקלות ובנעימות, זרם המים מלטף את אצבעותי…
והנה נכנס מישהו למטבח ובפנים קורנות אני משתפת אותו – שמעת את האקורד הנפלא הזה…. ואת המנגינה שממיסה אותי כל פעם מחדש….. והרגע הקסום הזה…. וגם הכנת הארוחה כבר מופזת באור האהבה והסלט צבעוני יותר וטעים יותר….
סונטה בסול מז'ור לכינור ופסנתר מאת ברהאמס.
עכשיו האהבה שלנו כבר בשלה. שלי ושל הסונטה. אני מכירה אותה לפני ולפנים ובכל-זאת יודעת שעוד צפונות לי בתוכה הפתעות. הלהט הצטנן אבל לא האהבה. כבר לא כל יום אני מאזינה לה. מדי פעם אני חוזרת אליה, בין יצירות אחרות שאני לומדת להכיר. חלקן מוכרות מהעבר הרחוק, חלקן חדשות. אבל זכות גדולה שמורה לה, כמו שאומרים – נשים תמיד זוכרות את האהוב הראשון. בזכותה חזרתי להאזין למוסיקה, אהבה גדולה משכבר הימים, להפקיד את אזני וזמני, את תודעתי ורגשת לבי לזרם צלילים ששוטף את גופי.
ועוד יש לי להודות לילדי שמטעינים אותי ללא הרף בתגליותיהם המתחדשות,
ולבן הברית היקר מכל – לזמן, שעושה את שלו, ובמקצביו, זרימתו ומחזוריותו מאפשר לי פגישה מחודשת ומלאה יותר עם חושי ועם אהבותי.
מקסים. תודה.