3 בנובמבר, 2011

אורה שרה

אורה גרה ב"בית סביון", הבית הסיעודי בישוב בו אני גרה. פעם בשבועיים אנחנו נפגשות כשאני באה ביחד עם כמה מבני משפחתי לערוך בבית קבלת שבת. אורה יושבת בעיניים מזוגגות, לא מדברת, לא מגיבה. התמונות של בני משפחתה מוצגות לפניה על מסך משוכלל, הבעת פניה אינה משתנה.

זה כבר כמעט שלוש שנים שאנחנו נפגשים עם דירי הבית פעם בשבועיים. במשך הזמן התחילו להתרקם להם יחסים. שלום, שלום, מה שלום הילדים, העיקר הבריאות…. אנחנו חוגגים ביחד ימי הולדת וגם את השמחות המשפחתיות שלנו, בר מצווה לאחד הילדים, הולדת הנכד הראשון.

ככל שהכרותינו עם דירי הבית מעמיקה, רגעי הפגישה מתארכים. אני מברכת ב"שבת שלום" נותנת יד, שומעת משהו, מספרת משהו חדש, עונה על שאלות. כשאני פוגשת את אורה, אני אומרת שבת שלום וממשיכה הלאה. אורה לא עונה. אני יודעת שהיא לא בקשר עם מה שקורה סביבה.

לפני חודשים אחדים ראיתי את אורה בחברת כלתה בהתכנסות בחדר האוכל. זו שואלת ואורה עונה. חשבתי שזאת פטה מורגנה. לא יכול להיות! אורה מדברת?!

בביקור הבא בבית סביון נגשתי לברך את אורה בשבת שלום ונשארתי עומדת. הסתכלתי לתוך עיניה וחזרתי שוב: שבת שלום, שבת שלום. אורה, שבת שלום. עיניה פגשו את עיני, גופה נדרך, היא התחילה לרכון קדימה, הפה נפתח במאמץ ניכר ואחרי שניות ארוכות ענתה אורה: שבת שלום. הדריכות בגופה שכחה, והיא חזרה להשען אחורה בגוף רפוי.

מה "שבת שלום" אחד יכול לעשות ללב.

עכשיו, כשאני עוברת ליד אורה אני מברכת ומחכה לתשובה. שבת שלום! שבת שלום. מה שלומך? בסדר. כשהיא לא עונה, אני יודעת שלא בסדר. השתיקה של אורה גם מדברת.

ביום שישי בסוכות באנו לקבלת השבת. התחלנו עם "הנה מה טוב ומה נעים", כהרגלנו, ו"הימים חולפים", ו"ישמחו השמיים". כשהגענו ל"הללויה" שאחרי הדלקת הנרות אורה הצטרפה. שוב נדרך גופה, היא הזדקפה בכסאה פיה נפתח והמילים התגלגלו בפיה.
כן, אורה התחילה לשיר. אחרי כן גם את "לכה דודי", וכשהמשכנו בשירי סוכות אורה המשיכה לשיר "פטיש, מסמר"…

אורה שרה.

עבר החג ושוב אנחנו עורכים את קבלת השבת בבית סביון. הפעם אפי שבאה לבקר את אחת הדיירות מחלקת את השירונים. היא מחלקת לכולם, גם לדירים וגם לאורחים. אורה מסתכלת בכתוב ושרה. מדי פעם אפי עוברת בין הדירים, הופכת את הדף ומורה באצבעה על המקום המדיוק של השיר ששרים עכשיו. "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון".

כל שבוע אנחנו מברכים את המלאכים: בואכם לשלום… וממשיכים הלאה. את השיר הזה אורה לא שרה. אני מחליטה להמשיך לבית השני, יודעת שאורה זקוקה לזמן. שלום עליכם מלאכי השרת..

ואורה מצטרפת אלינו לברכת המלאכים: צאתכם לשלום מלאכי השרת…

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת סוניה_זרחי:

    וואו. כל כך מרגש.

  2. מאת בשמת_א:

    מאוד מרגש, אורנה.

  3. מאת הילה:

    מרגש עד דמעות.
    תודה

  4. מאת סנדרה ער:

    גם אנשים הנראים כמאחורי זכוכית אטומה, חשים דברים ברמת הנשמה,
    כשאהבה חודרת פנימה אל תוך הלב.
    תבורכו על קבלות השבת מלאות האור.

  5. מאת מירי:

    מרגש מאוד. תודה

  6. מאת עדינה ניפו:

    מקסים אורנה. תודה

  7. מאת צילי:

    אורנה, מרגש מאוד ומעורר מחשבה רבה. תודה.
    הזכיר לי סיפור משלי.
    יש לנו שכנה שראינו כבר פעמים רבות. קשישה נתמכת מקל שצועדת עם מטפלת פיליפינית. אחרי שפגשנו אותה מספר פעמים התחלנו לומר שלום, אני והילדים. ובכל פעם אורו העיניים.
    אחרי כמה חודשים, כשזמני בידי, עצרתי לפטפט. אחרי כמה דקות היה לי ברור שהאשה אינה יודעת מי אני ואינה מחברת את כל המפגשים המרובים שלנו. תוך כדי השיחה היא חזרה פעמים רבות על אותן שאלות ואותן הערות. זיקנה…
    המטפלת שלה, ברוב מבוכה, אמרה שהיא כבר לא זוכרת שום דבר. חייכתי אליה בהבנה והמשכתי לדבר עם השכנה כי כל מה שחשבתי עליו זה שלצחוק ולחייך היא עדיין זוכרת מצוין.

  8. מאת אורית:

    מרגש עד דמעות, הזכיר לי את אימי ז"ל.
    תודה.

  9. מאת טל:

    סבתי המנוחה, נפטרה לפני כחמישה חודשים.
    ימיה האחרונים עברו עליה ביסורים קשים. היא שכבה בבית חולים וצעקה מכאב. אישה גיבורה שכמותה, שחייה היו קשים ומלאים בכאב ומחלות אך גם ביופי ואהבה, צעקה, וצעקה "כואב לי, כואב לי נורא", הביטה בנו בעיניים מתחננות, ואמרה "please, כואב לי נורא".
    לא ידעתי מה לעשות, איך אני יכולה להקל עליה. חוסר אונים. כאב גדול.
    אז עשיתי את הדבר שאני יודעת לעשות. שרתי לה.
    שרתי שירים שהיא הכירה. "איידלוייס", "הללויה בצלצלי שמע", "שלום עליכם", ועוד כמה. היא צועקת, אני שרה, והיא שרה איתי. שרה כמו לביאה. שרה, צועקת שכואב לה וממשיכה לשיר. למעלה משעה היא שרה איתי. תוך כדי צעקות. והיתה לי הרגשה שהשירה לוקחת אותה קצת מהכאב אל עבר דברים שהיא אהבה, אל בית.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )