ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 24 בנובמבר, 2011

המשחק הפנימי

The Inner Game of Tennis
W. Timothy Gallwey

"המשחק הפנימי" הוא מה שקורה בתוך הראש של השחקן בזמן משחק הטניס (וגם לפניו ואחריו). הרעיון המרכזי של הספר הוא שבדרך כלל רובנו מפריעים לעצמנו להגיע למיצוי היכולות שלנו בגלל שאנו מנסים לשלוט בפעולות שלנו, במקום לתת לגוף שלנו לעשות כמיטב יכולתו, תוך התבוננות שקטה, מרוכזת, ולא-שיפוטית בתוצאות. למעשה, הספר עוסק בתהליכי למידה, במה שמעודד אותה ומקדם אותה, ובמה שמפריע לה להתרחש.

הסופר, מדריך טניס מנוסה שגילה שההוראה הרגילה שלו ושל עמיתיו לא מביאה לתוצאות הרצויות, מתאר באופן ציורי את מה שמתחולל בראשו של שחקן הטניס: ישנן שתי דמויות, או קולות: "עצמי 1" ו-"עצמי 2".

"עצמי 1" הוא החושב, המבקר, השולט. הוא חושב ומתכנן, נותן הוראות מדוייקות לכל איבר בגוף, שופט בחומרה את תוצאות הביצוע, ואף משפיל את השחקן כשהתוצאות לא רצויות ("איזה מין שחקן אתה??" "אף פעם לא תצליח לשחק כמו שצריך" וכו').

"עצמי 2" הוא האינטואיטיבי, בעל הזיכרון המוטורי, בעל יכולות למידה גבוהות, לא שיפוטי, לא מחשבתי.

אצל רוב תלמידי ושחקני הטניס, "עצמי 1" משתלט על העניינים, ודוחק הצידה את "עצמי 2", שעליו הוא איננו סומך. התוצאה, כמובן, היא ביצועים פחותים, והרגשה רעה של תסכול, כעס, ובטחון עצמי נמוך.

המטרה של הספר היא לשחרר את "עצמי 2" על-ידי הרגעתו של "עצמי 1" והעצמתו של "עצמי 2". לצד הסברים על התאוריה, הספר כולל גם תרגילים מעשיים. אחת הדרכים המעניינות להשתיק את "עצמי 1" היא לרמות אותו ולהסיח את דעתו. לדוגמא, המדריך אומר לשחקן להסתכל בכדור כשהוא בדרכו אליו, ולשים לב בדייקנות לאיזה כיוון מסתובבים הפסים שעל הכדור. כש"עצמי 1" עסוק במשימה זו, "עצמי 2" חופשי מעריצותו, ויכול לבוא לידי ביטוי במלוא יכולתו.
הרעיון הכללי אינו חדש (חלוקת המוח לשתי אונות), אך הדרך שבה מוצגים הדברים ברורה ומשכנעת, והחלק המעשי מוצלח ביותר ומוצג בצורה שמאפשרת לכל אחד ליישם אותו.

כמובן שהדברים אינם מוגבלים רק לטניס. כל אומנות שדורשת ביצוע גופני מדויק (כמו מוזיקה, ריקוד וכדומה) סובלת מאותן חולשות, ויכולה בהחלט להעזר בשיטה. אני באופן אישי נעזרתי וממשיך להעזר בה הן בקידום הנגינה האישית שלי, והן בשיפור הוראת הנגינה לתלמידים.

ניקח לדוגמא מצב טיפוסי של אימון בנגינה. הנגן מתחיל לנגן את הקטע שהוא לומד. מה קורה עכשיו? מה קורה בתוך הראש של הנגן? האם הוא מדבר לעצמו כל הזמן ואומר דברים כמו "עכשיו זה חייב להצליח לי. בפעם הקודמת זייפתי וזה היה נורא. הרגשתי שאני לא יודע לנגן. המורה אמר לי להרים את המרפק בקטע הזה. מרפק: תתרומם עכשיו! נו, תתרומם! אוי, הנה מגיע הקטע שתמיד לא מצליח לי, אמאל'ה! זה קטע קשה. איך רמי מצליח לנגן את זה ולי זה תמיד מתפקשש? הנה מגיע הסול שתמיד יוצא נמוך. אצבע רביעית יותר גבוה! יותר גבוה! יותר גבוה! " וכו' וכו'.

אם זה מה שקורה (ולצערנו זה מצב נפוץ) – הנגן בעצם לא פנוי להקשיב בתשומת לב מלאה לתוצאה, לא פנוי לבחון איך מרגישים איברי גופו שלוקחים חלק בנגינה, לא פנוי לנשום בחופשיות, ובעיקר מנסה כל הזמן לתת הוראות ולשלוט בפעולות שגופו מבצע.

השלב הבא, אחרי נגינת הקטע, עלול להיות ביקורת עצמית, ובעקבותיה פשוט חזרה נוספת על אותו קטע, כשהפעם "מנסים חזק יותר" מתוך תקוה נאיבית שבגלל שמנסים חזק יותר, התוצאה תהיה טובה יותר.

אפשרות מוצלחת בהרבה מתחילה בכך שלפני הנגינה לוקחים שניה או שתיים להרגיע את הגוף, ובעיקר את המחשבה: מוצאים דרך להעצים את "עצמי 2" ולהעסיק את "עצמי 1" כך שלא יפריע. למשל: "הפעם כשאני אנגן, אני לא אתן שום הוראות לגוף שלי. אני אקבל בשמחה כל מה שייצא. אם יהיה זיוף, אני אזהה אותו (זה לא דבר מובן מאליו!) ואבדוק איך הגוף מרגיש באותו רגע. אני אתבונן באצבעות שלי ואנסה לזהות במדויק באיזו זוית הן פוגעות בכלי. מעניין באיזה צליל הזוית תהיה הגדולה ביותר?"

במהלך הנגינה, תשומת הלב תהיה נתונה להקשבה לא-שיפוטית, ולאותה "משימה" שבחרנו לפני הנגינה. כאשר נשמע משהו שיש לעשות טוב יותר, נזכור אותו (ועדיף בדרך כלל לעצור מיד). בפעם הבאה כשנתקרב לאותו מקום ביצירה, נתמקד לא בנסיון לנגן את אותו צליל באופן טוב יותר או לפתור את הבעיה, אלא בנסיון לשחרר עוד יותר את השליטה שלנו בגוף, וב"הקשבה" מדוייקת יותר לגורמים המפריעים לצליל לצאת כפי שאנו מדמיינים אותו. הגורמים יכולים להיות אותם קולות בראש שלנו, שרירים מסויימים המתכווצים שלא לצורך (לאו דווקא בידיים), צורת ההחזקה של הכלי, בעיה בנשימה, וכדומה. כמובן – ברוב המקרים יהיה שילוב של כמה גורמים, ושחרור של אחד ישפיע בתגובת שרשרת גם על אחרים.
עם השנים גיליתי שככל שאני "מנסה פחות", סומך יותר, ומאזין בתשומת לב גדולה יותר ושיפוטית פחות – כך התוצאות מוצלחות יותר, ובהרבה פחות מאמץ ואימונים.

לצערי הרב, הספר טרם תורגם לעברית. אשמח מאוד לראות אותו יוצא לאור בעברית, כיוון שאני חושב שהוא יכול לתרום רבות לעוסקים בתחומים רבים.

6 תגובות   (רסס)

  1. גלית הגיב:

    מעניין מאוד. אני רוצה לחשוב איך מיישמים את זה בכתיבה.

  2. דרור גרין הגיב:

    שלום עודד,

    אותו הרעיון מובע באופן פשוט בתורת האוטוסוגסטיה של אמיל קואה, מסוף המאה התשע-עשרה. קואה מציע לנו להפריד בין הרצון לבין הדמיון. כך, למשל, מי שירצה להימנע מטעות בנגינה, באמצעות כוח הרצון, ימשיך לחזור על הטעות שוב ושוב. לעומת זאת מי שיתעלם מן הטעות, וידמיין את עצמו מנגן את היצירה, כשהוא סומך על גופו ועל האינטואיציה שלו (כלומר על מה שלמד ותרגל), יאפשר למוחו להפעיל באופן טוב יותר את גופו, ללא התערבות.

    לילה טוב,

    דרור

  3. שרהלה הגיב:

    איך עובדת האינטואיציה ,
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3533866,00.html
    גם הוא מדבר על שתי מערכות, המתחרות ביניהן על תשומת ליבנו. המערכת הראשונה, האינטואיציה, והשניה היא המערכת המודעת. מאוד מעניין.

  4. עמית הגיב:

    וגם יצא: inner game of music
    שמבוסס על אותם רעיונות שאתה מעלה כאן.
    http://www.amazon.com/Inner-Game-Music-Barry-Green/dp/0385231261

  5. עודד נתנאל הגיב:

    דרור –
    מעניין, לא הכרתי אותו. כמו שכתבתי הרעיון מוכר וגם הכתב במקומות שונים. הוא מוצג בצורות שונות, ואני מצאתי שהדרך שבה הוא מוצג בספר של הטניס היא קריאה מאוד וגם יישומית מאוד.
    אגב, לא הייתי אומר *להתעלם* מהטעות, אלא לשים לב אליה ולקבל אותה כחלק מתהליך הלימוד, ואפילו לנצל אותה ולהשתמש בה, כשאפשר (במוסיקה מאולתרת, למשל, אפשר לעשות את זה בצורה אלגנטית מאוד).

    עמית – שמעתי על הספר ואף כתבתי עליו בסיום ההמלצה, אבל המערכת הורידה את זה בעריכה… לא קראתי אותו אבל כמה אנשים שכן קראו, סיפרו לי שהוא הרבה פחות מוצלח מהספר על הטניס.

  6. עודד נתנאל הגיב:

    שרהלה, תודה על הקישור. אכן מאמר מעניין. הוא אפילו משתמש במושגים דומים: "מערכת 1" ו"מערכת 2", אם כי הם הפוכים אצלו (1 זה האינטואיציה).

    אפילו יש שם התייחסות לטניס:

    "אותו הדבר קורה עם ספורטאים מקצועיים. טניסאים טובים, לדוגמה, משחקים כמעט ללא מחשבה, ומגיבים אוטומטית גם למכות מסובכות והטעיות. למעשה, ממליץ כהנמן, אם אתם רוצים לקלקל לטניסאי את המשחק פשוט בקשו ממנו להסביר לכם מה הוא עושה עם היד כדי לייצר הגשה מופלאה כזאת. "ברגע שמערכת 2 מנסה להסביר משהו שקורה באופן לא מודע, מערכת 1 נתקעת", הוא אומר."

    והנה עוד משפט מעניין מהכתבה:
    "מערכת 1 היא מכונה ללימוד מטעויות. היא מנבאה ללא הרף את ההתרחשות בעתיד, ואז מנתחת את הפער בין הציפיות לבין הפידבק שהתקבל במציאות ומתכווננת בהתאם. "

    הדבר היחיד שמשעשע אותי בזה, הוא הנסיון להבין את האינטואיציה בעזרת כלי החשיבה…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )