רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 27 בנובמבר, 2011

למה נטע מנגנת?

(מתוך גיליון 22, אפריל 1999)

אצלנו בבית מנגנים. בני הבית מנגנים, גם אורחים מנגנים. מוסיקה היא לא "שפה זרה".

כלי הנגינה נגישים גם לקטנים. הפסנתר הוא לא מהמשובחים, כך שגם אם מנגנים בו בידים קצת דביקות אפשר להעביר סמרטוט לח על ציפוי הפלסטיק של הקלידים. אם מנגנים בדרכים לא כל-כך מקובלות – במרפקים למשל הלב שלי לא מפרפר. החליליות עשויות פלסטיק, כך שגם אם הן נופלות – וזה קורה הרבה – הן לא ניזוקות בצורה קיצונית. יש בבית גם דרבוקה ממתכת שאינה שבירה וגיטרה קטנה לא "משהו" שהילדים יכולים לשחק בה. כמובן שישנם גם כלים באיכות טובה יותר והם לא נמצאים בהישג ידם של הקטנים, בכלים אלו מנגנים רק אלו שכבר יודעים לנגן ויכולים לעמוד בתנאי השימוש.

ישנו בבית שלנו רצף של מנגנים: ממתחילים ממש ליותר ויותר מתקדמים. נטע (4) גדלה לתוך מציאות של שלבי נגינה שונים. צליל (15) מנגן כבר יצירות מורכבות ואילו נגה (9) מנגנת בחלילית שירים פשוטים. עצם זה שנטע חשופה לרמות שונות של נגינה מקל עליה את הלימוד. את היצירות הארוכות והמורכבות שצליל מנגן או שנגה מנגנת בפסנתר היא לא יכולה, לנגן אבל את השירים הפשוטים שנגה מנגנת בחלילית היא יכולה לחקות או לבקש שילמדו אותה לנגן. בספרו "מסות בחינוך" כותב מרדכי סגל: "… ושוב אם ללמידת העולם אנו דואגים – אין ילד צעיר לומד אלא מפיו ומהלכותיו של ילד מבוגר ממנו במקצת. אין התרבות האנושית נמסרת מדור לדור אלא באמצעות סולם הגילים. שלב שהוא מורם סמוך לכפות הרגלים – מגרה לעלייה, ושלב מורם מעל לראשו – מייאש ממנו."

לימוד נגינה דורש תרגול רב. כמו דיבור, כמו קריאה. הפסנתר כל היום עומד פתוח ומזמין שיגעו בו. כך גם החליליות. שעות הנגינה לא מוגבלות לזמנים מסוימים. הנגינה של הילדים לא תמיד מתמשכת על-פני זמן ארוך. לפעמים כמה דקות נגינה משביעות את הרצון, מספקות את הצורך של הרגע. גם נטע וגם צליל נגשים לפעמים לכלי, מנגנים בו שתי דקות ומפסיקים. לפעמים זהו שיר עליו הם מתאמנים בתקופה האחרונה ולפעמים רצף של צלילים לא מזוהה (באוזני). למרבה הפלא, אצל נטע בעיקר, הדקות הקצרות האלו עם הרווחים שביניהן, החשובים לא פחות, מתלכדים ברגע כלשהו לרצף שאני יכולה לזהות כשיר שנטע יודעת לנגן. כמובן שישנם גם פרקי זמן ארוכים יותר של נגינה (אצל הגדולים זה כבר יותר נפוץ) שאני יכולה לזהות כתהליך למידה. אלו לא בהכרח הרגעים היותר יעילים מבחינת הילדים.

בניגוד למה שהייתי רגילה לחשוב בתור מורה למוזיקה, לא צריך לנגן מהתחלה "נכון". אפשר לנגן שיר עם טעויות – בצלילים, במקצב, באיצבוע, ובבוא הזמן לתקן אותן, מתוך כך שהילד מרגיש את הצורך בכך. לכן אני לא מתקנת לנטע את "השגיאות" אלא אם היא מבקשת.

לא מוכרחים ללמוד לקרוא תווים כדי לנגן, כמו שלא מוכרחים ללמוד לקרוא כדי לדבר. נטע לא יודעת לקרוא תווים אבל לפעמים כשהיא מנגנת היא מסתכלת בדף תווים שהיא שמה לפניה. היא גם מבקשת ממני לכתוב לה את השירים שהיא מנגנת כמו שאני כותבת לנוגה, שעושה עכשיו את הצעדים הראשונים בקריאת תווים.

כשרז (½6) באה לבקר היא מנגנת עם נגה בחלילית שירים פשוטים בשני קולות או קנונים. נטע שומעת ומבקשת להצטרף אליהם בנגינה, או מנסה בעצמה לנגן קנון בשתי ידיים, בפסנתר.

נטע היא לא מוצארט קטן. היא יושבת (או עומדת) ליד הפסנתר ומנגנת מנגינות קצרות ושירים פשוטים שוב ושוב. את חלקם היא כבר יודעת לנגן "ממש טוב" ובחלק ישנן הרבה עצירות, "טעויות", שינויים. מה שחשוב לי הוא, שנטע אוהבת לנגן, ועושה את זה תמיד מתוך רצון. יש לה גם רגעי התסכול – שמשהו לא מצליח כמו שהיא רוצה, או בעיקר כשאני לא מבינה בדיוק איזה עזרה היא רוצה ממני. להפתעתי רגעים אלו לא מרפים את ידיה.


והיום? (נובמבר 2011)

הבוגרים: אחד מנגן הרבה תוך החלטה שמוזיקה תשאר אהבתו, אחד משלב אהבה עם פרנסה. השאר יודעים לנגן. אצלנו בבית קוראים לזה "נגן מדורות" – מי שדובר את השפה אבל לא בצורה מעמיקה. הצעירים יותר – שניים "סטודנטים" למוזיקה במרכז המוזיקה המקומי, והצעיר, בן שתים-עשרה בקרוב, רק בזמן האחרון התחיל לתהות האם "בא" לו לנגן. ובמשפחה המורחבת צמחו ועוד צומחים נגנים, מסתבר שכולם קוראים תווים מבלי ש"למדו" בצורה מסודרת. ועדין יש בבית הרבה "כלי מדורות". כלים פשוטים וזמינים לנגינה, שברגעים רבים עושים בהם שימוש (עם התחשבות בשכנים) – ילדים ובוגרים מגיל שנה (נכד) ואילך.

ואני? האם אני יותר חכמה בשאלת החינוך המוזיקלי?
אז האמת היא שלא. השאלות הגדולות של החינוך המוזיקלי עומדות בעינן. האם ואיך וכמה לתמוך בנגנים הצעירים? אני לא  יודעת מה נכון. אני יודעת מה יכולתי אני לעשות כאמא, בתוך נסיבות חיי, בתוך תפיסת עולמי. וזה מה שעשיתי למען ילדי. יצא שכולם מנגנים בצורה כזאת או אחרת. כמו שיוצא פעמים רבות אצל משפחה של רופאים – כולם רופאים בדרך כזאת או אחרת.

ישאלו הורים שלא מנגנים: ואם אנחנו משפחה "לא מוזיקלית"?
רק דבר אחד אומר – הכניסו את המוזיקה לביתכם, בלי קשר לילדים – התחילו לנגן אתם, עם הילדים או בלעדיהם, נגנו להם או לעצמכם, לבד או עם עוד אנשים. כי מוזיקה היא כמו אהבה – אהבה מביאה אהבה, מוזיקה מביאה מוזיקה.

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    כל כך נכון! (-:

  2. מאת גלית:

    תודה על המלים האלה.
    מעניין איך השאלה הזאת – "האם ואיך וכמה לתמוך בנגנים הצעירים" – תמיד נשארת פתוחה; או לפחות פתוחה יותר, אצלי, מהשאלה המקבילה בנוגע לקריאה וכתיבה. אולי זה מצביע בעיקר על העולם שאנחנו חיים בו. כי נדמה לי שמוזיקה היא בכל זאת דבר הרבה יותר אינסטינקטיבי מקרוא-וכתוב, משהו שבני אדם על פני כל הדורות שאלו עליו הרבה פחות שאלות והתייחסו אליו כאל מובן מאליו, לפחות ברמה מסוימת. לתופף, לזמזם, לשיר, לשרוק, לחלל לעדר – אני משערת שכל אלה היו חלק בלתי נפרד מחיי אדם.

  3. מאת כ:

    אורנה, שאלות שאני בדיוק מתמודדת איתן. תודה לך!
    הילד המאוד מוזיקלי התחיל ללמוד לנגן. לא רוצה להתאמן. לאחרונה החלטתי לא ללחוץ עליו, אבל כיוון שגם אני (שמעולם לא למדתי תווים) יושבת אתו בשיעור ומקשיבה, פתאום התיאבון נפתח. ואני עצמי יושבת ומתרגלת את השיעורים שלו… קצת מטפחת תקווה שבעקבותיי גם הוא ירצה. מנסה גם להשלים עם האפשרות שלא.

  4. מאת עודד נתנאל:

    וגם מוזיקה מביאה אהבה!

    מקסים.

  5. מאת אלה שברצטוך:

    נפלא ונכון

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )