20 בדצמבר, 2011

האימהות כעבודה רוחנית – על "מורי-תינוקי" וקבלת עול האימהות

הקדמה: במאמר זה מדובר על תקופת האימהות הראשונית, התובענית והאינטנסיבית כול כך. הוא רק שני מתוך סדרת מאמרים העוסקים בשלבים שונים בהתפתחות נשית (כשהמאמר הבא למשל כבר עוסק בתהליך האינדיבידואציה והגשמה עצמית). כמו כן, אף על פי שישנו שימוש במושגים אלטרנטיביים לעולם הרוח, לכול מושג יש בסיס גם בפסיכולוגיה הקלאסית הפרוידיאנית וממשיכיה, כמו וויניקוט למשל, המדבר רבות על יחסי אם ותינוק ועל החשיבות העצומה של נוכחות האם ופניותה הרגשית בתקופה זו.

אימהות בריאה תלויה לא רק בנוכחות הפיזית שלך. זה באמת נפלא שהחלטת להתמסר לטיפול בתינוק שלך, אך אם את רוצה לחוות את האימהות כמסע צמיחה ולא לטבוע בגל התובענות האדירה שהיא מביאה איתה – עלייך באמת להיות שם. לכן כול כך חשוב, דווקא בתקופת האימהות הראשונית (וכמובן תמיד) לאפשר לעצמך דברים המעניקים לך כוח ומטעינים אותך, אפילו  גם מספר דקות ביום להתכווננות, כמו האזנה לשיר אהוב, או כמה דקות לעצמך נטו -לכתוב, לנשום עמוק, או כול דבר אחר שיכול להזין את הנשמה, כי בעבודת האימהות המודעת את צריכה להתעורר באמת, לבחור בכול בוקר מחדש להיות בנוכחות ואף להתבטל – לבטל את הצרכים שלך אל מול הצרכים הראשוניים והתובעניים של יצור קטן התלוי רק בך, כשם שאדם דתי ומאמין מתבטל אל מול מצוותיו וממלא אותן באמונה שלמה גם אם לא קל. זו עבודה ובחירה יומיומית. כן, גם להיות אימא נדרשת אמונה.

אימהות מקודשת

הבחירה באימהות מודעת המהווה קרקע פוריה לצמיחה רוחנית, תלויה במידת הקש ב,המודעות, הפניות הרגשית, יכולת ההתבוננות במצבים, ובעיקר ביכולת לבחור את התגובות שלך אליהם.

התבטלות והתמסרות, נוכחות ואמונה מרצון ואהבה אל מול תפקידך כאם – זוהי נוסחת המפתח בקבלת עול האימהות, במיוחד בתקופת האימהות הראשונית, ובבחירה באימהות כמסע צמיחה נפשי ורוחני. כמו בכול עבודה רוחנית, גם האימהות כרוכה במחוייבות ונשיאת עול, כשם שאדם מאמין מקבל על עצמו עול מצוות. ישנם כאלה שפועלים על אוטומט ועושים מה שהרוב עושים, או כפי שנהגו איתם, בלי לעצור ולהביט לעומק ולמשמעות העניין. באימהות מודעת את שבוחרת לקבל על עצמך את עול האימהות בכול רגע ורגע. זוהי דרך, בחירה, מסע רוחני לכול דבר. כמו בכול מסע רוחני, גם באימהות מודעת ישנם חוקים.

מושגי המפתח: התמסרות, התבטלות, נוכחות, ופניות רגשית

הכוונה בהתמסרות בהקשר זה היא יכולת נתינה – נתינת הקשב והנוכחות הנקייה שלך, פניות רגשית, ללא השלכות המונעות ממך לראות את המציאות ואת ילדך כפי שהוא, המונעות מימך להגיב בצורה מדויקת לסיטואציה. על מנת שתוכלי למדוד את מידת יכולת ההכלה שלך ומידת הנוכחות, שימי לב איך את מגיבה לסיטואציות שונות בחיי היומיום, למשל כשיש לך משהו להכין למחר בבוקר ובדיוק הילד שלך בוכה ורוצה על הידיים כול היום ללא הפסקה מאי אילו סיבות – גזים, צמיחת שיניים או כול אי נוחות אחרת, או שהוא ביום "נידי" במיוחד. כשאת מתרגשת מזה ונכנסת לכעס על המצב, שהוא לא מאפשר לך לסיים את מה שאת צריכה להכין למחר, משהו בך מתכווץ ונסגר, את הופכת חסרת סבלנות ללא כול יכולת להכיל, והתינוקי, שרוצה אותך פנויה וסובלנית יותר מתמיד להכיל את המצוקה שלו, מרגיש את זה ואולי בוכה עוד יותר, אולי הוא רק רוצה להרגיש את החום והנוכחות שלך.

לכן כדאי שבאותו רגע תשחררי, היי גמישה, צופי על הגל ואל תילחמי בו, כמו אימהות מסוימות, שאמרו לי: "מה, הוא צריך להתרגל, שלא יהיה מפונק", "הוא צריך לדעת שלא הכול בחיים משיגים…" או "לא טוב להיכנע לילד, אחר כך הוא מנצל את זה" – אמונות טפלות, טיפשיות והרסניות מאין כמותן. אני שייכת לאסכולה הסוברת שההיפך הוא הנכון – ככול שמעניקים לילד יותר, כך הוא הופך עצמאי ובטוח בעצמו יותר. כך גם המסר שהוא מפנים זה "אני ראוי לאהבה, יש את זה בעולם בשפע וזה מצב טבעי לי". וכך יגדל עם האמונה והידיעה הפנימית שהוא ראוי לאהבה ויבחר לשחזר בעתיד את התחושה המוכרת לו מבית אימא, ממערכת היחסים הראשונית שחווה עם האישה הראשונה של חייו, כך יבחר שלא במודע להיכנס למערכת יחסים בו יהיה אהוב, כפי שהיה אהוב בילדותו, ללא צורך להילחם על זה. נראה לי נכון למלא את התפקיד שלנו במסירות גם בקושי, בלי התנגדויות שכליות ואמונות שכאלה. יש לך כאן תינוק שצריך אותך, תני לו את עצמך עוד קצת, תני לו את מה שהוא צריך, מתי שהוא צריך, ולבסוף תופתעי לגלות שגם את תקבלי יותר- ילד יותר רגוע, ויותר זמן לסיים את מה שאת צריכה. תני לו לנצח! יהיו לו מספיק התמודדויות בחיים. תני לו. אל תיכנסי איתו למשחקי כוחות. (כמובן שאנחנו מבינות ומסכימות על "לתת לו לנצח" כול עוד לא מדובר בלהסכים לדברים שאינם טובים לו-כמו התעקשות ללכת יחף בשלג כשהוא מצונן וכו'…)

מאסטר בייבי  או מורי תינוקי

התפקיד האימהי וכול מה שמסביב לו כרוך בעבודה יומיומית פיזית ורגשית, מונוטונית ולא קלה, מעבר לרגעי האושר העילאיים שהיא מעניקה לנו. לצד התובענות של התפקיד הזה,האימהות המודעת מהווה גם קרקע דשנה במיוחד לצמיחה נפשית ומורה דגולה לענווה, בה התינוק שלך הוא המורה שלך, המלמד אותך שיעורים מדי יום על החיים ועל עצמך. רגעי הקושי הגדולים שהיצור הקטן והאהוב הזה "גורם" לך, כמו גם נקודות משבר באימהות, אינם אלא שיקוף מקומות לא פתורים בתוכך, עליהם את צריכה לעבוד.

מסירות והתמסרות

על שום מה? ראשית על שאת מוסרת את צרכייך האישיים, באופן זמני, שמה אותם בצד. היכולת פשוט להיות, ללא קומפלקסים והתנגדויות, להיות בשמחה ולאהוב את עצמך ולו רק בזכות זה שאת אימא, ולא בזכות זה שיש לך למשל משרה "נחשבת". להתמסר פירושו להיות נוכחת, ב"כאן ועכשיו", לראות את ילדך ומלאכתך האימהית בראייה צלולה, להסיר את שכבות ההגנה והאבק הרגשי שהצטבר על "משקפי המציאות" שלך במשך השנים.

התבטלות

כשמדובר על התבטלות, הכוונה כאן היא התבטלות אל מול הכוח הזה שדוחף אותך גם בארבע בבוקר, בפעם הרביעית באותו לילה, להניק ולנשק את היצור הקטן הזה גם כשאת תשושה ובאפיסת כוחות. התבטלות באימהות היא גם היא ביטול ההתנגדויות שצצות, ביטול האגו החברתי, המנסה למשוך לכיוונים אחרים ("מה, את רק אימא?"," למדת כול כך הרבה זמן בשביל מה?" ולחשוב ש"אם אני אעשה את זה ואת זה, יהיה לי יותר בטחון בעצמי בחברה").

בהתמסרות מדובר על הקרבה גם, כן, הקרבה, במסירות נפש. בשלב הראשוני את מקדישה את כול כולך למשימה עילאית ומקודשת שהיקום הפקיד בידך.

את מבטלת את האני שלך לטובת האני המתפתח של הינוקא שלך, שמה את האגו והצרכים האגואיסטים שלך בצד ודוחה או מבטלת אותם באופן זמני.

ביטול האגו החברתי הוא דבר לא פשוט בחברה המודרנית בה אנו חיים, חברה בה אנו הנשים פיתחנו אגו גברי שלא אחת תלוי בעשייה והישגים, הקובעים לנו את מידת הערך העצמי שלנו.

בהתבטלות אל מול צרכי התינוק שלך את לומדת שיעור בענווה, מבינה את החלקיות שלך במכלול גדול ורחב יותר מימך, את כמו מפנה מקום, כעת את לא מרכז היקום.

הברית בינך ובינו

זוהי מעין התחייבות, ברית בינך ובין הכוח העליון, הטבע, אלוהים ,האימא הגדולה או היקום, איך שלא תקראי לזה. כשיש לך רצון טוב ולפחות כשאת מתכווננת לזה בכול יום, אל מול המטלות והלו"ז הבלתי אפשרי כמעט, את כמו אומרת, "הריני לוקחת על עצמי גם היום ,כבכול יום, לדאוג לצורכי ילדי התלוי בי, ולהשתדל לעשות זאת בשמחה."

הבנת מקומנו היחסי  בתמונה השלמה

באימהות בכלל ובאימהות ראשונית בפרט ישנה הבנת מקומנו היחסי בתוך התמונה השלמה, הבנת תפקידנו בעולם- פתאום לא את היא במרכז הקיום אלא התפקיד אותו עלייך למלא. ההבנה הזו יכולה  להיות כואבת בהתחלה, אך בסופו של דבר  יכולה גם למלא אותך בענווה ושחרור, ולהרחיב את יכולת ההכלה שלך, אם לא תתני לאגו שלך להתנגד לזה. זה לא דבר רע  לא להיות תמיד במרכז….

סוף מעשה במחשבה תחילה

אני באמת מאמינה שעבודה רוחנית קשורה ליישום בעבודה פיזית. בניגוד למה שכמה סבורים לחשוב,ש רוחניות היא רק עשיית מדיטציה, השתתפות בסדנה לטיהור צ'אקרות או קריאת ספרי רוחניות בסגנון הניו אייג'. מעבר לכול זה ישנה המציאות עצמה, זו התובענית, הדורשת את נוכחותנו ותפקודנו. הרי מה הטעם לדעת או להאמין בדבר ולא ליישם בעולם החומר?! לא ממש מועיל לקרוא ספר על רוחניות וקבלה עצמית בסלון כשהכול הפוך סביבך ותיכף הינוקא שלך קם רעב ועדיין לא הכנת צהריים, כשם שאין זה מועיל ללמוד בישיבה או מנזר 12 שעות ביום ולא ליישם את הערכים הנלמדים בחיי היומיום בנתינה לחברה סביב… בניהול זמן נכון, עבודה רוחנית אמיתית הופכת לעבודת תיקון מידות ממש, ממנה נהנים כול הסובבים. לכן האימהות היא הזדמנות מדהימה לכול אישה הרוצה לצמוח מבחינה רוחנית ונפשית, בעזרת כלים נכונים, שכן, היא מזככת אותך באתגרים שהיא מציבה לך ומשקפת לך לעיתים תכופות רבדים בתוך עצמך אותם את יכולה לתקן ולהצמיח.

סידור הבית ומצוות עשיית הספונג'ה…

כול עשייה כביכול חסרת משמעות, כגון שטיפת רצפות או סידור הארון יכולה להיות רוחנית ומקודשת, אם את מתחברת לשורש שלה ולמשמעות של אותה מלאכה. בסידור הבית את מטהרת את המקום, מכבדת אותו, לכבודך ולכבוד הסובבים אותך. הרי מה יותר מקודש מלהיות אימא? לאפשר לטבע לצמוח דרכך, להוות קרקע פורייה לגידול אדם, לקבל אל תוך חייך תינוק כאורח יקר וחשוב הבא לשכון בביתך, ולארח אותו בעולם הזה בכבוד ובאהבה עד שירגיש בבית.

ועוד משהו חשוב, שכדאי לזכור ברגעי משבר, כשאת ממש רוצה זמן לעצמך- אל תדאגי, התקופה האינטנסיבית הזו עוברת. היא זמנית. עוד תוכלי לעשות כול מה שתרצי. לאט לאט לומדים לנהל נכון את הזמן, התינוק גדל ונהיה פחות תלוי בך והשלב הבא בהחלט יכול להיות בדרך של הגשמה עצמית…

ישנו עקרון קיומי כזה, שכשאת נותנת יותר את גם מקבלת יותר. כך גם באמהות: כשאת מכינה את הקרקע, שותלת בה זרעי אהבה, ממתינה בסבלנות, משקה את השתילים הרכים ומסלקת את העשבים השוטים – בסוף תקצרי את הפירות הטובים ביותר. אמן.

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת אפרת רובין ברד:

    אוי אוי אוי… קוראת את מאמר הזה בסופו של יום מתיש, כשאני מגלה ששוב אחד התאומים עם חום (זה זה ששבוע שעבר היה בסדר ולפני שבועיים היה עם חום כך שיש להניח שבשבוע הבא אחיו יהיה עם חום ?!?!?!) … המילים האלה כמו משב רוח מרענן בתוך כל ים האינטנסיביות וההתמסרות. תודה.

  2. מאת שרה:

    תודה מעומק הלב.
    את פשוט נותנת כוח להתחבר מחדש לבחירה הלא קלה לגדל את ילדיך בעצמך, ולא רק כמה שעות ביממה. ומזכירה בתוך הקלחת, הלעתים מרוקנת, שזהו כר לצמיחה משמעותית ואמיתית. תודה

  3. מאת יעל:

    תודה על המילים שלך. הן ריגשו אותי מאוד ונתנו לי כוח ואמונה בדרך..

    איך אפשר לקרוא את המאמר הבא שלך- על האינדיבידואציה וההגשמה העצמית?

  4. מאת גלית א. פתאל:

    תודה לכולכן, אני בטוחה אגב שכול אחת מכן היא אם נפלאה.

    יעל,תוכלי לקרוא את המאמר הבא בקרוב גם כאן. בעלון.
    (בכול מקרה,ניתן גם לשלוח לי מייל ואצרף קישור למאמר.)

    ימים טובים.

  5. מאת תמי:

    נהדר. רוצים עוד!

  6. מאת ליאת צוקר:

    יש כאן רעיונות מהממים, אבל צריך להזהר ולבדוק שבראש ובראשונה אני מקשיבה ומכילה את הילדה שבי, כלומר את עצמי, ורק משם באופן טבעי יווצר לי מקום להכיל ולקבל את התינוק שלי כמו גם את כל העולם. הציפייה לקבל ולהכיל את התינוק יכולה להיות לפעמים מחלישה מאוד…

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )