22 בדצמבר, 2011

לא

בר (שנה ושלושה חודשים) נגש לבקבוקי חומרי הניקוי שעומדים ליד מכונת הכביסה.
"אוי, הבקבוקים הללו לא מתאימים למשחק." אומרת אמו, נגשת אליו ונעמדת לידו. ביחד הם מסתכלים על הבקבוקים. בר נוגע באחד הבקבוקים, מרים. "לא, הבקבוק הזה הוא לא משחק. אתה מריח את הריח של הבקבוק?" אמו שואפת אויר כמריחה פרח, "הבקבוק לא מתאים למשחק. בוא בר, נלך למצוא משהו מעניין אחר" אמו לוקחת את הבקבוק ומניחה על הרצפה, אוספת את בר אליה ולוקחת אותו מהמקום. בר לא מתנגד. הוא נענה להצעה חדשה של אימו.

מה היה לנו פה?
בטיוליו בבית הגיע הפעוט לבקבוקים של חומרי ניקוי שהיו בהישג ידו. האם עקבה אחריו, ראתה שהוא מתכוון לשחק במה שלא מתאים לו. היא קמה מכסאה, נגשה אליו. לא השאירה אותו לבד לנוכח האיסור/סכנה.

 פעוט בגיל כזה ועוד הרבה זמן אחר כך לא מבין את משמעותה של הסכנה. הוא מתקשה לעמוד בפיתוי לחקור את מה שעומד בפניו. כשהוא עומד לבד מול הפיתוי, רבים הסיכויים שימשיך לחקור.

היא לא לקחה אותו במהירות מאיזור "הסכנה". היא נשארה ביחד איתו כדי לפגוש את החפץ המסקרן. הפעוט נגע בבקבוק בהשגחתה. האם גם הסבה את תשומת ליבו לריחו של הבקבוק. הפעוט הכיר את החפץ המסקרן בשני חושים.

 פעוטות לא מבינים את משמעותה של סכנה ולכן תגובה קיצונית של ניתוק ממקור הסכנה לא מובנת להם.

הם נשארו ליד הבקבוק זמן מה ואז היא לקחה אותו משם תוך כדי שהיא מציעה משהו אחר. הפרידה לא היתה פתאומית ושרירותית. היתה לו שהות לפגוש את החפץ המסקרן ולהפרד ממנו תוך כדי כך שאמו פוגשת אותו.

 פעוטות ואנשים בכלל מגיבים טוב למפגש ומתוסכלים מאד מהעדרותו.

 מכיוון שמשחק בחומרי ניקוי עלול להיות מסוכן, לא היתה כאן כל אפשרות שהפעוט ימשיך במשחק. המסר שעבר אל הפעוט מאמו היה ברור ונחרץ, לא היתה שום אפשרות שהפעוט ימשיך לשחק בבקבוקים ויסכן את עצמו. האם לא "סמכה" על הפעוט שיציית להוראה. היא עצמה דאגה לכך שההוראה תכובד בכך שקמה בעצמה ולקחה את הפעוט מהמקום, למרות שהסיטואציה לא נחתכה באופן מידי.

 מסרים לא יכולים להיות ברורים אם אין להם ביטוי ברור במציאות.

 תגובתה של האם היתה עניינית. המסר שעבר ממנה אל הפעוט היה מסר של דאגה כנה. היא לא כעסה, לא האשימה (אותו או את עצמה) לא שללה את מעשיו של הפעוט ואת סקרנותו, היא כבדה את הצורך שלו בְזמן כדי לקבל על עצמו את האיסור.

  כבוד ליכולות ההבנה והפעולה של הפעוט יקלו עליו לשתף פעולה עם ההוראה.

איך הענינים מסתבכים
יש כמה אמונות הקשורות באמירת "לא" לילדים ופעוטות שגורמות לנו להעביר את המסר בצורה לא ברורה ולא החלטית. הבלבול שלנו מבלבל גם את הילדים וה"לא" הופך למאבק מתמשך.

  • הילד צריך להיות אחראי על ביצוע ההוראה. נדמה לנו שבזה שנתנו הוראה הסתיים חלקנו בתהליך. על ביצועה אחראי הילד. פעוטות וילדים רוצים לשתף פעולה אבל לוקח להם זמן להבין, להפנים ולפעול. בשלבים הראשונים הללו האחריות על ביצוע ההוראה מוטלת עלינו, המבוגרים. אם אנחנו לא רוצים שהילד יגע בתנור החם, אנחנו בעצמנו צריכים לדאוג לכך. אם אנחנו לא רוצים שהוא יקשקש על הספרים, עלינו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו.
  • צריך להיות עקביים באמירת הלא. האמונה הזאת גורמת להרבה בלבול. לא תמיד אנחנו מצליחים להיות עקביים. לא תמיד אנחנו רוצים להיות עקביים. לפעמים אין לנו שום בעיה שהילד יושב על השולחן, לפעמים זה ממש לא מתאים לנסיבות. האמונה שאנחנו צריכים להיות עקביים גורמת לנו לאסור על התנהגויות שלעיתים אין לנו שום בעיה איתן. הילד מרגיש את הפער בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו חושבים. כמו כן, אנחנו אוסרים לעיתים קרובות על התנהגויות שאין לנו יכולת לקחת עליהן אחריות ברגע מסויים. מצבים כאלה מחלישים את בהירות המסר ופותחים פתח לבדיקה תמידית של הפעוט/ילד – "כשהיא אומרת "לא" למה היא מתכוונת…"
  • אמירת "לא" מסבה נזק ליכולת הבחירה החופשית של הילד. אמירת לא לעיתים אכן מגבילה את יכולת הבחירה החופשית של הילד, אולם המנעות גורפת ממנה מונעת מהילד את האפשרות להתחשב באנשים אחרים ולשתף פעולה עם הסביבה, שהם צרכים לא פחות משמעותיים עבור הילד.
  • אם אסביר את ההגיון מאחורי הלא הילד ישתכנע ויציית. לעיתים אנחנו נסחפים להסברים ארוכים ומפורטים על הסיבות לאמירת הלא שלנו, כדי שהילד יבין. שימוש היתר במילים עלול להיות עוד סוג של ניתוק – במקום להתייחס לילד, לצרכיו, לסקרנות שלו, לתסכול שלו, לסיטואציה עצמה אנחנו עסוקים בלהסביר את עצמנו או כל מיני השלכות עתידיות שהילד לא יכול להבין.

מפגש
אמירת "לא" היא רגע של  מפגש. מפגש בין רצונות  סותרים, בין צרכים סותרים. זהו המקום בו הילד מגיע לגבול שלו ופוגש אותנו, את ההורים. הוא רוצה לזרוק את הספר על הרצפה. אני רוצה שהספר ישאר שלם – נפגשנו. זאת ההזדמנות שלו להכיר אותי, את אמא שלו, לא ב"תפקיד האמא" אלא את מי שאני ממש: ספרים חשובים לי, יש ימים שאני חסרת סבלנות, לפעמים אני עייפה, אני מתחשבת בסבתא ובסבא שבאים לביקור, אני דואגת כשהוא מטפס על העץ.

לא פחות משהילד פוגש את ההורה, הוא פוגש את עצמו. המכשול שעומד בפניו בדרך למימוש רצונותיו מפגיש אותו עם יכולותיו להכיל תיסכולים, לשנות תוכניות, לזהות את רצונותיו בצורה יותר מדוייקת.

"לא" הוא מרחב של זמן
אמירת "לא" לילד היא זמן של מעבר בין המקום אליו נסחף הילד מתוך סקרנותו וחקרנותו לבין מקום אחר שברגע הזה הוא עדין לא נודע. חלק מהקושי והתסכול של הילד נובעים מעניין זה עצמו – המעבר. הזכרו בעצמכם, ברגע של שינוי תכניות פתאומי. לרבים מאיתנו זהו רגע של תסכול ובלבול ולפעמים אפילו כעס. כעס על האדם ששינה את התכניות, כעס על המציאות שלא הסתדרה בדיוק כפי שתכננו. לעיתים אנחנו מתבלבלים בין התסכול שנוצר אצל הילד עקב שינוי התכניות ומייחסים את המחאה שלו לעקשנות, מניפולציה המופנית כלפינו, חוסר שיתוף פעולה, ועוד תוויות שונות שאנחנו מדביקים לילד שלנו.

ההבנה שאמירת "לא" יוצרת זמן מעבר יכולה לתת כיוון שונה לגמרי לפעולות שננקוט ברגע הזה. מתוך אמונה במאבק/מניפולציה/עקשנות ננקוט בדרך של מאבק.  הבנה שהתסכול נובע מהמפנה שהתרחש בסיטואציה ולא משלילת הרצונות שלנו או חוסר רצון לשתף פעולה, או אפילו עשיית "דווקא" תכוון אותנו לשיתוף פעולה בין הצרכים של הילד לבין הצרכים שלנו.

ואם בר היה בוכה
בדוגמא איתה התחלתי את הרשימה הכל נגמר טוב. בר הסכים להפרד מהבקבוקים האסורים. אבל מה היה קורה אם הוא היה בוכה?

אז הוא היה בוכה. מותר לבכות. מותר להצטער על תכנית שלא התגשמה. מותר לבכות על רצון שלא התממש. בכי הוא דרך ביטוי של תסכול, צער, אכזבה, כאב. הגיוני שהוא יחוש משהו מאלה. הרצון שלו לשחק עם הבקבוקים היה אמיתי, הוא נבע מתוכו, מסקרנותו מכוח החיים שבו. כאשר משהו עומד בינו לבין יצר החיים עולה תסכול וצער. אפשר לכבד את הביטוי לכך במלוא תשומת הלב. כך ילמד שיש מקום לביטוי רגשותיו, כך ילמד גם שאנחנו יכולים להכיל את רגשותיו גם כשהם סוערים. כשירגע מבכיו ימשיך בר לשחק ולחקור את העולם סביבו, בשמחה ובחיוניות.

בקיצור

  • האחריות שלכם היא גם להוראה אבל גם לביצועה.
  • אל תגידו "לא" אם אתם לא יכולים לעמוד מאחורי האמירה.
  • תנו לילד/תינוק/פעוט זמן להפנים את הבקשה שלכם כדי שיוכל להענות לה.
  • אל תשאירו אותו לבד. לוו אותו בכל השלבים של האירוע.
  • אל תתלו את הבקשה שלכם בתגובתו של הילד.
  • כבדו את התגובות שלו, גם אם אלו תגובות של תיסכול וכעס.

11 תגובות   (רסס)

  1. מאת נעמה:

    נהדר. תודה :-)

  2. מאת קרן:

    איזה יופי!
    מעניין אותי לשמוע על תסכולים של גיל מאוחר יותר (6-7), על ה"מעבר" כפי שאת קוראת לו.
    ואם אפשר אז גם על תהליך הנפרדות בגיל הזה.
    תודה!

  3. מאת לילך:

    כל מילה, חותמת על כל מילה!
    תודה

  4. מאת סבטקסט_כפול:

    מקסים

  5. מאת אפ_צ'י:

    תודה! אני שמחה על ההשראה שקבלתי מהקטע.

  6. מאת גאלה:

    הגדולה של המאמר היא בתאור החוויה.
    בפירוק שלה, בפריסתה
    ברגיל היתה עלולה להשאר נעולה בתודעה, רחוקה מביטוי מילולי
    ההתבוננות ההבחנה וה"דיבור" שלה הם מופלאים.

  7. מאת אורנה שפרון:

    קרן,

    אצל ילדים יותר גדולים ההבדלים ככבר הרבה יותר משמעותיים. יש ילדים שבגילאים האלה 6-7 מאד משתפים פעולה ויש כאלה שלא. זה תלוי כמובן במה שקרה עד לשלב הזה.
    אם תתארי משהו יותר קונקרטי, אוכל להתייחס.

  8. מאת קרן:

    היי אורנה,
    יש אפשרות לשלוח לך הודעה פרטית במייל?
    אשמח מאוד..
    תודה!

  9. מאת אורנה שפרון:

    קרן,

    אפשר. shifron בג'ימייל

  10. מאת יער_ה:

    מעניין!
    נהניתי גם מהבהירות שבה כתבת

  11. מאת קרן:

    תודה רבה! אשלח לך מייל

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )