11 בדצמבר, 2011

על מדע ועל אמהות

הנה, גילו את זה במחקר: מחקרים פורצי דרך מגלים שהאינסטינקט האמהי הוא לא יותר מביולוגיה.  יופי!

לא רוצה לזלזל במחקר. טובי בנינו מקדישים לכך את חייהם. מיטב כספנו מושקע במדע. מי אני שאטיל דופי בשיטה שכבשה לה מעמד של דת כמעט. אבל למסקנות הללו, ללא שמות ההורמונים, שמותיהם של חלקי המוח וימים של עבודה מאומצת, אפשר להגיע בדרך פשוטה בהרבה: התבוננות וסקרנות.

לא אוכל להגיד כאן "אמרתי לכם" כי לא כתבתי את הדברים האלה קודם לפרסום המחקרים הללו, אבל אני כבר ידעתי את זה (אולי יוכלו להעיד על כך מי ששמע ממני את הדברים) ולא כי אני כל כך חכמה או שראייתי חודרת את הגולגת עד למוח האדם. אלא שמה שקורה לי ומה שאני רואה סביבי מעניין אותי אבל מה שיותר חשוב – אני יוצאת מנקודת הנחה שבאנו לעולם כדי לחיות. זאת אומרת שהמנגנונים שפועלים אצלנו הם תומכי חיים ולא מחבלים בחיים. מתוך עמדה כזאת אפשר לתת לתופעות אנושיות שונות – כאלה שקל לנו לחוות וגם כאלה שמכבידות עלינו וגורמות לנו קושי ואף סבל – משמעות חיובית, זאת אומרת: משמעות תומכת חיים. וכבר ידוע שלמשמעות הדברים בענינו ישנה השפעה על האופן בו נחווה אותם.

אחרי הלידה

ולעניינו: נשים רבות אחרי לידה מדווחות על תופעות דומות. רמות חרדה משתנות, חוסר עניין בסביבה, השכל ש"נוזל עם החלב", רגישות חושית גבוהה יותר, רצון לבדוק "אם הוא נושם", רצון לחזור להיות ילדה קטנה ושיטפלו בי כמו בילדה, וכן גם תחושת התעלות ואופוריה.

הגיוני יהיה לחשוב שלתופעות אלה המופיעות בצורה נרחבת אצל נשים אחרי לידה ישנם תפקידים חיוניים להשרדות התינוק ולטיפול בו.

כשנולד בני השישי בלידת בית טובה ואינטימית אחרי שש לידות "טובות" בבית חולים, לא הבנתי את פשר המתח שחשתי בימים הראשונים לחייו. זה היה כבר בני השישי, ידעתי מה זה תינוק, הכל היה בסדר ואף יותר מכך – לא הייתי צריכה להיטלטל עם צירים ועם תינוק זעיר לבית חולים ובחזרה, לא הייתי חשופה לנסיבות שהפריעו לי ללדת ולהיות מרוכזת בתינוק שלי – ובכל זאת חשתי בחרדה שהתגברה קלות עם רדת החושך.

לחרדה הקלה ישנו תפקיד חשוב ביותר בימים הראשונים אחרי הלידה. התינוק האנושי זקוק למלוא תשומת ליבה של האם על מנת לחיות, ולשם כך על האם להיות דרוכה ועירנית לכל מידע שעובר אליה מהתינוק.

לצורך הזה של התינוק במלוא תשומת הלב אחראיות תחושות נוספות שאמהות חוות אחרי הלידה:

"השכל שנוזל עם החלב" – בשלב הזה האם לא זקוקה לאינטלקט כדי לתפקד באופן מיטבי, אלא לאינפורמציה שבאה ממקור אחר. אינטואיציה קוראים לזה? הורמונים? הרגישות החושית הגבוהה אחרי הלידה מאפשרת לאמא להסתמך על מידע שנקלט באמצעות החושים. זהו מידע שיכול "לעקוף" את השכל ולכוון את האמא לפעולות הרצויות למען שמירת חייו של התינוק.

חוסר העניין של האם הטרייה בעולם שמחוץ לה  והרצון להיות מטופלת "כמו ילדה" גם אלו תחושות המכוונות את מלוא תשומת הלב של האם לתינוק.

מנגד לתחושות הללו שיוצרות את הדריכות הנחוצה לימים שאחרי הלידה חוות האמהות הטריות תחושות אופוריה והתעלות. אני חשתי אותן במיוחד בהנקות הליליות (רק בתקופה הראשונה, אחרי כמה שבועות הייתי כבר ישנה לגמרי בזמן הנקות הלילה). אני זוכרת את עצמי יושבת בלילה השקט, מניקה את התינוק וחשה זרמים של שמחה בכל הגוף. לאחר שנים רבות יכולתי לקרוא לזה בשם: זאת היתה התחושה שיוצר בגוף האוקסיטוצין שמופרש בעת ההנקה.

עם שם של הורמון או בלעדיו, תחושות ההתעלות והשמחה נחוצות כדי להעמיק את הקשר ואת האהבה בין האם לתינוק, שבלעדיהן לא תוכל האם להתמסר לתינוק תוך כדי שהיא מוותרת על שינה, לעיתים על אכילה, דוחה את הביקור בשירותים, שלא לדבר על מקלחת.

התארגנות

לאי הבנת מצבה הרגשי של האשה אחרי הלידה יכולה להיות משמעות מכרעת בהתמודדות עם התקופה הזאת. אם החרדה וההתכנסות אינן מובנות בתוך ההקשר הרחב שלהן הן יכולות לגרום לאמא עצמה לבהלה, כעס, רגשות אשמה וגינוי. ועל כל אלה נוסף לעיתים הפחד "שכך זה ישאר לעולם". גם בסביבתה הקרובה יכולים להיוצר כעסים מתחים ודאגות. תפקודה המשתנה בתוך המשפחה יכול ליצור כעס ואפילו חרדה מצד בן הזוג שעלול להרגיש שאיבד את מקומו, שכל העול מונח עליו, שהוא איבד את השותפה המתפקדת. הילדים האחרים במשפחה עלולים להרגיש שהם "מאבדים" משהו מאמא בתקופה הזאת.

הבנה של המצב הזה יכולה לתמוך בהתארגנות מתאימה במיוחד לשבועות הראשונים שאחרי הלידה – גם עזרה ותמיכה פיזיים, וגם עזרה ותמיכה ברובד הרגשי. במציאות היום עזרה כזאת לא תמיד מובנת מאליה ונחוצה התארגנות מיוחדת לשם כך.

שינוי תפיסתי

כפי שכבר אמרתי בתחילת דברי, לעמדה העקרונית שלנו כלפי החיים ישנה השפעה גדולה על הדרך בה נחווה מצבי חיים שונים. אפשר להתבונן בחיים מתוך חיפוש אחרי פתולוגיות – מה לא בסדר, מה משתבש וכו' ואז בתקופות משבר ושינוי יהיה סיכוי גדול לכך שנמצא משהו לא בסדר, כי משהו השתנה, ואם השתנה סימן שזה לא בסדר.

לעומת זאת אם נצא מנקודת הנחה שמה שקורה תומך בחיים ולא מנסה לחבל בהם נוכל "להשען" על השינוי למצוא התארגנות חדשה מתאימה יותר לתקופות אלו, בלי הפחד ובלי הצורך לתייג את המציאות כ"בסדר" או "לא בסדר".

עוד אמונה יכולה להנחות אותנו לרגיעה בתקופות משבר ושינוי – הכל משתנה כל הזמן, שום דבר הוא לא לנצח. כאשר הפחד הזה סר אנחנו יכולים לתת מענה לצרכים שעולים במציאות, באופן נקודתי ומדוייק, מבלי לכרוע תחת נטל העתיד. גישה כזאת מפנה אנרגיה שעלולה להזין את הפחד מהעתיד, לחיים כאן ועכשיו.

ודבר אחרון על מדע

הגישה המדעית יכולה רק לתת חיזוקים אמונות שלנו. אם הממצאים נוגדים את האמונות שלנו לא תהיה להם כל השפעה על חיינו. גם מוסדות הנשענים כביכול על המחקר המדעי אינם מאמצים ממצאים מדעיים הסותרים את הערכים שלהם. ולכן כל המפעל האנושי העצום הזה איננו יכול להסיר מאיתנו, ההדיוטות,  את האחריות לחיינו.

בכל אחד ואחד מאיתנו קיים הפוטנציאל להתבונן בחיינו מתוך סקרנות ועניין, לחקור אותם, להבין אותם ולהשתמש ביכולות שלנו על מנת לשפר את איכותם. זה מה שכל אמא עושה בצורה ספונטנית כשנולד תינוק מבלי שהיא שמה לב לכך.

5 תגובות   (רסס)

  1. א_ל_א_ן הגיב:

    כתוב מקסים. וכל מילה חקוקה בגוף האשה…

  2. לילך הגיב:

    מילים מאד מדויקות, מקיפות וחומלות
    איכות מאד מתבוננת ואופטימית
    תודה,
    לילך

  3. עופרית הגיב:

    וואי כמה מרגש ונכון…. אף פעם לא ראיתי את זה מנקודת מבט כזו, שאפו.
    אני יושבת וחושבת עם עצמי….
    לא מזמן קראתי מאמר על כך שהטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים ועל כך שאין כבר תקשורת בין בני אדם, כי הכל הפך מכני וקר…
    ואני אומרת – הגוף והשכל שלנו כאלה גאוניים, מדויקים, מחושבים, יודעים בדיוק מה, מתי ואיך צריך לעשות, שאם היינו יכולים להפיק מזה תועלת, ללמוד וללכת אחריי ליבנו ואחריי האדם שבנו,
    היינו יכולים להיות בעולם הרבה יותר טוב.
    כמו בסרטי מדע בדיוני, שהחייזרים כאלה גאונים וכל כך מתקדמים וביחס אליהם אנחנו כל כך תקועים מאחור, אבל עם כל החכמה והידע שלהם… אין להם לב!!!
    צריך לעשות שינוי, ולחזור אחורה לדבר האמתי! לנו לבני אדם שבנו… בכל תחומיי החיים!
    בריאות, בנקאות, כל נותני השרות למיניהם.
    הראשונים שנתנו יחס למהפכה הזו, הם מזרחי טפחות, יאמר לזכותם, שהם עברו לתת יחס אישי ללקוחות שלהם, הם רוצים לחזור אחורה… למה שלא כולם יתנהלו ככה, מה יותר טוב מזה???

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )