15 בינואר, 2012

היום הראשון של שארית חיי – תקופת ההסתגלות לאמהות

האימהות נושאת אותך הרחק הרחק למחוזות מופלאים בנפש, מגלה לך מקומות בתוכך בהם איש עדיין לא ביקר, ולמרות שאימהות היא אולי הדרך בה נשים צעדו יותר מכול דרך אחרת, בשבילך לראשונה היא כמו יבשת חדשה ולא מוכרת – את מגיעה אליה עייפה ממסע וציפייה של תשעה חודשים, לא דוברת את השפה המקומית, מנסה לקרוא התנהגויות והבעות פנים ולתקשר לבסוף בקוד הייחודי לדינאמיקה הנוצרת בינך ובין הרך שזה עתה נולד. כחלוצה מתחילה, את מוצאת עצמך מפלסת לך דרך בארץ לא זרועה ובדרכים עקלקלות, מניחה לחושייך להוביל אותך, כשרגש האהבה הוא לעיתים כול שתוכלי להיאחז בו, כסלע איתן ברגעי סערה, רגעים בהם נפשך תהיה צמאה ובודדה, כשתתגעגעי לשפה אותה דיברת בארץ בה חיית רוב שנותייך, זוהי ארץ ה"עצמי" שלך.

עוד מתחילתו של מסע האימהות עליתי על קרון של אופוריה, מתפעלת מנופיה הקסומים של הארץ החדשה, המבטיחה, המיוחלת כול כך… הייתי מאושרת. זכיתי (ואני עדיין זוכה) לחוות את הרגעים האינטימיים והמופלאים הקורים באותו זמן קסום, את החיבור שאין שני לו עם התינוק המיוחד והאהוב הזה, מביט בי ומחייך אליי, כמו מודה לי. אך לא שיערתי שעם הזמן והטיפול המסור אני עשוייה לנגב לעיתים מעיני דמעה של אושר ומעיני השנייה בו בזמן גם אחת של געגוע, כמיהה לזמן אחר, בו הייתי אדונית של הזמן, אדונית לעצמי.

עם הזמן מתחיל לו פער בין הרצון שלך לגנוב זמן לעצמך לבין המציאות התובענית שרוצה את כולך והרבה. לא לכולן יש את הכלים להתמודד ולגשר בין השניים. בטח לא עם הילד הראשון ועם הבחירה לגדל אותו בבית. צריך מידה מסויימת של מרחק מהסיטואציה על מנת לראות את התמונה כולה. לי לא היו לי אז את הכלים שיש לי היום, להתמודד ולגשר בין השניים, לשלב בין הרצון להיות "אימא נוכחת" לרצון להיות נוכחת גם לעצמי, שרק התגבר בהמשך. בחודשים הראשונים את הרי מתפקדת על אוטומט בזמן אפס. לא הייתה לי שום עזרה.

אנו הרי יודעות שמרגע הלידה ישתנו חיינו, דואגים לעדכן אותנו בעובדה הזו, אך רק עם הזמן שעבר אנו מתחילות באמת להבין את זה, להבין שמעבר לזה שהאימהות היא הוויה, דרך חיים ואהבה אדירה, זוהי משרה קבועה, לכול החיים, עם שעות נוספות ומשמרות לילה. כאן את לא מסיימת משמרת והולכת הביתה לנוח. זה הולך איתך כול הזמן. התחלתי להפנים את הרעיון שהמתנה המופלאה הזאת הולכת לשנות לי את החיים לצמיתות. שכשם שיום אחד אינו דומה למשנהו, שום דבר כבר לא יהיה כמקודם, והזמן הזה שלי, שנהג ללוות אותי לכול מקום כמחזר נלהב, כנוע לכול גחמותיי, הפך כעת לנדיר ויקר, כאהוב שמבינים את ערכו הרב רק כשהוא איננו. הבנתי, שמרגע שיש לך ילד זה כבר חלק מימך, טבוע בך, נשאר והולך איתך לשארית חייך הטובים והארוכים, שילד זה אולי הדבר הכי קבוע שאי פעם יהיה לך… עכשיו לכי תסתדרי עם זה.

ללכת עם ולהרגיש (כמעט) בלי…
בהתחלה ניסיתי לדחות את השינוי. ניסיתי "ללכת עם ולהרגיש כמעט בלי", לאחוז במעט האוטונומיה שנותרה לי לפני שאני נתלשת מהעולם החיצוני לזמן לא ידוע ומתמסרת כולי לטיפול בתינוק. המשכתי להרצות במכללה, מחויבת כלפי התלמידים ומעוניינת ללוות אותם לאורך הקורסים עד סופם (גם בשל אופי הקורס, שהיה כרוך בתהליך נפשי לתלמידים – זה היה קורס יחסי מטפל מטופל ומדיטציה ודמיון מודרך למטפלים). כשבועיים בלבד לאחר לידה חזרתי ללמד, כשהוא עליי במנשא. מאז בכול שבוע, עד תום הקורס, הייתי לוקחת אותו איתי למכללה ועומדת ומרצה כשהוא עליי במנשא, יונק לו בדיסקרטיות או ישן… האמנתי שאני עדיין יכולה לעשות כול דבר שעשיתי לפני כן, רק עם תינוק עליי. אך זה היה רלוונטי רק לחודשים הראשונים.

הניסיון שלי "ללכת עם ולהרגיש כמעט בלי" המשיך כשהוא היה בן חודש וחצי, הרגשתי אז שאני רוצה לצאת מהשגרה הטיפולית האינטנסיבית, להרגיש את עצמי נטו, לנשום, להתחבר, להתחזק, לתת ולקבל השראה בחברת אימהות ונשים נוספות. קבעתי עם חברות, אחותי וגיסתי ללכת לפסטיבל נשים: סוף שבוע של סדנאות, דוכני בגדים, אוכל ופאן. קיוויתי שאולי שם, בין אימהות אחרות רבות כול כך ועתירות ניסיון, אגלה את התשובה לשאלה שחיפשתי: איך משלבים נוכחות אימהית ורגעים לעצמך נטו, שלא לומר "הגשמה עצמית", או במילים אחרות: איך למען השם עוצרים את כול זה ולו לכמה רגעים? רק לכמה רגעים! …לשאוף לתוכי רק שאיפה אחת עמוקה של אגואיזם טהור.

באותו היום בן הזוג נפרד מאיתנו בדמעות (שהצחיקו אותי): "את בטוחה שתסתדרי עם האוהל?" מלמל בקול חנוק לעברי,כבר מתגעגע ודואג, כאילו אני והילד עוד שנייה עולים על מטוס לטראק ארוך באוסטרליה. "ברור",עניתי לו, מופתעת בעצמי מהביטחון שלי, הרי מעולם לא פרסתי אוהל בחיי. "טוב, אני אמתין כאן בכניסה כמה דקות, אם תצטרכי משהו…". "לא,ירון,זה בסדר, אני אסתדר,אתה יכול לחזור הביתה!" עניתי בקוצר רוח, מייחלת כבר להיכנס למפגש החברות הכי כייפי בעיר ,"מקסימום יעזרו לי הבנות, לך הביתה ונדבר יותר מאוחר.". מעמיסה את התיק והאוהל המקופל על העגלה,נפרדתי לשלום מבן זוגי היקר כשהתינוק עליי במנשא, אופטימית ושמחה כיתתתי את רגליי בדרך עפר לעבר חברותיי שחיכו לי במתחם הקמפינג ביערות הכרמל. בדיעבד הבנתי שירון אכן צדק באינטואיציה שלו – להיות כמה ימים בשבט נשים, זה כמו לנסוע ליבשת אחרת, רחוקה ושונה כול כך מיבשת הזוגיות.

את החוויות המשעשעות בהחלט מתחילת האירוע והמשכו אכתוב כבר בפוסט אחר, רק אציין שביומיים האלה התינוק ישן… כמו תינוק, שינה רצופה ועמוקה, בלי להתעורר אפילו פעם אחת. כאילו מזרן הקמפינג, יער האורנים וצי (צי) הנשים סביב, בחלקן חשופות חזה, היה המקום הכי טבעי לו… השהות שם אכן הייתה חוויה מעצימה, אך זה לא הספיק לי לאורך זמן, רציתי עוד ובחיי היומיום, כך יצרתי לבסוף שבט אימהות מקומי, שהיום אני רואה בו חלק בלתי נפרד והכרחי לאיזון של כול אימא.

הרגע בו את מרגישה שאת רוצה את עצמך בחזרה:
כול הטיפול האינטנסיבי בתינוק לא מאפשר לך לחשוב יותר מדי. בזמן הייחודי הזה, את צריכה לשרת, לתפקד, למלא צרכים של אחרים בזמן אפס. מעבר לכול האהבה העצומה שאת מרגישה, ישנם רגעים בהם האימהות מכניעה כול שתיל רצון עצמי שנובט לו, כמו נאבקת איתו ומנצחת כמעט באופן תמידי. כבר אמרתי שאימהות ראשונית כרוכה ברגשות אמביוולנטים? בתחילה את מקבלת את זה בחיוך, בסלחנות, בהבנה. "הוא עוד קטנצ’יק, זה כנראה עוד לא הזמן"… אך ככול שהזמן עובר לו (ואצלי עוד הרבה מעבר למקובל) את מבינה שאולי באמת הגיע הזמן לתת סוף סוף  גם לרצונך מקום, שאת חייבת להתחיל לחשוב גם עליו ולטפח גם אותו. שאם רצון כזה קיים אצלך, לנסות למצוא פתרון בלי לפגוע בדרך האמהית שלך, דרך להגשים אותו, לא להתעלם ממנו. זה יכול להיות כתיבה, קריאה, פיסול, ריקוד או כול דבר אחר שעושה לך טוב שנותן לך להרגיש גם את עצמך, לטעון מצברים, לשמוע את קולך, לראות אותך.

האמנתי ואני עדיין מאמינה בעקרון הרצף ותמיד התחברתי למשנתו העיקרית של וויניקוט, המפרט עד כמה זה חשוב להיות נוכחת ומכילה להתפתחות ה"אני" של הילד. אך עם זאת, ישנם רגעים לאורך השנה הראשונה בהם את מרגישה שנתלשת בעצמך מהרצף אליו היית רגילה – אם זה המשך לימודים, עבודה או בכלל – מהזמן עם עצמך נטו, לעשות מה שאת אוהבת למשל, או פשוט לנוח  ולנשום עמוק… הרגשתי בעצמי שנותקתי מהרצף שהיה המשך לימודיי, עבודתי כתרפיסטית, ההוראה באוניברסיטה… כעבור זמן את עשוייה באמת להתגעגע לזה. ואז מגיעה לה המלחמה הפנימית הזו, שבאה בגלים, בין האינדיבידואל העצמי שלך והרצון להקדיש לו זמן, לבין האינסטינקטים האימהיים הטבעיים והרצון להיות אם נוכחת – היא יכולה להתבטא כגל של אושר עילאי וזמן קצר אחריו מגיע לו עוד גל, הסוחף אותך לתחושת ה"אני גם רוצה לעשות משהו אחר", שמיד התנפץ לו אל מול המציאות התובענית. רק עם הזמן והגדילה שלו (ושלי) למדתי לשלב בין השניים ולהגיע לאיזון. כשאת מוצאת את האיזון בין הרצונות שלך לבין  תפקידך האימהי, הכול מתחיל להתיישב לו ביותר נחת, את יותר שלמה וחווה פחות תסכול, דברים מתחילים להתעגל בתוכך והבחירה שלך להיות אימא נוכחת הופכת יותר קלה.

מעבר לצורך האמיתי בזמן לעצמך, זה גם אינו דבר ברור מאליו לשחרר דימוי עצמי שהגדיר אותך שנים לפי העשייה שלך. מי תהיי כעת? "רק" אימא? מעבר לשאלה הקיומית פילוסופית סביב מושג ה"אני" וה"אין אני" שהעסיקה אותי, הרגשתי אז שהבחירה לגדל את ילדי בעצמי זרקה אותי לאי אימהות בודד…

עם הזמן יצר ההרפתקנות והרצון שלי לחופש וליצירה גדלו והפכו מסורבלים ויותר קשים לביצוע… הרגשתי שהאימהות סגרה עליי וניצחה אותי, לפחות לכמה חודשים טובים, אך בתוכי ידעתי שעדיין לא אמרתי את המילה האחרונה, ידעתי שיגיע הרגע בו אצליח לפצח את החידה איך לשלב בין השניים.

חשבתי לעצמי שאם הייתי צריכה לדווח על הניסיון הזה לאימהות מתחילות, הייתי מתחילה כך: יש לי חדשות טובות וחדשות פחות טובות: החדשות הפחות טובות הן שכשאת הופכת לאימא עדיף לך לשכוח מהמושג "חזרה לעצמי" במובן המקובל. את לעולם לא תחזרי לעצמך,למי שהיית לפני כן,זה הרי בלתי אפשרי לשים בצד ולהתעלם מחלק כה מהותי מחייך כעת, ממי שאת כיום, ובינינו, מי בכלל רוצה. אבל… החדשות הטובות הן שאת כן יכולה לגלות בתוכך עצמי חדש, עשיר ומשודרג יותר, להתחבר אליו, להקשיב לו ולטפח אותו. וכן, אימהות והגשמה עצמית כן יכולים ללכת יחד, בעזרת כלים מתאימים.

המשך יבוא…

2 תגובות   (רסס)

  1. מאת אושרי:

    הרבה תודה.
    המאמר הזה הדגיש לי את הרושם שלי, שנשים בוגרות, שהיו שלמות ושמחות בתהליך גידול הילדים, זוכות אחרי שהילדים פרחו מן הקן, להיות אנשים מלאים ומעוררי ההשראה.
    גידול הילדים חוצב מתוך האישה-נערה שהיתה האם קודם – את האישה, את האדם, במלוא תפארתם.
    אני עובד מהבית ולכן אני שותף לגידול של ביתי (ביחס של 1:2 לפחות לטובת אישתי)
    זוהי הזדמנות לגדל את הילדה ולגדל את העצמי שלי בתוכי,
    העצמי האחראי, היצירתי, הכנה, הפתוח והמשתתף
    את מי שרציתי תמיד להיות ולא הצלחתי לבד…
    וכמו שכתבת במאמר – הזמן עם עצמי הולך ונהיה מתוק יותר ויותר
    משמעותי יותר ויותר
    ולא רק בגלל שהוא נדיר יותר
    אלא גם כי אני בעצמי נהיה נוכח יותר, עוצמתי יותר, שלם יותר

    … התהליך אולי כואב וארוך וקשה לעיתים קרובות – אבל תוצאותיו עולות על כל הציפיות
    גם בעבודה, גם בפנאי וגם בהגשמה העצמית

  2. מאת תמר:

    תודה. מתה לדעת איך יצרת שבט אימהות מקומי. מייחלת.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )