24 בינואר, 2012

על הטבילה

אני עומדת במים הרדודים של הים, או של הנחל, או אפילו בבריכה.
המים קרים. לי בכל אופן הם תמיד קרים, חוץ מבאוגוסט, וגם זה רק באיזורים מסויימים של הארץ או של העולם…
רוב חיי נקטתי בשיטה האופיינית לאלו שקר להם. עמידה ממושכת במים, התקדמות של מילימיטר אחר מילימטר למים העמוקים יותר, שפשוף הגוף במים כדי לנסות להתרגל, המתנה ארוכה למשהו לא ברור שיאפשר- בדרך לא ברורה- לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי, כי המים קרים והרוח נושבת, כי הגוף מתנגד ולראש יש המון זמן לחשוב על הכל, לנתח את היתרונות של טבילה למול החסרונות.

זו שיטה די מתסכלת. אנשים אחרים כבר משכשכים במים ונראה שהם נהנים נורא. מדי פעם הם גם משפריצים עלי (בכוונה או שלא בכוונה), וזה קר ולא נעים וגם מציב אותי בעמדת חולשה מביכה ומעצבנת.
עוד בעיה בשיטה הזו היא שלפעמים הייתי מאבדת את האומץ תוך כדי ויוצאת מהמים בלי לטבול. הייתי אומרת לעצמי שזה לא נורא, שאני לא חייבת, ובכל זאת נותרת עם תחושת תסכול והחמצה. חשבתי שזו רק אני, שכרגיל עושה עניין מכל דבר ולא יכולה פשוט לקבל את עצמי כמו שאני- אחת שקר לה, שנכנסת למים רק כשממש חם, אבל אז מישהי אמרה לי שככה זה- לבוא אל מקור מים ולא לטבול משאיר אותנו בתחושה לא נוחה, כאילו לא באמת היינו שם.
כאילו שאנחנו מחוייבים לכך, מצווים לטבול. אז קיבלתי אישור לתחושה המציקה שליוותה אותי כל השנים כשהייתי באה לים או לנחל ולא נכנסת למים.
וגם אם בסופו של דבר, אחרי העמידה וההמתנה, הייתי סוף סוף מכניסה את הגוף כולו למים, זה עדיין היה מלווה באיזו תחושה קלה של החמצה, כאילו פספסתי משהו.

ביהדות באמת יש מצווה כזו, טבילה. יש את הטבילה שמסיימת את תקופת הנידה ופותחת את תקופת הטהרה, ויש גם ארועים ומצבים אחרים שמחייבים (גם גברים) בטבילה.
כמו בהרבה מצוות אחרות, יש בעיניי גם במצווה הזו, לטבול, אמת אוניברסלית שמעניין לבחון.

למשל- הטבילה במקווה היא משהו שעושים בבת אחת.
תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים לזה, ומכיוון שכבר גיליתי שקינאה טומנת בחובה מתנה, סוד שמגלה את כיוון ההתפתחות שלי, את הרצון המהותי שנחבא מתחת להרגלים ולפחדים, ידעתי שגם בעניין הזו טמונה מתנה, רק שלא ידעתי איך להגיע אליה.
עוד משהו ששמתי לב אליו כשהתחלתי להתבונן היה התנהגות של ילדים ליד מים. זכרתי איך הילדות שלי, כשהיו קטנות יותר, היו תמיד נכנסות למים, לא חשוב כמה המים קרים, או כמה קר היה בחוץ. גם כשהיה להן קר, הן פשוט עשו את זה- בים ובנחל, בצהריים ובערב, בכל העונות, אפילו בחורף, כמו בפעם אחת שנסענו לים ביום מעונן נשוב רוחות. התכנית הייתה לטייל, לשחק קצת בחול, אבל מהר מאוד הדברים הגיעו לידי כך שהילדות שכשכו במים בתחתונים.
ככל שגדלו הקור התחיל להפריע להן יותר, ולפעמים היו קצת מקטרות, או נכנסות רק לטבילה קצרה ויוצאות, ועדיין- לא קורה שנהיה ליד מים והן לא ייכנסו לטבילה.
הסקתי מכך שאם אכן קיים מין חוק קוסמי שמצווה על טבילה, הילדות שלי (וגם הרבה ילדים אחרים)- בהחלט נענות לו.
במשך זמן רב כל ההתבוננות הזו, וההבנות שבאו בעקבותיה, לא הביאו לשום שינוי ניכר, רק לקצת יותר תסכול. אז עכשיו הבנתי שלתסכול שהרגשתי יש אולי סיבה מוצדקת, אבל ההבנה הזו לא ממש עזרה לי כשעמדתי שוב במים קרים, אולי אפילו הפריעה. עכשיו זו כבר לא הייתי רק אני, שסובלת מקור. חוק קוסמי שלם ישב לי על הראש בזמן שלבי וגופי פשוט סירבו בכל תוקף לשתף פעולה.

ואז הגיע היום, לפני כשנתיים, כשעמדתי במצב הזה בנחל (שם זה בדרך כלל יותר קשה כי המים קפואים), ופתאום עלתה בי תפילה ספונטנית. ביקשתי מאלוהים שיטבול אותי. "תעשה שזה פשוט יקרה", ביקשתי, והרפיתי מכל מאמץ מודע להתקדם, לשפר עמדה לכיוון המים. פשוט עמדתי וביקשתי, וחיכיתי, וחיכיתי, ופתאום זה קרה. רגע אחד עמדתי שם, כשרק כפות רגליי במים, וברגע הבא הייתי כולי בתוך המים הקרים.
הם עטפו אותי ואני עברתי בתוכם, במנהרה של קרירות מלטפת, התמזגתי אתם ויצאתי מצדה השני, מטוהרת.

ומה המשמעות של להיות מטוהרת?
אני באופן אישי פחות מתחברת למשמעות של נקיון, ויותר לזו של התחלה חדשה.
כמו שהטבילה במקווה בכל חודש מאפשרת מעין התחלה חדשה בזוגיות, פגישה מחודשת זה עם זו אחרי ההתרחקות של תקופת הנידה, כך גם מאפשרת כל טבילה במים מעין התחלה חדשה.
כשאני חושבת על הדרך שבה כולנו הגענו לפה- דרך מים, אולי אפילו לידה מחדש בזעיר אנפין.
מאז הפעם ההיא בנחל היו פעמים נוספות. כמובן, היו גם פעמים בהן נשארתי יבשה. עכשיו שאני כותבת אני מבינה פתאום שגם כשלא טבלתי- כבר לא הרגשתי תסכול או אי נוחות.
אולי תחושת התיסכול וההחמצה נועדה רק להעיר אותי אל המסע הקטן הזה שעברתי, המסע אל הטבילה?

12 תגובות   (רסס)

  1. מאת אפרת רובין ברד:

    מקסים !!

  2. מאת גלית:

    תודה על זה!

  3. מאת בשמת_א:

    איזה יופי! (-:

  4. מאת לילך:

    אכן מקסים. מלא רגישות ותעוזה כאחת. תודה!

  5. מאת מיכל:

    רונית יקרה,בתור טובלת מושבעת ממליצה בחום!באת לי בדיוק בזמן-מתגעגעת(מלוטם לשעבר)

  6. מאת רונית סלע:

    תודה על התגובות המשמחות :-)

    מיכל, איזו הפתעה נעימה! מתגעגעת גם…

  7. מאת עדינה ניפו:

    רונית, כל מילה מים חיים ומטהרים!
    מזדהה כל כך עם החוויה של התיסכול מול המים, ההחמצה. ממש מילה במילה תיארת אותי, בנחל, בים, באגם…
    והמבט על הילדים…
    והקנאה, איזה יופי של מחשבה על הקנאה, שהיא טומנת בתוכה סוד ובעצם מגלה לנו רצונות עמוקים של עצמינו…
    פשוט מקסים, הכל!
    תודה
    אה והתפילה לאלוהים, והמעבר דרך מנהרה של קרירות מלטפת…
    כל כך יפה
    (שומעת את הקול שלך אומר את הדברים תוך כדי שאני קוראת!)

  8. מאת אינשם:

    ואני, שמוכנה להיכנס בבת אחת תוך סבל רב, בתנאי שאני יודעת שזה מיד ייגמר. סובלת כרונית מקור ואף פעם לא מצליחה לתפוס איך אנשים אוהבים לשהות ולהשתשכשך במיים שהם לא חמים כמו במקלחת. זה הרי עינוי..
    להיכנס ולצאת מיד לצורך טבילה – אני מבינה, לשהות במים קרים – נשגב מבינתי.
    תחושת הטהרה ממים היא מדהימה. זוכרת הרבה חוויות חזקות של רחצה בטבע בהודו..וגם בארץ. אני הרבה פעמים מהרהרת על כוחם של המים. מה יש בהם במים שיש בהם כזה כוח? זה כל כך מוזר שחומר שעובר על גופנו מצליח לעשות כזה מהפך בתחושה.

  9. מאת רונית סלע:

    תודה על התגובות!

  10. מאת אושרי הילזנרט:

    נהדר :-)

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )