מאמרי מערכת לסיכום נושא 31 בינואר, 2012

בבואה

תכונה מיוחדת ופלאית יש למים. בהביטנו במקווה מים נשקפת בם דמותנו. וכפי שכותב ביאליק בשירו "הברכה" על ברכה אחת צנועה הנמצאת במעבה היער, הם שמחים לשמש לנו כמראה:

הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה
בְּקֶרֶן זָהָב אַחַת מִגָּבֹהַּ –
תִּתְעַלֵּף- לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת,
מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ;
כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה הִיא בְחֶלְקָהּ דּוּמָם
שֶׁזָּכְתָה לִהְיוֹת רְאִי לַחֲסִין הַיַּעַר.

ואני תוהה מה המראה הנשקף לנו בימים אלה בהביטנו במקווי המים הסובבים אותנו: הנחלים היבשים, הימים המזוהמים, הכנרת המתמעטת, נחלי הביוב העצומים שיצרנו במו ידנו. האם בדמותנו אנו חוזים? האם גם היום שמחים המים דומם בחלקם?

מה קרה לנו לבני האדם שהפסקנו לכבד את המים שנבראו ביחד עם העולם, מה קרה לנו שהפסקנו להתייחס למים בקדושה כמו אבות אבותינו שראו בהם אחד מיסודות העולם, נוזל קדום המטהר את הטומאה מעלינו?

אולי התשובה נמצאת בסיפורו של נרקיס. נרקיס, העלם היפה שלא אהב אף נערה, קבל עונש על יהירותו: הוא יתאהב בעצמו. וכך היה, כשהתבונן יום אחד בדמותו הנשקפת במימי אגם זך, הבחין ביופיו הרב והתאהב בעצמו.

מיום שהתאהבנו בעצמנו, אנחנו בני אדם ובנות חוה, והתחלנו לראות את עצמנו כנזר הבריאה התחלנו לפגוש את העולם כמי שמשמש לצרכינו ולא כמושא של אהבה וערגה. וזה היחס לו זוכים מאיתנו המים – המים כאמצעי להובלת טונות של סחורות מזהמות; המים כאמצעי לנקיון, מזוהמים בפסולת גופנו ובעוד מיני מינים של חומרים "מנקים" מזהמים; המים כאמצעי לרוויה מעורבבים עם חומרי רעל המזהם את גופנו – סוכר, צבע מאכל… שכחנו את יכולתם של המים לשקף את בבואתנו.

רוחו של אלוהים כבר לא מרחפת מעל המים, היא סרה משם בכאב גדול.

בְרֵאשׁית בָרָא אֱלהִים אֵת הַשָמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תהוּ וָבהוּ וְחשֶךְ עַל-פְנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְנֵי הַמָיִם. כך נפתח סיפור הבריאה. ומאז ראשית הימים מוקף עולמנו במים רבים והם סובבים והולכים מהנחלים אל הים ואל העננים, אל הגשם המרווה ומשם אל התהום. והם בוקעים מהתהום ומזינים אותנו וממשיכים וממשיכים.

האם נוכל לזכור את עתיקותם של המים הנמצאים בעולמנו מראשית בריאתו? האם נוכל להתייחס אליהם באותה יראת כבוד השמורה לשליחים מהעבר – פיסת חרס זו המעידה על אבות אבותינו, אבן מסותת ששימשה להם בית, או רגב אדמה שעדין זוכר את צעדיהם?

האם נוכל לשוב ולהפנות את מבטינו מעצמינו כמרכז העולם אל המים הסובבים אותנו בימים אלה ממש? האם נוכל לשמוח בדמותנו המשתקפת בם?

2 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדינה ניפו:

    מקסים. כל כך עדין וישיר (כך הכתיבה שלך משתקפת לי תמיד)
    תודה

  2. מאת גלית:

    תודה! אני חושבת הרבה על המים בימים גשומים אלה, והמלים שלך מכוונות את המחשבות שלי לשאלות החשובות ביותר.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )