ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 17 בינואר, 2012

יש ים בירושלים – ספר מאת מיריק שניר

אני אוהבת את הספרים של מיריק שניר, כי הם ספרים חינוכיים. אבל בניגוד לדעה הרווחת שמי שזקוק לחינוך הוא הילד ולכן הרבה מאד ספרי ילדים מעבירים מסרים חינוכיים לילדים, בספריה של מיריק שניר המסר החינוכי מועבר להורים. לא מתוך רצון לחנך וללא מוסר השכל אלא תוך כדי תיאור רגיש ועדין של המציאות. בכל ספר אפשר ללמוד משהו על עולמו של הילד שזר לכל כך להרבה הורים, אפשר גם ללמוד משהו על הורות, על היחסים בין הורים לילדים ועל הדרך להתנהג עם הילדים בהתאמה לגילם ולשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים.

"יש ים בירושלים" מספר על ילד אחד ירושלמי שאהב מים, וכשמגיע הגשם הוא יוצא לשחק בשלוליות. זה מה שכל ילד רוצה לעשות ולא תמיד מרשים לו – כי הנעלים ירטבו ויתקלקלו, כי הבגדים ירטבו וקר, כי עכשיו אין זמן. ויש עוד סיבות טובות מאד לאסור על הילד לשחק בשלולית, אלא שהן אינן מתחשבות בצרכים של הילד אלא בצרכים של ההורים.

את הילד אנחנו פוגשים לראשונה כשהוא עומד ומביט בחלון, נכסף למים שירדו מן השמים בירושלים השחונה. מיד אנחנו נחשפים לעולמו הפנימי של הילד. הוא רוצה משהו שאין, שאי אפשר, ובכל זאת הרצון והכיסופים שרירים וקיימים ואנחנו ההורים עדים לרצון הזה בלי שיפוט או ביקורת. פשוט כך. כשסוף סוף יורד הגשם בוכה הילד כי הוא רוצה מגפים. "זאת לא סיבה לבכות, מחר נקנה לך מגפים". משפט טיפוסי להורים. אבל בסיפור שלנו הילד לא שומע משפט כזה. אביו משיג לו זוג מגפים. (שימו לב, הוא משיג, לא קונה!) ומשנעל את מגפיו:

קראו הגדולים צרחו הטף:
"לא יאומן! הילד עף".

ולא רק הילד מדמיין את זה, גם הגדולים והקטנים סביבו מבחינים בזה. השילוב הבלתי ניתן להפרדה בין מציאות לדמיון בעולמו של הילד מתקבל באופן מלא על ידי סביבתו.

כאן אנחנו פוגשים לראשונה את אימו של הילד. היא מחזירה אותו ואותנו לקרקע המציאות וקוראת אחריו: "אל תיכנס לשלוליות". אבל מיד בעמוד הבא אנחנו שומעים מה דעתה של שניר על הציווי הזה:

"ישנן גזרות שאי אפשר
לעמוד בן או לרוץ".

ולפי התנהגותה של האם בהמשך הסיפור יתכן שגם היא, כבר ברגע שקראה אחרי הילד לא להכנס לשלוליות ידעה שהיא גוזרת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

והילד יוצא לרחובות העיר לבדו! מי ישלח היום ילד לבדו לשחק ברחובות העיר בשלוליות? האם זה קשור למציאות שונה בתכלית מהמציאות של היום או שמא זה קשור לשינוי שחל בהתיחסות של ההורים למושגים של בטיחות וסכנה?

כצפוי פוגש הילד שלולית:
פתאום ראה שלולית מולו
כולה רוטטת מים
עד ההרים נשמע קולו
"יש ים בירושלים".

שוב מזכירה לנו שניר את נקודת מבטו של ילד – שלולית נדמית לו כים. ואין צורך לתקן אותו שמא בהתבגרו לא יבחין בין ים לשלולית. להיפך, אפשר להשאר עם הילד בעולמו, לחיות יחד איתו את המפגש העשיר שלו עם המציאות. מציאות טריוויאלית של ילד משחק בשלולית, הופכת בספר לסיפור הרפתקה על ילד שעף ומגיע לים.

כשהילד חוזר הביתה הוא כבר יודע שעשה מעשה "אסור". בתשובה לשאלתה של אימו הוא ממציא תירוץ – הוא הזיע. ואמא… לא כועסת, לא מחנכת, לא מורידה את הילד מעולם הפנטזיה שלו אל קרקע המציאות האפרורית.

"אוי בן חכם, יפה עינים,
עוד תביא לי נחת,
ועכשיו – אחת ושתים
רוץ אל המקלחת"

בפשטות, מבקשת האמא מבנה לעשות מה שצריך כדי להחזיר את הסדר על כנו, והילד בתוך המסגרת המעשית והמציאותית שיוצרת לו האם ממשיך לחיות את עולמו הפנימי הפנטסטי:

נו, מה תאמרו על בן שובב?
חוגג בתוך גיגית,
ממים וזעה ובוץ
עשה שוב –
ים שלולית.

כך מסתיים הספר. גם פה וגם פה. גם במציאות הקונקרטית וגם בעולמו הפנימי הדמיוני העשיר של הילד.

ביחד עם הילד שמאזין לסיפור אנחנו לומדים שהחיים לא חייבים להיות "או או" – או מציאות או דמיון, או צרכים של הילד או צרכים של ההורה, אלא אפשר גם וגם. הכל יכול לדור בכפיפה אחת – הצרכים של ההורים והצרכים של הילדים, וגם מציאות עם דמיון.

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת פז:

    תודה רבה לך על מאור העיניים.
    בעונג רב ארוץ בין ( או בתוך השלוליות) להשיג ספר זה!

  2. מאת אפרת גרין:

    תודה, אורנה, שוב עזרת לי להזכר בג'סטות הקטנות, שהן בעצם ממש גדולות במה שהן עושות לקשר עם הילדים ולחיים בבית, אלה שמאפשרות לי לצאת מהתבנית ולראות מעבר למה שנוח לי עכשיו ו"נכון" באיזה מקום שלא בדקתי עם עצמי יותר מדי זמן. ושוב תודה.

  3. מאת עידו:

    שלושה ימים שאני עם הרשום למעלה בתוכי.
    מאז שקראתי אני מרגיש אבא קשוב יותר ומאפשר יותר. תודה רבה אורנה.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )