25 במרץ, 2012

מקהל לקהילה

אורי שלי אוסף מסורות תזונה, אני אוספת מסורות קהילה. שני תחומי ידע שאיבדנו ושאנחנו מרגישים צורך עצום לשחזר. קחו את הליקוט – לפני 100 שנים בערך יכולתם לשאול נשים ערביות שהיו מדווחות על לפחות 100 צמחים שהן יודעות ללקט. היום, צאצאיהן, הם ידעו לספר לכם בערך על שלושה.

ככה החיים בקהילה – פעם זה היה כמו אינסטינקט. היום זה ידע שחלק גדול ממנו אבד וחלק אחר אנחנו צריכים לחצוב בדם. בסלע. בעור שינינו.

כל הקהילות שיש לנו סיכוי לבנות היום חייבות לחצוב מתוך רחשי ליבותינו את הרכיבים הסודיים שאף אחד לא כתב או דיווח עליהם בתקופה בה התקיימו קהילות של ממש.

כי הרי אפילו כשכבר היה כתב ואפשר היה לספר על מה שכדאי לאכול היו מספרים על הבשר, שאכלו אותו מעט, או על היין והלחם. כי ירקות זה בשביל השיגרה, כולם יודעים מה עושים עם ירקות. לא צריך לכתוב על זה.

אבל היום אנחנו חייבים לאכול 80% ירקות בתזונה שלנו אחרת נמות. אז אנחנו אוכלים צ'יפס בקטשופ וקוראים לזה מנת ירק, כי אין לנו מסורת שתלמד אותנו מה עושים.
היום אנחנו חייבים מערכות יחסים יציבות אחרת תכלה אותנו הבדידות.

ואין לנו בכלל מושג שזה ככה.

מחקרים שונים מראים שאנשים חיים זמן רב יותר בקהילות שלמות יותר, שהמוח שלנו מתפתח טוב יותר בחיי קהילה ועוד כל מיני פכים קטנים. את האמת קשה לדעת עד שלא מאבדים קהילה.

גם לך חסרה קהילה?
מתי במיוחד?
בבקשה עזרו לנו לאסוף דוגמאות_לצורך_בקהילה


לאורך תקופה ארוכה חשבתי שאם אני מההתיישבות העובדת אני יודעת הרבה מאוד על חיי קהילה. אבל האמת שאני לא יודעת כי אין לי את הכלים לדעת. כל הקהילות שאי פעם הייתה לי את הזכות לגדול ולהתבגר בהן היו שבורות. ניזונו משמועות רחוקות של מה שיכול להיות, של מה שהיה פעם, של מה שאולי אפשר לשחזר.

אנחנו חיים בעולם של קהילות שבורות.

למעשה, כל השפה שלנו נגועה בטעויות לגבי אופיים של החיים בקהילה. רק לאחרונה – בזמן שאני מנסה ליצור לעצמי קהילה, להבין קהילה ותיקה קיימת ולנסות להקים חיים בקהילה הטרוגנית ורב-גונית – אני מתחילה להבין את זה.

המילים קהילה וחברי קהילה הן משונות. מתעתעות.
אנחנו בעצם לא מכירים קהילות, אלא קהלים. קיבוץ הוא דבר מפוזר. וחברי קהילה בכלל לא אמורים להיות חברים.

לעיתים אנחנו מדברים על קהילות בהקשר של אנשים שיש להם אותו תחום עניין, קהילת רוכבי האופניים למשל, או קהילת האנשים שקוראים באותו פורום אינטרנטי. אנחנו מדברים על קהילה של אנשים עם אורח חיים דומה, אידיאולוגיה דומה.

אבל אנחנו בכלל לא מבינים שבקהילה אמתית אנשים הם שונים ולא חייבים לחבב זה את זה. אפשר להתחיל מדמיון אידאולוגי, מחיבה, אפילו מאהבה, אבל הדבק של הקהילה הוא המחויבות.

מחויבות לא מחייבת רגשות, היא מעשית מאוד. מה שהיא כן צריכה זה כלים – כלים לפעולה. מה עושים כשמחוייבים למישהו? עד לאן המחוייבות הזו מגיעה? איך מפעילים אותה?

כלים לבניית קהילה.
ידע שבונה קהילה.


מה לדעתכם חשוב לדעת כדי להיות אדם פעיל בקהילה?
אנחנו מחפשים רעיונות – כתבו את הדוגמה שלכם:
כלים_לבניית_קהילה

בעבר היו נורמות, קודים וכלים תרבותיים רבים שפעלו לחיזוק המחויבות הזו. למסד אותה באופן לא מודע. הם פעלו כמו אינסטינקטים, נלמדים, אבל אינסטינקטים. הם הועברו מבלי משים מדור לדור. מבאסים ברמות. קושרים בני אדם זה לזה בקודים מסורבלים, לא נעימים, מקשים על החיים.

זה לא נוח להיות קשור לשבט של 20 אנשים, למשפחה מורחבת של 100, לקהילה של מאות. זה לא נוח להיות מחויב להיענות כשמישהו מבקש עזרה, זה לא נעים לחיות בחברה שבוחנת באופן מתמיד את ההתאגדות ואת הגדרת הגבולות שלה – למי אנחנו מחויבים? למי כבר לא? מי לנו? מי לצרינו?

יש לזה המון חסרונות.
בצדק נטשנו את צורת החיים הזאת לטובת אינדיבידואליזם.

אבל לפעמים זה מה שמחזיק אותך שלא ליפול ברגעים הכי קשים של החיים – המחויבות של אחרים אליך. זה שהם עוזרים דווקא כשקשה להם ונרתמים במיוחד כשלא נוח להם.

בעולם שלנו, האינדיבידואליסטי עד כדי קידוש שבירת המסגרת המשפחתית לטובת נוחות, בעולם הזה אנחנו הולכים ומגלים שהחיים בקהילה מחיים.

כמו שמיליוני שנות אבולוציה העניקו לנו גוף שפועל הכי טוב בתנאים של צייד ולקט (אוויר צח, פעילות גופנית, מזון טבעי), כך הן גם העניקו לנו נפש שפועלת טוב יותר בשותפות.

אנחנו רוצים קהילה של אנשים אהובים. אנחנו חולמים שנקים קהילה של אנשים שיסכימו אתנו, וירצו לחיות כמונו ושהכול יהיה מעניין ונינוח.
אבל האמת היא שכמו לזוגיות – גם לקהילות יש חיי שיגרה, מטלות ותקופות קשות. והדבר שמחזיק אותן ביחד הוא לא כל הדברים האלה, אפילו לא האהבה.

כיום אין לנו את הכלים לבנות לעצמנו קהילה, כי אין לנו את האומץ לרקוד על המנעד הצר שבין האינדיבידואליזם שלנו לבין המחויבות שלנו לאחרים.
הקודים התרבותיים שלנו מגדירים מידה מאוד נמוכה של מחויבות בינינו, רובה נמדד בכסף. כסף קונה עזרה ליולדת, כסף קונה עזרה בהקמת בית, כסף קונה סיוע במזון. אני רואה שרבים שמחליפים את הכסף בבארטרים מבודקים את הברטר לפי הערך הכספי של מה שמחליף ידיים.
זה בסדר. זה הקוד התרבותי שלנו.
העניין הוא שהנורמות הללו שוברות את האפשרות לפעול מתוך מחויבות ואמון.
כסף זה במקום אמון, והמחויבות בינינו מגיעה רק עד לאן שמשלם הכסף.
מה אם הם יבריזו מתורנויות ויכריחו אותי לעשות יותר?
(מחקר מעניין בגני ילדים בחיפה הראה שדווקא כשההורים נקנסים על איחור הם מאחרים יותר לאסוף את הילדים.)
כמה אני יכול למתוח את החבל של המחויבות בלי להתחייב?
כמה אפשר להוציא ממחויבותם של אחרים אלי בלי להגיד שתמיד אהיה שם בשבילם?

אני חושבת שהאינדיבידואליזם שרכשנו לנו ביזע הוא כלי חשוב.
חשוב לי לדעת מי אני, מה אני רוצה ולהכיר את גבולות הויתור שלי.
אבל כשאני לא מוכנה להתחייב לאחרים אלא אם כן זה מדויק לי בכל רגע נתון – אני לא מתחייבת אליהם. אני לא נותנת להם בסיס להאמין בכך שאהיה לצידם כשיזדקקו לי.
אני לא יודעת איך אפשר לבנות קהילה ממקום כזה.

13 תגובות   (רסס)

  1. לילך הגיב:

    טלי, נהדר
    אני בטוחה שבעתיד יצטלבו דרכינו גם בעניין הזה
    לילך

  2. אפרת רובין ברד הגיב:

    מרגיש לי שהדברים מתחילים מהמשפחה. המילים האחרונות שלך עוררו אצלי את התחושה הזו כשהחלפתי את המושג קהילה במשפחה (והתכוונתי לזו האישית שלי עם בן זוגי וילדי):
    מרגיש לי שכאשר נשכיל לגדל כך את ילדינו, מתוך מחוייבות אליהם ולא רק כשנוח לנו ומתאים לנו נוכל להמשיך ולבנות תשתית חברתית טובה יותר . עוד אני מרגישה שהיום בשל חוסר מחוייבות מצד המשפחה אנשים מנסים להמיר משפחה בקהילה.

  3. אושרי הילזנרט הגיב:

    תודה טלי. אני רואה את הדברים אחרת, אבל מעולה שהעלית את הנושא החשוב הזה ואת הזווית שלך בצורה כה רהוטה ומדוייקת.

  4. גלית הגיב:

    מעניין מאוד. אני שואלת את עצמי הרבה על קהילות – האם הייתי יכולה לחיות בקהילה מהסוג שאת מדברת עליה? קהילה עם מחויבות? בינתיים התשובה שלי שלילית. אני נוטה להסכים עם אפרת שהכל מתחיל במשפחה, ביותר ממובן אחד…

  5. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    אז קהילה היא סך האנשים שמוכנים להתחייב אליך, במצב שבו אינדיבידואליזם קיצוני דוחף חברי-משפחה למסור את המחוייבות לאנשים זרים?

  6. לילך_ש הגיב:

    אני גם לא ממש מסכימה, למרות שיש כאן כמה טענות. אני מסכימה שאנשים זקוקים ומבקשים לעצמם קהילה. אני לא חושבת שאנשים שהאינדיבידואליזם והחופש האישי והמימוש העצמי טבועים בהם כל כך עמוק, וגם שיש להם יכולת טכנולוגית וכלכלית שיכולה לנייד אותם בקלות יחסית אל מעבר לקצווי תבל, באמת יכולים לחזור היום למחויבות או לצורת הקהילה הקדומה.
    אני גם חושבת, כאדם שכזה, שהקהילה הזאת לא היתה דבר כל כך נעים ופשוט, וכמו שאמרו כאן לפני, אני לא הייתי יכולה לחיות בתוכה. למעשה עזבתי קהילה, קיבוץ, שהיתה בה התנהלות די דומה למה שאת מתארת. מחויבות שאין לה בסיס רגשי.
    אני חושבת שזה לא מחזיק מעמד. אני חושבת שלמחויבות הדדית צריך להיות בסיס רגשי. לכן מדברים כאן על משפחה. אבל אני ראיתי את זה עובד גם בקבוצת חינוך ביתי למשל. התגייסתי למען אנשים בלי תמורה רק משום שעלה והובע הצורך. באמת לא על רקע של אהבה, אלא על רקע של אורח חיים ואמונות דומות. בתוך הקבוצה היה הרבה שוני בין הפרטים אבל היו מספיק מאפיינים משותפים וצרכים משותפים כדי לשמור על הקהילה, ולי באופן אישי דווקא היעדר המחויבות והיעדר התמורה איפשר לתת כמיטב יכולתי וגם לקבל בעת הצורך.
    עוד דבר שאיפשר להנות מהקהילה הזאת זה דוקא שמקום המגורים לא היה משותף. החיבור היה על רקע וולנטרי לחלוטין ולא חייב בכל מעגל החיים שלי. יש לזה גם חסרונות כמובן, אבל גם יתרונות. אני זקוקה גם לשקט ולנפרדות שלי.
    עוד דבר שאני זקוקה לו – התחדשות ושינוי והיכרות עם אנשים חדשים והתחלות חדשות. אני חושבת שאם הייתי נשארת כל החיים באותו מקום שבו מכירים אותי מילדות ואת הוריי והורי הוריי, היה לי קשה.
    אני חושבת שקהילה מתחילה מקשר וחברות בין אנשים. ברגע שנכנסים תקנונים (זה משהו שעלה באתר) והקהילה מתמסדת, זה כבר לא עונה על הצורך, שלי לפחות. אולי כן על צורך בביטחון כלכלי ובסיסי, אבל לא על הצורך הנפשי במעגל אנשים קרובים שתומך בך ומעריך אותך ואוהב אותך ומקבל אותך.
    חיה בעדר למשל היא יותר מוגנת, אבל היא לגמרי מחוייבת להתנהלות העדרית. אין לה כמעט יכולת להתנהל באופן עצמאי. אני לא בטוחה שבני האדם באמת יכולים לחזור למצב הזה היום.

  7. בשמת_א הגיב:

    הרבה חומר מעורר מחשבה.
    אני תוהה אם אמנם זה לא נוח לחיות בקהילה. האמנם? לדעתי מי שגדל בתוך זה, לא רואה את זה ככה.
    למשל אם אני מדמיינת את עם המוסו בסין (המטריארכיה האחרונה).
    ואני חושבת שקהילות כאלה עדיין קיימות ברחבי העולם. כדאי להכיר אותן וללמוד מהן.
    בכל קהילה כזאת, גבולות המחוייבות מקומיים. כלומר, למה אתה מחוייב ולמה אתה לא מחוייב, זה תלוי בקהילה ותלוי בתקופה ותלוי בנסיבות.

  8. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    אם כותבים לי שלא מסכימים איתי ואז כותבים תגובה שאני מסכימה איתה, זה סימן שהייתי צריכה לקחת עוד יותר זמן לערוך את דברי, נכון?

    בשמת, לדעתי זה לא נוח ולא קל.
    ולדעתי גם מי שגדל בתוך זה, בעיקר מי שגדל בתוך זה, רואה את זה ככה. המוסו מתפזר.

    קהילה בת ימינו חייבת להמודד עם שני הקצוות הללו – מחויבות ואינדיבידואליזם.
    אמונה/דת/מקור סמכות חיצוני עוזרים.

  9. לילך_ש הגיב:

    הי טלי, זה לא היה מכוון להתנצחות או משהו, פשוט התרשמתי שאת כן מכוונת לחזרה לקהילה שמבוססת על מחויבות חיצונית, ואני מרגישה שזה לא ממש אפשרי ואולי גם לא ממש מה שאנחנו מבקשות לעצמנו. אז אולי לא הבנתי נכון?

  10. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    לא חשבתי שאת מתנצחת.
    דברי היו כנים ולא כיוונו רק למה שאתה כתבת אלא גם למה שאושרי כתב.

    לא התכוונתי לכוון למשהו, אלא לומר שאני לא רואה אפשרות לקיום קהילה ללא מחויבות, ושאני מתקשה לראות אותנו מתחייבים. (פרט למקרים בהם הדת מחייבת, זה עוזר)

    אני לא חושבת שהמחויבות חיצונית. היא פנימית.
    הץמורה למחויבות היא תחושת שייכות. זו תמורה לא רעה בכלל.

  11. לילך_ש הגיב:

    עם שני המשפטים האחרונים אני דווקא מסכימה. 🙂 וכאמור גם חוויתי את זה קורה בקהילה לא ממש דתית. המחויבות היתה פנימית והתמורה היתה תחושת שייכות. בהחלט. קהילת חינוך ביתי. מה גרם לזה לקרות? כנראה מספיק אנשים שרצו שזה יקרה ופשוט עשו את זה.
    דרך אגב, כל הזמן גם יש והיתה תנועה של אנשים פנימה והחוצה ובעיני גם זה בסדר. חלק מהעניין.

  12. ליאת טאוב הגיב:

    טלי,
    אני הייתי מוסיפה למחוייבות עוד משהו, עוד נדבך שחסר לי.
    סולידאריות.
    אהבה, חברות וכיוצא באלה נרקמות לרב בין כמה א/נשים. הקהילה אמורה להיות גדולה מזה. רשת של חברויות בהחלט תומכת בקיום הקהילה, אבל כדי שאני אתמוך במישהי שהיא לא חברה שלי, לא די בכך שחברה שלי חברה שלה (או חברה שלי חברה של חברה שלה וכן הלאה). כאן, כמו שכתבת, האינדיבידואליזם יעצור אותי.

    במקום אהבה, אני רוצה לחוש סולידאריות. סוג כלשהו של הזדהות שיוצרת מוטיבציה אצלי, לקום, לוותר על נוחות, על העצמאות לבחור בכל רגע מה אני עושה, ולצאת לתמוך.

    כמובן, שאני רוצה להרגיש בטוחה שגם אני אקבל פרס על התנהגות טובה – תמיכה, כשאני צריכה אותה, ויציבות.
    המילה סולידאריות מכילה את המילה סוליד, אולי אפילו באה ממנה.
    אולי סולידאריות זה רגש של הזדהות שיוצר קשרים מוצקים ויציבים. ברי קיימא.

  13. טלי מאיר-צ'יזיק הגיב:

    תודה רבה ליאת.
    נתת לי חומר למחשבה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )