27 במרץ, 2012

הגיגים על ידיעה

אחד הדיונים הזכורים לי לטוב מאוד באתר באופן טבעי מלפני איזה שש שנים היה בנושא עץ הדעת. עץ הדעת סקרן אותי מאוד: למה הדעת לכאורה נאסרה על אדם וחווה, ולמה הם נטלו אותה לעצמם למרות האיסור, ומה הם בעצם הפסידו בזה? מדוע השיפוטיות היא נגזרת הכרחית של עץ הדעת, מה יקרה כשנגיע לעץ החיים, ומה צריך לקרות כדי שנגיע לשם? אז אמנם לא כל השאלות נענו, והתשובות שעלו שם היו לפעמים רק בחלקן מרגיעות או מספקות, אבל היה תענוג לשאול ונוצר שם מומנטום חזק של חשיבה וחקירה.

בינתיים נהייתה לנו אינפלציה מטורפת של כל הידע הזה. אולי בכלל התחום הזה הוא בדרך לרוויה, אולי אפשר כבר להפסיק לדעת קצת?

מה אני יודעת.
יש כל כך הרבה לדעת, וכל הזמן נהיה יותר ויותר מה לדעת.
מה הגילויים החדשים במדע, ומה הקוריוז הבא שיעלה בפייסבוק שלי? ובאיזו מהירות רוב המידע מתיישן ונהיה בלתי רלוונטי? ואיזה מכל הידע שחולף על פני הוא רלוונטי לי? מה אני יודעת בראש – ומה אני יודעת בגוף? ומעל כל אלו מרחף לו - דע מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון…

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהטקסט הזה משך את אזני וריגש אותי מאוד. זה היה בלוויה של סבתי, אשת העליה השלישית, שבצעירותה כבשה כבישים וחלתה במלריה, התאלמנה בגיל צעיר וגדלה לבד 3 בנות, ובסופו של דבר הגיעה לגבורות: היא נפטרה בגיל 92 בריאה, חזקה, צלולה וברה.


בספרו "קול הדעת", דון מיגל רואיס מדבר על יחסיות הידע. צבירת ידע/מידע – יוצרת אשליה שהשגה של עוד ידע תגרום לתחושת שלמות. ילדים וצעירים עלולים להשתוקק אל הידע, מתוך האשליה שצבירת נתונים תרבה את תחושת הערך ואת תחושת השלמות של היודע. אחד מהמסרים הסמויים שילדים או צעירים מקבלים מהסביבה הוא שמצופה מהם שהם כבר יהיו "יודעים". במרוץ חסר הסיכוי אחר הידע, רבים מהם עושים-את-עצמם-יודעים. אך ברגע שהם מתחילים לעשות את עצמם יודעים, הם מתחילים להאחז בידיעה. הידיעה-למראית-עין מפריעה לקיום מחקר ויצירה בלתי תלויים. הסקרנות שלהם – ביחד עם תהליכי חקירה ותהיה – נבלמת.

כאשר ישו אמר – "עד שלא תהיו כילדים לא תבואו במלכות שמיים" יש סיכוי טוב שהוא התכוון שאין הרבה יתרון לידע שאנחנו כל כך עמלים להשיג ולצבור. אכן, שֵם רע יצא לה לידיעה במחוזות הרוחניות.


אחד הדברים הכי לא נוחים לאגו הוא לגלות שהוא לא יודע הכי הרבה, ובעיקר שהוא לא יודע על עצמו ואת עצמו. ולכן, במצבים שבהן האגו נאלץ לפגוש את חולשותיו, הוא מלביש מעין פיענוח לוגי על הרגשות (מה שזכה לכינוי הפופולרי: "לחיות בסרט") ומחליט שזוהי האמת ואין בילתה. ולרוב, ככל שהמסקנות ה"לוגיות" של הניתוח הזה צרות ורחוקות מן האותנטיות ומן האמת הפנימית, כך הן מושמעות בנחרצות רבה יותר. הטון הנחרץ מונע דיאלוג. הוא מונע מקולות נוספים – פנימיים או חיצוניים – להישמע, ולהיות בעלי נוכחות ומשמעות ולקדם התפתחות. זוהי הטכניקה המרכזית שמונעת מאיתנו התבוננות נכוחה ברגשות הכואבים פנימה – לדעת עליהם ולדעת אותם, להכיר אותם ולהכיל אותם, ומונעת מהרגש הכואב להתפרק למרכיביו ולהתמחזר כקומפוסט של הנפש שיצמיח רגשות חדשים ויפים.

אותו ניתוח לוגי-לכאורה, יודע-כל, חסר פשרות, יכול לגרום לנו להעביר את חיינו בהאשמת אחרים בתחושות החוסר והחולשה שלנו, כגון "אף אחד לא אוהב אותי" "הבעל שלי צריך להתנהג אלי יותר יפה", "הילד שלי צריך להצליח בלימודים", "אחותי לא יודעת מה טוב בשבילה", הדוד שלי היה צריך לעזור לי לקבל עבודה בהייטק" ואפילו – "החיים לא הוגנים!".
לכאורה, אני תמיד יודעת הכי טוב מה הדבר הנכון היחיד עבור אחותי/אמא שלי/הבעל שלי/ החברה הכי טובה שלי, ולכן עלי גם להציל אותם מפני עצמם. הרגשה זו מתחפשת לידיעה אובייקטיבית. ואבוי אם הם לא יענו להצלתי הנדיבה! ביירון קייטי עשתה שירות גדול לאנושות כאשר הגתה את "ארבע השאלות" לצורך פירוק והרחבה של ידיעות צרות מהסוג הזה. ארבע השאלות האלו משמשות רבים וטובים לעקוף את האגו יודע-כל ולדעת יותר טוב ממנו.

היפוך של לקיחת אחריות שתלטנית כזו על האחרים, מוצע על ידי ד"ר אילאקאלה הו-לן, מטפל מהוואי שריפא מחלקה פסיכיאטרית שלמה מרחוק, באמצעות שיטת ריפוי עתיקה מהוואי (שעברה חידוש והתאמה לימינו) הקרויה הו'אופונו'פונו. בהו'אופונו'פונו הריפוי מתבצע כשאנו לוקחים אחריות מלאה וגמורה על כל מה ומי שאנחנו רוצים לרפא, כאילו אנחנו יצרנו את הבעיה או את המחלה שלו. אלא שאז – אנחנו לא מנסים לכפות עליו את דעתנו – אלא "יודעים" ידיעה פנימית עמוקה – מכירים בתוכנו – כיצד נוצרה הבעיה אצל המטופל, וכיצד אפשר "לנקות אותה".

צפיתי בכמה קטעים עם ד"ר הו לן ביוטיוב. באחד מהם הוא מדגים "מהי ידיעה". הוא מנפנף בשקף מול קהל מאזיניו – ואומר – "השקף הזה מייצג אותנו, בני האדם". הוא מדליק פנס מאחורי השקף ואומר "זהו האור האלוהי שעובר דרכנו", ואנו רואים את האור העובר דרך השקף הצלול. אז הוא מניח קרטון שחור על השקף מצידו השני מול הפנס, כך שהוא חוסם את אור הפנס, ואומר: "וזו – הידיעה המתקיימת במוחנו בצורת זכרונות". וכך נודע לי שידיעה עלולה להיות דבר שמסתיר מאיתנו את האור האלוהי. (כשסיפרתי את זה בהתרגשות לחסיד של הרבי מלובביץ' במפגש חטוף מתחת לאורנים הגדולים בואדי של פרדס חנה אחרי השיקשוק, והוא היה שם עם המשאית/משרד שלו, וחילק ספרוני תהילים למען שחרורו של גלעד שליט, והוא היה כמו איזה אליהו הנביא ביום שישי אחר הצהריים, תגובתו היתה -"שלא נדע!".)

אז עץ הדעת טוב או רע?


שהרי בעצם, מתוך כל סוגי הידיעות שלנו – מה שכנראה מפריע לנו להגיע למלכות שמים בעודנו בחיים, או להגיע לעץ החיים – אלו הם הזיכרונות שיוצרים את הדפוסים הרגשיים שלנו. זוהי בעצם "הידיעה של האגו" או "ידיעה דרך האגו", שלא כדאי לבלבל בינה לבין סוגים אחרים של ידיעה. ההיאחזות של האגו בידע ובמידע שמתמיין לפי התניות, ויוצר התניות חדשות – היא שמפריעה לנו להרגיש, לחוות ולקלוט דברים באופן בלתי אמצעי, באופן רענן, שמאפשר תקשורת אפקטיבית, ויוצר התפתחות.

קראתי פעם על מפגש שמתקיים בחברה שבטית כלשהי. כל הנאספים יושבים במעגל שבמרכזו מונחת גולגולת של חיה. כל אחד ואחד מהיושבים במעגל מספר מה הוא רואה מנקודת מבטו. הדבר בא להראות ולהמשיג שכל אחד רואה חלק אחד קטן של המציאות, ושרק צירוף נקודות המבט של כל הנוכחים מאפשר לתפוס את הדבר בשלמותו ולראות את האמת מכל צדדיה.

ומכאן קצרה הדרך עד ל"חוכמת ההמון" – תחום מחקר צעיר ורלוונטי מאוד בהקשר של תרבות האינטרנט.
ליאור צורף, הוא אחד מהישראלים הספורים שהרצו ב-TED – פלטפורמת הנאומים הבינלאומית הנחשקת. נושא ההרצאה שלו היה "חוכמת ההמון" – תחום שהוא חוקר בהתלהבות רבה בעזרתו הפעילה של… ההמון. מסתבר שהמון אדם – קצת כמו המון נמלים – יודעים "ביחד" יותר מהידיעה של כל פרט ופרט בנפרד. (למשל, בניסוי שצורף שיחזר על במת TED הוכח בפעם בשנייה, שקבוצת אנשים גדולה יכולה לנחש בממוצע את משקלו המדוייק של שור בסטייה של כאחוז אחד! וכן, היה שם שור אמיתי על הבמה) ושכדאי לנו לעבוד בשיתוף פעולה. צורף, מתגאה מאוד בכך שאף הרצאתו והגעתו לטד נוצרו ונוצקו בשיתוף פעולה עם ההמון, באמצעות פייסבוק, טוויטר ובלוג יעודי.

אחד הדברים המדהימים שהאינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט מאפשרים לנו הוא היכולת להיווכח בחוכמת ההמון, לזהות אותה, להיעזר בה לשיקוף ולהנעה – ולכן גם להפוך אותה לכלי ליצירת שינוי חובק עולם (ראו פרוייקט שליחת אהבה לאירנים). עד לא מזמן ידעתי שהפייסבוק הוא אמצעי לנבירה חטטנית חסרת פשר בקרביים של אנשים אחרים, ופתאום – אני יודעת דברים אחרים לגמרי.

אז מה אני יודעת?

בתוך הבליל והסחרור – אני משתדלת בעיקר לבדוק באופן שוטף מאין אני באה, לאן אני הולכת, ובפני מי אני עתידה לתת דין וחשבון. גם על מקדש אפולו בדלפי היה כתוב "דע את עצמך".  נדמה שההזמנות העתיקות האלו לידיעה עצמית נידרשות בימינו לדינמיות יותר מאי פעם – להיות מוזנות בקשר פתוח וזורם עם הסביבה, ול"רפרוש" תמידי.

 

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת אילה:

    תודה ענת על הכתיבה.
    בנושא הידיעה, עץ הדעת, או לפי הקבלה "מרבה דעת מרבה מכאוב" – נראה שהגענו עכשיו, בעקבות הישגי האינטרנט וחמישה ספרים בשני שקלים – לשיא שלא היה כדוגמתו בשנים עברו…
    אני מוצאת את עצמי קוראת עכשיו את הקורס של האוניברסיטה הפתוחה בנושא – ג'נוסייד…
    כדי לדעת דברים שלא לימדו אותנו – על מכאובם של הארמנים, על מכאובי העם הצועני, על הכיבוש האירופאי את אמריקה הדרומית והכחדת התרבויות העתיקות שחיו בה, על רצח העם האינדיאני בארה"ב, על הרציחות הפוליטיות של סטאלין בברית המועצות, על הרציחות הפוליטיות של מאו בסין, ועל רציחות העם המתנהלות בימים אלו ממש באפריקה, ומעל דפי העיתונות – בשכנתנו סוריה…
    וכל זה – חוץ מהשואה של היהודים, ומכל הנרצחים האחרים שהיטלר היה אחראי להם.
    סה"כ – נכון למאה העשרים שלנו בלבד – 350 מיליון (!!!) נפש שנרצחו בשל דעותיהם הפוליטיות, דתם, השיוך האתני שלהם, המיניות שלהם (ההומוסקסואלים בגרמניה הנאצית), הנכות שלהם (הפיזית, נפשית, שכלית – בגרמניה הנאצית)…
    היום, יותר מאי פעם, קשה להסתיר מידע. במיוחד מידע שהיה מוסתר היטב בשנים עברו.
    וזה, לעניות דעתי, תובעני יותר מאשר "חוסר הידיעה" – מבקש מאיתנו לתת את הדין – בפני המצפון שלנו עצמנו.
    ומאמינה, שבית דין של מעלה, הוא בית הדין של מטה בכל הקשור למצפון שלנו.

  2. מאת גלית:

    מעניין מאוד, תודה!

  3. מאת סיגל:

    כתבת חכם ומעניין.. נראה שאת יודעת דבר או שניים… ;)

  4. מאת ענת שן:

    גלית, תודה.

    סיגל, D-:
    פעם הכרתי איש עם זיכרון פנומנלי, אבל ב"להרגיש" הוא לא היה אלוף.
    אצלי הזיכרון אף פעם לא היה משהו, אבל הרגש דווקא כן.
    מתוך המפגש בין האיכויות עלתה בי המסקנה שבכל מצב נתון אפשר – או להרגיש – או לזכור.

    אילה,
    מרבה ידע מרבה מכאוב במיוחד במיוחד אם מתעקשים לקרוא קורס בנושא גנוסייד…

    באסכולות רוחניות מסויימות ניתנת ההנחיה גורפת לסנן מידע שאינו תורם לפרודוקטיביות ולרווחת החיים שלנו. לא שאנחנו לא אמורים לדעת שגם לארמנים היתה שואה ושגם הסינים והסורים עוברים רצח עם. אלא שככל שנרבה להיחשף לאיכויות חיוביות יותר, ונזין את עצמנו בהן, יהיו לנו יותר כוח ויכולת להביא טוב לסביבה הקרובה שלנו ולעולם בכלל.

    האם יש הבדל בין כאב נורא אחד למשנהו?
    האם לא די בכאב אחד נורא כדי שנרצה להפסיקו?

    המצפון שלי עצמי לא מסוגל להתמודד עם המספרים שציינת למעלה. הוא בקושי מסוגל להתמודד עם הבן זוג לשעבר, ילד, אחות, גיס (שלא מדבר איתי חמש שנים), שלוש חברות, ואולי גם עם שני שכנים.
    אבל זה לא סיבה להמשיך לרצות לשנות ולעשות הרבה מעשים טובים.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )