6 במרץ, 2012

מה שאיני יודעת בשעת הכתיבה

אני לא יודעת, למשל, על מה הרשימה הזאת. היא אמורה לעסוק בידע, אבל אני לא יודעת אם היא עוסקת בידע. אולי המלה המדויקת היא ידיעה. ואי ידיעה. ובעצם, גם בידע, הידע הרב שנמצא בעולם ולא עוזר לי כלל עכשיו, כשאני תקועה בכתיבת הסיפור שלי.

בשלב שאני נמצאת בו בכתיבה רב הידוע על הבלתי ידוע: הסיפור כבר מתקרב לסופו ורוב התעלומות כבר נפתרו. ובכל זאת, מה שאני לא יודעת עוצר אותי, מאיים עלי.

למה אני פוחדת כל כך ממה שאני לא יודעת? ומצד אחר, למה אני חוששת כל כך מהידע שנמצא בעולם? איך שני אלה – האי ידיעה שלי והידע של אחרים – עוצרים אותי בכתיבה? ושאלה לא פחות חשובה – איך הם מקדמים אותי?

כשאני כותבת סיפור אני מתחילה מלא-כלום. אני לא באמת יודעת שום דבר על מה שאני עומדת לכתוב. גם הדברים שאני "יודעת" לא בהכרח ידועים לי. השם של הגיבורה, המשפט הראשון, על מה זה, מה תהיה העלילה העיקרית: את כל הדברים האלה חשבתי שאני יודעת כשהתחלתי לכתוב, והם השתנו, הם ועוד רבים אחרים. הם השתנו במהלך הכתיבה, אפילו כמה פעמים, ובטח עוד ישתנו.

אני מתחילה בתוך חלל גדול וריק. לאט לאט מתבחנים בתוכו דברים. מתוך האפלולית מתבהר גוש גדול, חסר צורה עדיין. בחוסר אחריות, בנונשלנטיות, כאילו שאני יודעת עליו הכל, אני קוראת לו בשם. שם של מקום, נניח. או שאני רואה חדר, ובחדר ישֵנה ילדה. ואני כותבת את זה.

רגע, אני רוצה לחזור להתחלה. הלא גם את הרשימה הזאת אני כותבת בלי לדעת מה יהיה ממנה. היא מתבשלת אצלי כבר זמן מה, והנה פתאום התיישבתי והתחלתי להקליד. אז נניח שאני שואלת כאן: מה התפקיד של האי ידיעה בכתיבה?

יש לי על זה תשובה יפה, באמת: האי ידיעה של הכותבת דומה לאי ידיעה של הקוראת. כשאני קוראת ספר, מה שאני לא יודעת מדרבן אותי לקרוא הלאה. זוהי סקרנות פשוטה שמושכת אותי להעביר עוד דף, אותה סקרנות שגורמת לוויכוחים עם הילדים כל ערב לפני השינה: "אמא, עוד פרק!" ובכן, אותה קוראת סקרנית שנמצאת בתוכי וגורמת לי לקרוא עוד נמצאת שם גם כשאני כותבת. גם היא רוצה לדעת מה יהיה! ולשם כך אני צריכה – באמת, אין לי ברירה, אין מי שיעשה את זה במקומי – אני צריכה לכתוב את זה בשבילה. כלומר, בשבילי.

זהו אפוא אחד התפקידים העיקריים של האי ידיעה בכתיבה שלי: לדרבן אותי להפוך את הלא-ידוע לידוע.

ענן אפור

אבל לפעמים נמאס לי לקרוא את הספר שבידי, ולפעמים נמאס לי לכתוב את הספר שעל מסך המחשב שלי. לא מזמן התיישב עלי ענן אפור כל כך של חוסר רצון לכתוב עד שהתעורר בי החשד שאולי אני יודעת יותר מדי; אולי אני מקבלת כמובן מאליו את מה שכבר כתבתי על הגיבורים או על העלילה, ולכן אני כל כך לא רוצה להמשיך לכתוב: אני פשוט משועממת. ואם את הכותבת זה משעמם, מה תגיד הקוראת? אולי כדאי לטרוף כמה קלפים בעלילה או להכניס איזה מתח בין הדמויות, משהו שיעלה סימני שאלה ויוציא אותי מהמקום הנוח, הבטוח והיודע שנקלעתי אליו בכתיבה. כן, דווקא עכשיו, כשאני כל כך קרובה לסוף…

ינואר היה חורפי וגשום, ובמפגש הראשון של סדנת הכתיבה הצעתי לילדות שהיום נכתוב משהו שמתרחש בחורף, בקור. כשקראנו את הסיפורים, התברר שכולן כתבו על סופת שלגים בארץ רחוקה. הסתקרנתי: למה אתן כותבות על דברים שאתן לא יודעות עליהם כמעט שום דבר? למה לא לכתוב על החורף בגליל? הרי אותו אתן מכירות! "כי זה משעמם," ענו לי. "כשאנחנו כותבות על מה שאנחנו לא יודעות אנחנו יכולות להמציא מה שבא לנו."

אהה. אם כן, זה עוד תפקיד שיש לאי הידיעה: לעודד את ההמצאה. כושר ההמצאה שלי היה יצור מפוחד מאוד כשהתחלתי לכתוב את הספר שאני כותבת עכשיו. הוא לא חדל להתנצל, לומר שהוא יודע לכתוב רק על מה שהוא מכיר היטב, לצטט את רחל המשוררת ב"רק על עצמי לספר ידעתי" וכן הלאה. לאט לאט הוא התעודד והתחיל לבטא את עצמו. אני זוכרת רגע אחד של שחרור, רגע ראשוני ורחוק למדי, לפני כמה שנים וכמה וכמה אלפי מלים. מורה וסופרת דגולה שהקראתי לה במורך לב קטע מהסיפור המתהווה, והתנצלתי שאני לא יודעת איך להסביר את מה שקורה שם, אם הסיפור הוא מציאותי או פנטסטי או מה, אמרה לי – "זה לא משנה. תכתבי: 'זה קרה בזמנים שבהם ירושלים שכנה לחוף הים', וזהו!"

כתבתי. ומאז אין לי ברירה אלא להמשיך להמציא את העולם ההוא, את הזמן ההוא שבו מתרחש הסיפור. וכמו שזה לא משנה במקרה הזה (זה לא באמת המשפט שהיא אמרה לי, והסיפור לא באמת מתרחש בחופי ירושלים), זה גם לא משנה כשאני לא יודעת אם הדמות הראשית היא זכר או נקבה, כלב או חתול, אם בני אדם יכולים להיוולד עם כוחות קסם או לא ומתי זורעים מלפפון.

מעיל צמר

"זה לא משנה?!" מזדעקת הגננית החובבת שבי, "הרי אם תכתבי 'היא גידלה מלפפונים נפלאים כל החורף תחת מעטה השלג שכיסה את האדמה מדצמבר ועד מרץ' כולם יֵדעו שאין לך מושג ירוק בגידול מלפפונים!"

כן, פה נכנס הידע להפריע לי ולהפחיד אותי. הידע באופן כללי, כל הידע שנמצא בעולם, הידע שנגיש לכל מי שמקיש "גידול מלפפונים" בגוגל, הידע בדבר המרחק המפריד בין ירושלים לים, הידע באשר לאיך אנשים מתנהגים וכיצד הם מדברים ומה הם אמורים ללבוש, חוקי הפיזיקה והמתמטיקה הידועים שאיני זוכרת או שלא למדתי, חוקי העברית הנכונה, הידע שהצטבר אצל חוקרי הספרות, המוסכמות על מה שילדים אוהבים לקרוא, נתוני המכירות של ספרי ילדים בארץ… כל הידע שבעולם וכל המידע שמנגיש אותו והידיעה שיש לי או אין לי ידע כזה או אחר – הידע משתק אותי. משתיק את הכתיבה. אלא אם כן… אלא אם כן אני משתיקה אותו קודם. כי כמו שאמרה לי הסופרת הדגולה, זה לא באמת משנה. ואם חשוב לי שיהיו עובדות מדויקות ושחוקי הפיזיקה יפעלו גם בעולם שהמצאתי (ולצורך העניין כל עולם בכל סיפור, גם הריאליסטי ביותר, הוא עולם מומצא) תמיד אוכל לבדוק את העובדות ולהחיל את החוקים המתאימים. הידע נמצא בעולם, הוא שם בשבילי אם רק ארצה בו. אבדוק את זה אחר כך. אתקן את העובדות בסוף. אחרי שאשתחרר ואכתוב כבר, לעזאזל!

כן, למה אני יושבת וכותבת את הרשימה הזאת עכשיו? כי… כמו שאמרתי בהתחלה, אני תקועה. אני תקועה כי אני לא יודעת מה קרה שהביא את אחת הדמויות שלי למצב שהיא נמצאת בו בסיפור, ואני פוחדת מהאי ידיעה הזאת. אני כותבת, רוקמת סיפור מסובך, קושרת בו קשרים קטנים וגדולים ועכשיו צריכה להתיר את התסבוכות. רובֶה ששמתי בידיו של מישהו עוד לפני שידעתי מיהו – כבר ירה; שאלות ששאלתי את עצמי לפני עשרה פרקים – כבר נענו. ובכל זאת, בכל פעם מחדש, חוסר הידיעה ניצב לפני במלוא קומתו, חושף את שיניו בהעוויה מלגלגת וחוסם לי את הדרך הלאה. האם יש טעם לומר לו "זוז"?

מכיוון שהוא נמצא בתוכי ממילא אין לו לאן לזוז. ומכיוון שהוא נמצא בתוכי אני מתחילה להתרגל אליו. אני מזכירה לעצמי את כל הפעמים שהתגברתי עליו. אני מזכירה לעצמי שאני אוהבת אותו. אני אוהבת לא לדעת! הנה, למשל, כשנסעתי לחוץ לארץ לבד – מה באמת ידעתי לפני שנסעתי? כל ההכנות המלומדות שלי לא עזרו לי כשרעדתי מקור כי לא לקחתי מעיל, לא הועילו כששוטטתי ברחובות הלומת יופי ואיבדתי את הדרך חזרה לאכסניה.

מה שעזר לי, אם כי אז עוד לא ידעתי לקרוא לו בשֵם, הוא אותו דבר שיעזור לי היום, אם רק אעיז: להיות שָם. להיות נוכחת במקום ובזמן. להיות שם בקור ולבדוק עד כמה באמת קר לי ולמנות כמה מעות נשארו לי בשביל מעיל הצמר האירופי כל כך שראיתי בשוק הפשפשים; להסתכל בבתים הוורודים ולהתמלא ביופי שלהם ולדעת שתמיד אפשר לשאול איך חוזרים, והזר שאשאל אולי יהיה ידידי הטוב הבא.

להיות עם הגיבור שלי, לתת לחוסר הידיעה מקום, לזכור שגם הגיבור לא יודע, כמו שאיש מאתנו אינו יודע בוודאות, מה יקרה לו ברגע הבא. ומכיוון שהכל אפשרי, ובכן… הכל אפשרי.


מוקדש באהבה לרונית סלע, שסיפרה לי דברים שהיא יודעת על ידיעה ואי ידיעה. תודה.

11 תגובות   (רסס)

  1. מאת אושרי הילזנרט:

    יפה כתבת.
    בתור כותב בעצמי, אני מאוד מזדהה עם המקום של להסתקרן לקרוא הלאה את מה שאני כותב.
    גם אותי עוצר הידע.. אולי אני לא מדייק? או שיותר גרוע, אולי טועה ומטעה?
    גם חרדות מסויימות עוצרות אותי. אולי אני משתף יותר מדי? אולי אני ישיר מדי? אולי אני שלילי?
    אולי לא הייתי צריך בכלל להגיב עכשיו למאמר שלך? אולי אני כותב תגובה בלתי הולמת שתעיב על הקוראים של המאמר בהמשך?
    כל פעם שאני כותב אני פוגש חרדות עמוקות שקשורות לתחושת הזכות, הלגיטימיות.
    הזכות שלי להתבטא, להוציא, לשיר ולשורר… זכות שאינה תלוייה בדבר…

  2. מאת אפרת רובין ברד:

    איזה יופי !!! ישבתי וקראתי בגמיעה אחת, עליתי, ירדתי, הרגשתי, התרגשתי ! ומה שמעניין ומיוחד הוא שהיו הרבה דברים שעוררו בו הזדהות דווקא לעולם האמהות לתינוק (או שניים) למסע אי הידיעה מול כל הידע והידיעה הקודמים והסובבים ובסופו של דבר למענה ששב וחוזר ומהדהד כל הזמן – פשוט להיות שם, להסכים להיות נוכחת וכמו שכתבת כל-כך יפה: להיות עם הגיבור שלי (עם עצמי / עם התינוק/ילד שלי), לתת לחוסר הידיעה מקום, לזכור שגם הגיבור לא יודע, כמו שאיש מאתנו אינו יודע בוודאות, מה יקרה לו ברגע הבא. ומכיוון שהכל אפשרי, ובכן… הכל אפשרי.

    תודה !!!!

  3. מאת תמי גלילי:

    נפלא, נפלא, נפלא.
    תודה, תודה, תודה.

  4. מאת עירית_לוי:

    גלית, מרתק! תודה.

  5. מאת מתחדשת:

    תודה רבה!

  6. מאת גלית:

    תודה לכל המגיבים!
    אושרי, בעקבות מה שכתבת אני מזכירה לעצמי שהזכות לכתוב נעשתה בימינו, לאושרנו, זכות שניתנת לכל אחת/ד, ובעיני נפלא לממש אותה.
    אפרת, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת, ובכלל מעניין אותי לחקור את מקומות ההשקה של הכתיבה והאמהות, אולי משום שאצלי האמהות אפשרה את הכתיבה, בהרבה מובנים.

  7. מאת תמרול_ה:

    איזה יופי, היה כזה כיף לקרוא אותך!
    תיכף נכנסתי לכל מני הירהורים מעניינים מאד.
    כשהבנות שלי היו קטנות, והייתי ממציאה להן סיפורים לפני השינה, התענגתי מאד מזה שאין לי שום מושג בכלל מה הולך לקרות בסיפור, והייתי סקרנית מאד לדעת מה יהיה עוד רגע, והסיפור פשוט התרחש מעצמו, בתוך אי ידיעה גמורה.
    אז לפעמים זה היה פחות… ולפעמים זה היה יותר… וזו תמיד היתה הרפתקה של מסע אל הבלתי ידוע.
    ועכשיו חיי הם בחלק גדול יותר, חיים של ידיעה… כמה שאני פתאום מבינה את זה… איפה ההרפתקה של לעלות על רכבת אי שם באירופה בלי לדעת בדיוק איך ייראה המקום שאליו אני מגיעה.. בלי לדעת איפה אשן הלילה.. ואת מי אני אפגוש…
    ושוב, יש הפתעות לא צפויות בלהיות פתוח לבלתי ידוע, בלי לסתום אותו ולמלא אותו בוודאויות.
    להישאר רגע בשקט בשיחה, ולהשאיר מקום למשהו חדש שיקרה שם פתאום.
    להשאיר אפשרות פתוחה בראש למשהו אחר.
    תודה לך על הדבר המיטיב כל כך שכתבת!!

  8. מאת גלית:

    תודה תמרול_ה על התגובה מחממת הלב…

  9. מאת מיכל ווזנר:

    http://www.ted.com/talks/lang/he/shekhar_kapur_we_are_the_stories_we_tell_ourselves.html
    הבמאי קאפור על האופן בו היצירה מגיעה מחוסר ידיעה, על הפניקה של חוסר הידיעה כמנוע ליצירה.

  10. מאת לילך_ש:

    נורא הזדהיתי עם הבנות. אני שמה לב שהרבה יותר כיף לי לכתוב על דברים רחוקים ממני שאין לי מושג בהם, ואחרי שקראתי אותך קיבלתי אומץ לכתוב על טיול למדריד שלא הייתי בה מעולם.. מה שנחמד במיוחד הוא שכשאני צריכה לכתוב דברים אמיתיים, כל כך קל לגלות אותם – וכל כך כיף שדרך זה אני בעצם לומדת!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )