17 באפריל, 2012

מחשבות על ידע בלידה

הנה הסתיים לו עוד קורס הכנה ללידה. נשים נהדרות, אבות לעתיד מתוקים ומרגשים. פחדים שהתפוגגו, התיידדות עם עוצמות פנימיות.
איזה כיף.
ובכל זאת, עלתה בי מחשבה שתמיד מבליחה בשולי התודעה ושהפעם מבקשת לפרוץ למרכז.
מה מקום של ה'ידע' המקצועי, של למידת תהליך הלידה הפיזיולוגי – בתהליך ההכנה ללידה של נשים וזוגות, במיוחד לקראת הלידה הראשונה?

עבורי, ידע ועובדות תמיד היוו קרקע בטוחה וארץ מולדת, ולכן גם במסעי האישי, לפני כמעט 2 עשורים, צללתי בים העובדות בשמחה ופליאה.

אני עדיין חושבת שידע והבנה הם מתנות הנושאות כוחות ומעניקות מרחב בחירה.
אבל לאחר הקורס הזה התבהר לי ש:

  • לו היינו חיים בחברה המקדשת חיים ומייחדת להם את החשיבות, המקום והזמן שלהם,
  • לו היינו חיים בחברה שורשית, קהילתית, תומכת,
  • לו כל אישה שהיתה מגיעה שעתה ללדת היתה פוגשת נשים חכמות, מנוסות ושמחות סביבה,
  • לו היתה שוררת בנו האמונה בגוף, לולא היינו בוגדים בברית הזו,

הרי שהאישה היולדת היתה מובילה ונעטפת בדרך ללידה בה היו תומכים ומחזקים אותה בעשרות דרכים ואלפי ניואנסים בשעת הפיכתה לאם:

  • אם היתה כאובה היו מלטפים
  • אם היתה חלשה היו מנערים ומשקים
  • אם היתה מיואשת – היו אוחזים באמונה בשבילה
  • והיו שמחים ובוטחים

בסיטואציה הזו, אין חשיבות לידע הפיזיולוגי (למעט אצל חכמות השבט שיכלו לפתור בעיות מילדותיות חמורות ונדירות),

  • אין חשיבות לידע איזה תהליך קורה בפתיחה מסוימת,
  • אין חשיבות לתפישה הקוגניטיבית של ההורמונים בלידה ויחסי הגומלין שלהם,
  • אין חשיבות להכנה של היולדת ובן זוגה למוכנות לבחור בין אופציות התערבותיות בסיטואציות ספוגות באי וודאות,

האישה, בסביבה הנכונה ללידה, בתוך קהילתה, היתה מתמסרת לתהליך הגופני, הרגשי, הרוחני ומצויה ונוכחת בו, בעזרת התמיכה, הכוונונים והאיזונים של אחיותיה הנשים.

ואילו היום, כשכל ה-Settings כל-כך מכוונים לפחד, להגנתיות, להתערבויות, האישה מוצאת עצמה נדרשת להתמודד עם מצבים הנוגדים את הלידה וכמעט עוינים לה.
במערכת כל-כך קוגניטיבית ורציונאלית, חייבת האישה וחייבים מלוויה לגייס כוחות וכלים תואמים –

  • ידע ומסוגלות אינטלקטואלית להתמודדות עם שפע הידע (שלעיתים לא רלוונטי ולעיתים אף מוליך שולל)
  • הכנה רגשית ל'אסרטיביות' מול 'המערכת' הרפואית
  • הבנה תהליכית שתאפשר פרישת המניפה של אפשרות הבחירה (במקום הידע הקמאי של ההתכנסות אל בועת הלידה והידע האישי הפנימי לגבי הנכון לכל רגע)
  • בשלות ומסוגלות להתנתק מהעולם ה'תרבותי' ולבחור בגרעין הפנימי

המצחיק הוא, שדווקא בחברה מאד הומוגנית ומסורתית – מכובדת וטבעית הבחירה האישית של היולדת 'להיות היא עצמה' וללדת בדרך, בקצב ובאופן המתאים לה.
ואילו בחברה שלנו, המקדשת את האינדיבידואליות והמימוש העצמי, דווקא כאן ובזמננו, האישה היולדת צריכה להתאים לנורמות, עקומות ולהתחשב במה שנכון למערכת ומה שנכון סטטיסטית אבל אף פעם לא נקודתית…

אז בהכנה ללידה שאני מעניקה בנקודת הזמן הזו,
אני משתדלת להיות באיזון העדין הזה, על הרצף
בין הידע ו'ארגז הכלים' המודרני
ובין ההכנה והליווי לקראת שימוש בעוצמות הפנימיות ובהכרה וביכולת להשתמש בזכות להוויה אישית ואינדיבידואלית בלידה.

אשמח לשוחח עם יולדות ואנשי מקצוע בנושא.
תודה,
לילך

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת קרן:

    איזו כתיבה מדהימה. הבעת כל כך יפה את המחשבות, התהיות ואת האני מאמין שלי.

  2. מאת אור:

    לילך יקרה,

    את מרגשת. כתבת כל כך נכון ויפה. זה בדיוק מה שאישה צריכה בלידה. את התמיכה, ההעצמה והידיעה הברורה שהגוף שלה יודע ללדת. הידע לגבי שלבי הלידה הוא פחות רלוונטי.
    תודה

  3. מאת ניצן:

    מצטרפת לכל מילה כאן בכתבה. בהיותי אם ל 3, שתי לידות ראשונות טראומתיות ולידה שלישית נפלאה, הקדשתי לא מעט מחשבה לעניין הזה, והגעתי למסקנות דומות.

    ללידה השלישית, הגעתי כשאני יודעת מה זו לידה, היה לי הנסיון והידע מה קורה, מה אפשר לבקש מהצוות, על מה אפשר לוותר ועל מה להתעקש אם צריך. הייתי מוכנה נפשית, ידעתי בדיוק לקראת מה אני הולכת, מה אני רוצה ומה לא, הייתי רגועה לגמרי ובשליטה עצמית מלאה. פגשתי מילדת מקסימה של בית החולים שליוותה אותי, והלכה עם רצונותי עד הסוף. הכל היה רגוע מסביב, היינו בחדר בעלי ואני בלבד, בלידה עצמה הצטרפה גם המילדת, ובשלב מאוחר יותר, הגיעה גם הדולה. היתה אוירה נעימה ואני הייתי קשובה מאד לגוף שלי ולתינוק שלי, כך שידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות, ממש כמו בטבע ללא שום התערבות מכל סוג. המיילדת, הדולה, ובעלי, רק עזרו לי והיו שם בשבילי.
    אם לתמצת, המסקנות שלי הן שצוות רפואי הוא חשוב (אני לא בעד לידות בית), הידע הרפואי והציוד חשובים, אבל חשוב לא פחות שהיולדת והסובבים אותה ידעו לסמוך על הטבע, על גוף היולדת שיודע ללדת ועל התינוק שיודע להיולד ושצריך רק להיות קשובים להם, ולתת לדברים לזרום כפי שהם צריכים. כמו שאמרה לי המילדת: את יודעת ללדת ואני סומכת עליך. זה משפט מפתח בלידה.

  4. מאת צילי:

    לילך, כתבת נהדר. ממש מרגש.
    מוסיפה את התהייה שלי, כאמא לשלושה.
    מה אם… מה אם אנחנו עושים רומנטיזציה לעבר? מה אם… האמהות הללו ששפר עליהן גורלן וחיו בקהילה הנפלאה שאת מתארת גם כן פחדו? מה אם… שיעור התמותה של אמהות ותינוקות בלידה היה גבוה בסביבתן והן פחדו מסיבה טובה ומוחשית? מה אם… כל הנשים החכמות והטובות סביבן היו גם בעלות אגו (כי זו תכונה אנושית) וכפו עליהן את רצונן ואת הידע והניסיון שלהן?
    ויש לי עוד רשימה ארוכה של תהיות כאלה.

    אני חושבת שבכל חברה אנושית יש בעלי ידע, ויש אינטרסים ויש פחדים וחרדות. וידע, בלי קשר לחברה שבה הוא מתפזר, נותן כוח. יכול להיות שהנשים הללו שבתוך הקהילה היו יכולות לעשות שימוש אדיר בידע שהיום יש לנו ושאת יכולה להעביר להורים שבדרך. יכול להיות שהן היו שמחות לרכוש כלים לאסרטיביות מול כל החכמות הללו שחשבו שהן יודעות טוב מהן איך יולדים ואיך מגדלים.

    מה בעצם אני מנסה להגיד? שאנחנו בכאן ועכשיו. ויש סיכוי לא מבוטל שהאופן בו אנחנו מדמיינים את האז ושם משקף רק דבר אחד – את הכמיהות שלנו למשהו אחר שאין לנו. ויכול להיות שהוא מעולם לא היה בשום מקום.

    ובכאן והעכשיו שיש לנו, וגם בשם ואז, ידע נותן ביטחון והבנה נותנת כוח. ואם הידע קיים ואת מאמינה באמיתותו אני מצביעה בעד למסור אותו, כמה שיותר ממנו, בנדיבות רבה, ולהתענג על האפשרות הזו שיש לנו היום לאחוז בידע הזה, להרחיב אותו ולהעביר אותו בקלות. פעם לא היה. ואני מתערבת שחלק ממה שהיה בעצם היה טעות והוביל לעתים לקטסטרופות איומות.

    שפר עלינו גורלנו. יש לנו הידע ויש לנו גם מודעות אינסופית שמשתקפת היטב בכתיבה שלך. המודעות הזו מובילה נשים חכמות כמוך ללמד אחרות דברים שפעם אולי לא לימדו. כמו איך להשיג עוד מידע, איך לעשות בו שימוש מושכל ואיך לעמוד על שלנו מול כוחות חזקים. אני חושבת שזו ברכה. זה לא צורך שנולד מתוך מצוקה וחוסר איזון תרבותי. בעיניי זו תולדה של התרחבות המודעות וחיפוש דרכים להתמודד כמה שיותר טוב עם הכוחות האנושיים שיש היום וסביר להניח שהיו גם פעם. נשים הן נשים הן נשים. ואלו של פעם לא היו בהכרח טובות יותר או חומלות יותר או נדיבות יותר או סבלניות יותר או פתוחות יותר מאלו שיש היום. אני בוחרת להאמין בזה.

  5. מאת צילי:

    ואם כבר, אז עוד נקודה למחשבה, לגמרי אישית.
    כאמור, אני בכלל לא בטוחה שפעם כיבדו את הבחירה האישית של היולדת להיות היא עצמה בלידה, או להיות היא עצמה כאם או כרעיה. אני דווקא מנחשת שפעם לנשים היה הרבה יותר כוח על נשים. באופן אישי, לי קל הרבה יותר למצוא כוחות התנגדות לצוות רפואי שאני לא מכירה וסביר שלא אפגוש שוב, מאשר להתנגד לאמי או לחמותי או לסבתי או לחברות שלהן. מול נשים שאני מכירה אני שומרת יותר על כבודן במקום לחשוב על איך שמכבדים אותי. מול זרים הרבה יותר קל לי להיות אסרטיבית ולקבל את מבוקשי.
    אפילו מול המיילדות שלי זה היה כך. היה לי קל יותר לדרוש מהמיילדת הזרה בבית החולים מאשר מהמיילדת שיילדה אותי בבית. נכון שהיה לי הרבה פחות מה לדרוש ממנה אבל בכל זאת, אני זוכרת היטב את תחושת ה"לא נעים" מולה, מה שלא היה לי מול הצוות בבית החולים.

    כלומר, גם לקהילה ולאנשים קרובים יש דרך להצר את צעדינו. זו דרך שונה מזו שיש לממסד אבל היא בהחלט נוכחת. ואצל חלקנו היא ממש עלולה לשתק. במצב כזה דווקא ידע יכול לגבור על האמוציות והקשרים כי הוא לכאורה מאוד ניטראלי וכולם קשובים אליו מבלי לקחת אותו באופן אישי.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )