רגע לפני יומולדת ארבעים, הלא הוא "גיל התבונה המפורסם," אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שנשאלו תמיד ועדיין לא נענו, ושאלות חדשות שצצו פתאום עקב מצבים חדשים ומפתיעים.
הצומת "הכפויה" אליה הגעתי מורכבת מכמה רחובות, חלקם סואנים יותר, חלקן ממש סמטאות. די חשוכות.
רחוב סואן אחד הוא "הפיטורין" – המחלקה האוניברסיטאית בה אני מרצה מן המניין כבר כמה שנים צומצמה כמעט לחלוטין. אך האמת תיאמר שבשנתיים האחרונות מאסתי בתהליך הקורפורטיזציה שהאקדמיה עוברת בין כה. הפחד הפולני מנע ממני להתפטר, אך לבי ייחל בעוצמות כה גדולות למשהו חדש ושונה, שזה קרה.
וזה ממש לא מפחיד, להיפך.
כן, ברור, יש רגעי חרדה: המחסור בכסף, איך אהפוך לאשה התלוייה בבעלה (בנישואין גרועים מאד), מה אעשה כל היום? אכתוב? אחזור ליצור אומנות? מלאכת בית כעשייה רוחנית? ומה אם לא ייקרה כלום מהנ"ל ופשוט אהפוך לעקרת בית ממורמת ומרירה? מה יגידו עלי? מה הילדים יחשבו עלי כשיגדלו (בן שלוש ובת שנה)? אך יחד עם זאת אני נינוחה, כי זה בא עם סיבה ובזמן.
תחושה חזקה של התעוררות רוחנית אמתית מציפה אותי אחרי שנים שבהן האינטקלט וה"להיות עסוקה" מצד אחד, ועשיית ילדים והתשישיות המלווה יצירה עצומה זו מצד שני, סילקו כל סיכוי לרוחניות, אמונה, התעלות.
ולא, אני לא "מאושרת" במובן המלא בכלל. היחסים עם בעלי הינם בכי רע. אנו חיים חצי שבוע עם ילדיו מנישואיו הקודמים, דבר שמוסיף קשיים רבים על יחסים רעועים גם ככה. אני מלאה מירמור על כך שאני מגדלת ילדים בגולה, בעצם בגלל המזונות לילדיו, אנו חלוקים בערך בכל דבר שקשור לגידול ילדים ואחזקת בית (טלביזיה, אוכל, גבולות, ועוד ועוד). פעמים רבות אני מרגישה מחנק נוראי, ולא יכולה יותר ובוכה מול הילדים, ולפעמים ממש צועקת עליהם כי כבר אין לי סבלנות וכוח (אני עדיין עובדת במשרה מלאה עד סוף הקיץ, מחזיקה את הבית והקטנה איתי כל יום כל היום, וה"גדול" הולך לגן ארבעה ימים), או אז אני מרגישה "אמאפלצת" – איך אני יכולה לכעוס בליבי על ילדה בת שנה שפשוט רוצה שאחזיק אותה (ואחזיק אותה, ואחזיק אותה ו…..)? איך אני יכולה להיעלב מילד בן שלוש שלא בא לו לחבק אותי?
כן, יש לי חדר משלי. במובן הפיסי. אך האם אצליח ליצור חדר משלי בחדרי ליבי? במסדרונות נפשי? האם אצליח למצוא את מקור האנרגיה ליצור משהו? לעשות מעשה?
אני יודעת שזה בא בזמן, בדיוק בגיל ארבעים "המפורסם" – גיל הבינה? משבר המעבר? למה לא שניהם?
עשרות ספרי פילוסופיה מתקופת הדוקטורט, ספרים וכותרים שליוו אותי שנים כחלק מהגדרת "האני" נמסרו יחד עם בגדי תינוקות, צלחות לא שמישות וכו'. גם אם הרעיונות המצויים בספרים אלה אחראים למי ואיפה שאני היום, באופן ישיר, עקיף ומה שביניהם, הלא שאין לי צורך בהם על מנת להזכיר לי ולסביבה מי אני ומה השכלתי. הרבה יותר נכון ונעים לי להקיף את עצמי במיקסר, אוסף סינורים וספרי חינוך אלטרנטיבי, ולבקש כל יום מחדש עוד הזדמנות להיות אמא רגועה, אמא נעימה, אמא סבלנית, לא בוכה, לא מרימה את הכל, לא עייפה כל הזמן. נכון לי לא למצוא אלא להמציא את עצמי מחדש. לכתוב אני אוהבת? יופי! אבל מי אמר שזה חייב לביות משהו אקדמי ומשמים? הלא משם ברחתי – אם לא בגופי הרי בראשי – כבר לפני שנים. אני אוהבת אומנות? יופי, אבל מי אמר שזה חייב להיות אחת משבע האומנויות? האם יש בי היכולת לחוש סיפוק גם מעשיית עוגיות מפלסטלינה? האם יש בי האנרגיה להשקיע את הזמן כל יום ביצירה שאינה "גבוהה"?
האם אני יכולה לחזור להיות תלמידה, במובן התמים והזך של המילה? ללמוד להקשיב, להכל, לכולם.
תודה שהקשבתן/ם לי. אזרתי אומץ ימים שלמים עד שהחלטתי לאסוף את שארית הרציצות בסופו של יום, ולחלוק, בעיקר כי אני רוצה להקשיב.
הדברים שלך נוגעים ללב. עברתי תקופות כאלה של שינוי אדיר ולא ידוע – התוצאות היו, במקרה שלי, ממש טובות. ברור שאין בטחון מלא אף פעם – אחרת זה לא היה מפחיד כל כך.
רציתי שתדעי שמישהו קרא ושאכפת לי.
בהצלחה
אני מלא התפעמות מההעזה והיכולת שלך לפרוס את הדברים. מהפירוט והכנות.
את מדהימה ואכן נראה לי שאת פתחת את הדלת לעולם חדש.
כעת אנסה להוסיף משהו מעולמי שלי, אולי זה יועיל.
את המפתח שפותח את הדלת זיהית – כמיהת הלב והאומץ ללכת אחריה.
אני מציע לך כלי נוסף, שהוא כמו אולר שוויצרי, מתאים לכל סיטואציה – והכלי הזה הוא "הסכמה".
לא בהכרח לקבל דברים או אנשים אלא פשוט להסכים עם נוכחותם.
להסכים עם כל דבר שאינו חוסם בצורה ישירה את כמיהת הלב הפרטית שלך להגשים את עצמך.
למשל אם בעלך רואה את החינוך אחרת – ורוצה דרך אחרת – תסכימי –
תורידי מעצמך את העול של ההתנגדות – תני לו להיות מעורב, תני לו לראות טלויזיה יחד עם הילדים, לקנות להם גלידה או מה שזה לא יהיה – כך גם תאפשרי לו לאפשר לך זמן פנוי עם עצמך – וגם – בזמן שאת עם הילדים – תוכלי לספק להם אלטרנטיבה – תחרות הולמת לגישה שלו. תסכימי, תני לסתירות לדור יחדיו בתוך החיים שלך, בתוך הנפש שלך וגם בחייהם של ילדיך.
כי אם גם ככה הסתירות שם, אז גם ככה הילדים מרגישים אותן, אז עדיף שתהיה תחרות פתוחה – ספורטיבית – על פני השטח – והוגנת בין הגישות – מאשר נידוי ולב כבד.
תעשי לעצמך הקלות ותתמקדי רק במה שחשוב : וזה שכולם יהיו מאושרים ושמחים –
את ה"איך" וה"מדוע" תשאירי לטבע, זה כבר יקרה "באופן טבעי".
נשמע שאת עוברת תקופה לא פשוטה.
רציתי להתייחס רק לנקודה אחת שכתבת: מה הילדים יגידו עלייך כשיגדלו?
אני עשיתי צעד דרמטי בחיי בסביבות גיל ה-40, ועזבתי עבודה מכניסה אך תובענית שלא אהבתי, לטובת עשייה של דברים שאני מחובר אליהם.
אחת המוטיבציות לצעד הזה הייתה בדיוק השאלה שלך: מה הילדים יגידו כשיגדלו. או יותר נכון: איזה מסר אני מעביר לילדים שלי.
לא רציתי שהמסר שאני מעביר להם יהיה "צריך לעבוד בעבודה שמכניסה לכם הרבה כסף, גם אם אתם סובלים בה ורוצים לעשות משהו אחר".
רציתי שהמסר יהיה: "תלכו עם הלב שלכם. תעשו מה שאתם מרגישים שהכי נכון בשבילכם, מה שאתם מתחברים אליו. תגשימו את היעוד שלכם בעולם (אם יש דבר כזה). ואם אתם לא יודעים מה הוא – תיקחו זמן ותחפשו אותו".
מכיוון שחינוך הוא קודם כל על ידי דוגמא אישית, הבנתי שאם זה המסר שאני רוצה להעביר, אני צריך קודם כל לעשות את זה בעצמי.
אז אני חושב שמה שהילדים שלך יגידו עלייך כשיגדלו עשוי להיות משהו כמו: "איזה אמא אמיצה וחזקה יש לנו. אנחנו מעריכים ומכבדים אותה על כך שלא ויתרה על עצמה, אלא הלכה לחפש את הדבר הנכון ביותר לה."
שולחת לך חיבוק, את מספרת בצורה מקסימה את מה שעובר עלייך. מאד מעריכה את היכולת "לבקש כל יום מחדש" ומאחלת לך התגשמות הבקשות.
קודם כל, ואו, תודה על כל תגובה, זה מרגש כל כך לדעת שלא רק שכמו לדן בן אמוץ, גם לי יש שלושה אנשים שקראו מה שיש לי להגיד, אלא יש להם משהו חשוב ומחזק להגיד לי חזרה, וזה מה שחיכיתי לו יותר מהכל. לכתוב סתם – זה לא מעניין – בשביל זה יש יומנים….
אושרי, מה שאתה מציע הוא עוצמתי ברמות גבוהות ביותר, שאינני יודעת אם הגעתי אליהן, כלומר, האם אני יודעת להשאיר את האגו למטה, זה שאומר: "להסכים? הוא מתכוון "לוותר" לוותר על העקרונות, על האני, על מה שחשוב ולתת למישהו אחר, פחות "נחמד" ו"צודק" "לשלוט" (אני יודעת שיש פה המון מרכאות…).
כמובן שטלביזיה וממתקים הינן רק דוגמאות קטנטנות, אם מה כאשר מגיעים הילדים האחרים ומקללים ומרביצים מול הקטנים שרואים ולומדים? מה אם זה שהוא מעשן כל הזמן? מתווכח על כל דבר מול הילדים? האם עם כל זה עלי פשוט להסכים?
מצד אחד – הלוואי והייתי יכולה, חיי כולם היו פשוטים יותר, מאידך, האומנם?
אני קצת מקנאה בך על זה שאת בדיוק בשלב הזה של ירידה מהרכבת, יציאה מהמרוץ או איך שלא תקראי לזה. זה הולך להיות שלב נפלא ומשמעותי בחייך.
אני בדיוק חוזרת אליה, שלב מרתק ולא פשוט ומפחיד לא פחות. (יבורך גיל 40)
אני מרגיש שיש רחוב סואן עוד יותר … וממנו את ממש פוחדת
משנה כיוון
למרות העייפות שלי קראתי בשקיקה כל מלה שלך וכל מלה של כל מי שהגיב לדברים שכתבת.
אני רוצה להתייחס קודם כל לבחירת השם שלך "משנה כיוון"!
אני מאמינה, שאם הכיוון הוא פנימה, גם אם הביטויים החיצוניים שלו ישתנו מעת לעת ויפורשו בצורות שונות במי שמתבונן בך, -… – הכיוון תמיד יהיה – נכון.
וזה מתחבר לדברים שכתב לך עודד וגם אושרי.
אם תעשי את הדברים שאת אוהבת, את הדברים שמשמחים ומעשירים אותך ואת נשמתך – תהווי מודל יומיומי לילדייך והשראה לחיים העתידיים שלהם.
ואין זה סותר את עקרון ההסכמה של אושרי – השונות היא דבר הקיים בכל אשר תפני.
ואפשר בהחלט לראות את ההעשרה שלה יזכו ילדיכם מאמא שחושבת ועושה משהו אחד, ואבא שחושב ועושה משהו אחר לגמרי ולפעמים ההיפך הגמור, באותו עניין עצמו.
אם ישנה הסכמה כדברי אושרי, יהיה גם כבוד הדדי.
אני מניחה שהבחירה שלך בבן הזוג הזה נעשתה לא בכפייה, אלא מתוך בחירה באיכויות שלו ובאותם מרכיבים באישיותו השונים מאלה שלך…
והנה זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום בהשתקפויות הקטנות האלה, טלוויזיה, עישון, צעקות…
זה מזכיר לי משהו מחיי הפרטיים,
אני הייתי מאוד שקטה ועדינה…
היתה לנו שכנה שרבה כל הזמן עם בעלה שחזר בתשובה וסירב להסכים לכך שהיא תעשה את הכביסות של המשפחה בשבת.. הצעקות – בשבת – היו עד לב השמים…
ובן זוגי כל הזמן היה אומר לי שאני צריכה ללמוד ממנה לצעוק…
יום אחד היא פנתה אלי בשיחה של שכנות, והתנצלה על הצעקות שלה בשבת…
אני צחקתי, וסיפרתי לה את תגובתו של בן זוגי.
הבטחתי לה שאנסה ללמוד ממנה איך לצעוק…
היום, יכולה לומר בסיפוק שהצלחתי ללמוד.
מאחלת לך הצלחה רבה בדרכך החדשה.
יובל – בא לך לפרט?
אני מתכוון לרחוב הזוגיות כמובן. רחוב סואן ומפחיד מאין כמותו. אילה כתבה שבחרת שלא מתוך כפיה וזה די ברור. אבל לעיתים אנחנו בוחרים מתוך פשרה. בכל אופן, יהיה זה יומרני מצידי לעוץ לך עצות – פחדן שכמוני. אבל מקריאת מילותיך זה מרגיש לי כמו רחוב ללא מוצא. לא יודע.
ולכל מהללי השינויים והתפניות, בתור מי שעשה שינוי דרמטי בעצמו בגיל 40 אזכיר לכולנו שעם כל החן והיופי שבשינוי, יש גם פחד וחרדה וסבל.
בסין כשרוצים קלל אדם מאחלים לו שיחיה בזמנים מעניינים.
יובל, אתה צודק, אין מה לאמר. זה בהחלט מרגיש כמו רחוב סואן וללא מוצא, פעמים רבות. אבל אני מזכירה לעצמי שגם כשנכנסים לרחוב ללא מוצא, עדיין אפשר לעשות רברס ולצאת או לעזוב את הרכב וללכת ברגל…תמיד יש מוצא גם אם הוא לא פשוט, ויותר מכך, גם שנראה שאין מוצא, צריך לשאול אם זה אכן כך, או אולי זו בכללתחושה מתעתעת, ובעצם אין אנו רוצים מוצא מהמקום בו אני נמצאים…? מי יודע….
חברה שלא הייתי איתה בקשר זמן רב קראה זאת והבינה מזה שאני מצוייה בזמנים קשים. הייתי קצת עצובה לקרוא זאת ממנה כי אלה לא היו תחושתי שכתבתי את מה שכתבתי. …אבל אם זה ככה "קורא" אז כנראה יש בזה משהו.
הי משנה כוון.
קודם כל אני שוב רוצה לומר לך כמה אני מעריץ את האומץ והיכולת שלך לפתוח את הדברים.
הרוב המוחלט של האנשים מעדיף להסתיר מאשר לחשוף ובכך ממשיך לקיים מעגלים של סבל.
את עושה שירות לעצמך ובעיקר שירות לנו, הקוראים, שיום אחד בהשראתך נאזור אומץ בעצמנו ונפתח משהו כואב וטרי משלנו.
–
אהבתי את דבריה העמוקים של אילה על זוגיות כהשלמה הדדית.
אני מניח שכשהתחלתם הייתם בנקודת מוצא דומה, ואז יכולתם לראות את ההשלמה ההדדית, אך עם הזמן את עשית התפתחות גדולה, אולי אפילו קפיצה, והוא "נותר מאחור".
את כמובן יכולה לחתוך, להתנתק, להיפרד, אבל כדאי מאוד לנסות לעזור לו להתפתח גם כן, או לפחות להתרכך, כי האדם הזה תמיד יהיה חלק מחייך וחיי ילדיך.
–
אני יכול להעיד על עצמי, שעד היום, בכל תחום בו אני עושה קפיצה תודעתית אני מגיב בחמת זעם (עצורה ו/או מתפרצת) כלפי כל מי ש"לא מבין", ש"לא רואה את האור" שאני ראיתי. אני חושב שזה קשור מאוד לעובדה שהיות והדברים מאוד חדשים וטריים אצלי, ואני עדיין מתמודד ומנסה לשמור על האיזון הפנימי החדש שלי – אז כל רעש חיצוני נתפס כאילו הוא מפריע לי.
באיזשהו מקום אני שוכח שגם אני הייתי שם, גם אני הייתי במקום החושש, המתנגד, הציני.
בהקשר לתגובתו של יובל כאן, לשינוי אין רק היבטים מעוררי השראה, רוב רובו מאמץ, איפוק והתמדה. לכן מרבית האנשים מעדיפים להישאר במקום…
הבחירה שלא להתפתח היא ממש אינסטינקט הישרדותי…
אינסטינקט מוטעה, אבל מובן, כי בטווח הקצר הוא הגיוני יותר…
עם ההתפתחות באה עבודה – והעבודה היא הורות.
הורות היא עבודה לטווח ארוך, היא השקעה.
חלק מהאנשים אינם מודעים לכך שהאדם שאתה משקיע בו הוא הנכס הגדול ביותר שיש.
העבודה ההורית, בדומה למשרות ניהול וארגון היא כפולה ומכופלת, משום שיש הרבה ילדים בתוכנו ומחוצה לנו.
בין אם אלו ילדים אמיתיים שטרם הספיקו להתפתח.
או בני זוג שלא מצאו עדיין את נתיב התפתחותם.
הורים וקרובי משפחה שמתנגדים להתפתחות סביבם וכבר אינם ברי תיקון, רק חיבוק ונחמה..
– כולם ילדים. כולנו.
ראשית יש ללמוד לפתח את ההורה שלך בתוך עצמך.
ללמוד לנחם בעצב, להכיל את הכעס, למצוא רעיונות יצירתיים להתפתחות ולהנחות את עצמך לתעל את הכל לאפיקים חיוביים.
אין לי ספק שרוב קוראי האתר עושים זאת עם ילדיהם.
האמנות הגבוהה היא לעשות את זה גם עם עצמנו…
חבקי את עצמך, גם בשמי וגם בשם כל מי שכתב פה, כולנו מחבקים אותך.
שנית, על האדם המפותח ללמוד להיות ההורה של בן או בת הזוג.
פעם הוא היה בעלך – אבל היום הוא הילד המאומץ שלך. אולי בעתיד הוא יגדל שוב להיות בעלך.
…ילד מאומץ לעיתים רבות הוא ילד כואב, הוא ילד שעושה דווקא, הוא ילד שמגן בחירוף נפש על ההרגלים השליליים שרכש בחייו – כי הם היו הדברים שבעזרתם הוא הצליח לשרוד.
הילד הזה רוצה יותר מכל דבר אחר להתפתח ולהיות שמח – כמוך – אבל הוא לא יודע איך.
הוא חושש "לא לדעת" ולכן קשה לו ללמוד דברים חדשים.
הוא חושש להודות בטעויות, בין אם מפני עצמו או מפני אחרים – הוא מעדיף להעמיד פני צודק, זה השתלם לו לאורך חייו.
–
אם הדברים שאני אומר נראים לך רלבנטים; אם נראה לך שאפשר ו/או רצוי לתקן, אני יכול לנסות לנסות ולתת כמה עצות מעשיות – וכדאי כמובן ללכת לטיפול זוגי אם זה אפשרי.
תודה על השיתוף ותודה למגיבים בדברי חכמה כאן.
משנה כיוון, הצלחת לגעת בהרבה אנשים, כל אחד מהמקום שלו.
אני הזדהיתי עם הקושי הנוסף במערכת המורחבת מול ילדים של בן הזוג.
התנהגויות שהייתי יכולה להכיל אצל ילדי עצמי ובשרי – קשה לי לסבול אצל ילדיו. אפילו ברמת גרבים בסלון. קשה לי עם האנרגיה שנשאבת לילדים שאינם שלי, לרבות אנרגיה שבאה בצורת כסף (עובדים כל כך קשה ולבסוף אלפי שקלים מוצאים כמזונות).
אבל מהתחלה החלטתי שאת הילדים האלה אני אוהבת (והם אכן מקסימים וראויים לאהבה). ועוד החלטתי שהם משפחה וכל אנרגיה שאשקיע בהם וברווחתם – היא נתינה לאנשים יקרים לי. לעומת הנתינה לילדי הביולוגיים שנעשית כאנסטינקט, לא תמיד הנתינה קלה ומובנת מאליה. לפעמים הנתינה להם נחווית יותר כוויתור על צרכי ופחות כהשקעה הנעשית מרצון.
ואני עייפה, וקשה לי. ואל מול הקושי הזה אני יושבת בארוחת ליל שבת, אחרי יום שלם של כביסות ובישולים ויודעת שיחד עם בן זוגי הקמנו משפחה חדשה, רחבה ומיוחדת, ואומרת תודה בלב שלם.
רוצה להגיד כמו שאיילה כתבה למעלה, אני מסכימה לחיות את המורכבות הזו מתוך הבנה שבטווח רחוק היא נכונה.יש לי את הכוח לקבל את שאיני יכולה לשנות.
מה שנאמר כאן הוא כל כך עמוק ומעורר מחשבה. אני רוצה להגיב על כמה דברים שנאמרו כאן.
אושרי כותב: "אני יכול להעיד על עצמי, שעד היום, בכל תחום בו אני עושה קפיצה תודעתית אני מגיב בחמת זעם (עצורה ו/או מתפרצת) כלפי כל מי ש"לא מבין", ש"לא רואה את האור" שאני ראיתי."
בטח! זה כמו שרק מקבלים תואר מתקדם, או אפילו רישיון נהיגה. באותם ימים ראשונים שאחרי האני מצוי בין "פסגת העולם" ל-"אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה. תיכף אתעורר". הבלבול הזה, בנוסף לעובדה ששינוי תודעתי מתחיל למעשה הרבה אחרי "גילוי האור" (כאשר האור מתחיל באמת להאיר את כל הנקודות האפלות שמצויות כל כך בפנים שכבר שכחנו שהן שם), שלמעשה אין שינוי עדיין, רק "צדקנות" מייגעת ("אני נוהג הרבה יותר טוב ומהטרח הזה שנוהג איזה מאתיים שנה").
לגבי כל מה שאתה כותב על הורות כעבודה והורות כלפי בן הזוג. זה מאד נכון ומאד מעניין אם כי לא תמיד קל. כמה פעמים נשים משתמשות בקלישאה "יש לי עוד ילד, הוא לעולם לא ייתבגר" וכו'? אבל באמת – כמו שאנו אמורים להתייחס כלפי עצמנו בחום ואהבה אותם אנו מעניקים לילדינו, למה זה כל כך קשה כאשר זה מגיע כלפי בן הזוג? סבתא שלי אמרה לי איזה יום שבניגוד להורים וילדים, בן זוג הוא בעצם אדם זר שנכנס לנו לחיים, ועלינו ללמוד להסתדר איתו. והיא צודקת בעצם. ולכן זה תהליך הרבה הרבה יותר קשה. לקבל. להסכים. לסלוח. לאהוב ללא תנאי ובכל מצב.
הורות והפחד משינוי: היום הדיקנים צלצלו אישית לעשרות אנשי סגל בכירים על מנת לעשות את הפיטורין ליותר אישיים….ידענו על זה כבר מזמן וקבלנו מכתב "אזהרה." כך שלא הייתה פה שום הפתעה. אם כבר אז אי הנוחות הייתה מתוך רחמים כלפי הדיקן שאמורה לטפל בזה. לא כייף במיוחד. אבל מה, תמיד יש את האובססיביים שמסרבים לקבל את המצב הנתון, שלא לדבר לראות בו את הפוטנציאל לטוב, אובססיביים שכבר שבועות נאחזים במשענות קנים רצוצות מכל מיני סוגים ומתישים את כולם במיילים. אני יכולה רק לשמוח שאני לא במקום הזה. הפנמתי. שיניתי כוון. ואושרי אתה צודק: הורות הינה אכן עבודה קשה הרבה יותר, אך גם מתגלמת הרבה יותר. לא הייתי רוצה לקבל שיחת פיטורין מהילדים שלי.
ולכן חשוב לי להיות בן אדם הראוי לחיקוי ואהבה. מילדי.
לאושרי – אשמח לעצות מעשיות
למזדהה – אתה יכולה לשתף אותי בסיפור האישי שלך? התחתנתם כשלשניכם היו ילדים או רק לו? עשיתם ילדים משותפים? איפה האמא שלהם?
אישית אני חושבת שלהיות אמא זה קשה, אבל מדהים .להיות אמא חורגת זה חרא בלבן. סליחה על הביטוי. לא סתם יש אינסוף אגדות ומשלים על זה, כי זהו ארכיטיפ אכזרי במיוחד. זה כמעט אוקסימורון, תחשבי על זה: אמא – הכי אישי, הכי קרוב, הכי אמת. ו"חורגת" – הכי לא, הכי חורג, הכי חריג.
ועוד משהו ל"מזדהה" – אני לא יודעת איך זה עובד אצלכם, אבל אצלנו אין אף פעם תמיכה של בעלי בי מול הילדים, וגם בדברים שהם רבים ביניהם (למשל מי יושב לי מי בשולחן שבת) איך שהוא הוא מאשים אותי או את הורי.
בננו הקטן שהוא כולו אור ואהבה רואה את הקללות והמכות ומתחיל לבכות, ובצדק. ואני לבד מול פרחי הרע מנסה להגן על מה ששלי, תוך כדי נתינה באחר הכמעט מוחלט, שלא בא ממני ולעולם לא יהיה שלי
משנה כיוון,
וואו, קטונטי מלתת עצות בבעיות מורכבות כמו שתארת. העצה הכי טובה שקיבלתי ממישהו שעבר "איחוד משפחות" עשור לפני, הוא לתת תמיכה בלתי מסוייגת אחד בשני אל מול הילדים. השתדלתי לקיים, לא תמיד הצלחתי.
שנינו באנו עם שני ילדים ביולוגיים לקשר והחלטנו לא לעשות ילד משותף.
היו וישנם לא מעט קשיים סביב ניהול המשפחה. הרבה הליכה בין הטיפות. הרבה שיחות ביננו על הדרך הנכונה להגיב. גם וויכוחים וטענות (לא מול הילדים) על היחס של אחד מאיתנו לילד של האחר.
ילדינו כולם היו בגילאי בי"ס יסודי כשהכרנו. זהו גיל שבו האהבה היא לא אוטומטית כמו הרגש לפעוט, אלא תהליך של היכרות. היה לי קל מאוד לאהוב את הבן שלו, קשה יותר להתחבר לבת (שבנוסף התאמצה להוכיח לי במניירות של בת 10 שאבשלה אוהב אותה יותר).
היום אנחנו ממש משפחה. אני לא אמא של הילדים שלו והוא לא אבא של הילדים שלי, אבל אנחנו דמויות הוריות עבורם.
אם לנסות להפיק חכמה עבור אחרים מהניסיון ומהתהליך שעברתי (ועוברת) אני חושבת שקודם כל אני צריכה להגיד לעצמי שהמטרה שלי היא ללמוד לאהוב את הילדים של בן הזוג ולמצוא בהם את החיובי. ממש fake it till you make it . שצריך שיתוף פעולה מלא בין שני בני הזוג על הדרך. צריך שילוב של חכמה ואהבה. אני קוראת לזה חכמת הלב.
אולי שיחה פתוחה בינך לבין בן זוגך יכולה להניע תהליך? אולי ישנם קשיים שלו שאת לא מודעת אליהם. למשל רגשות אשם מול הילדים שלו על כך, שהוא אינו נותן להם את הבית השלם, שניתן לאחיהם הקטן, או שהילדים מרגישים באופן כלשהו את זה שאת לא שמחה שהם באים (הילדים מרגישים הכל, אי אפשר להעמיד פנים).
מאחלת לך הרבה הצלחה בתהליך החדש שאת עוברת. שינויים הם מבורכים כשהם באים לחלץ אותנו מרחוב ללא מוצא, וכפי שכבר כתבת, יש הרבה דרכים להחלץ משם. לא חייבים לשבור את הכלים. חיבוק מכל הלב.
נ.ב. גם אני לא אוהבת את המילה "חורגת" ולא משתמשת בה
תודה. אגב, זה לא ממש חדש. זה כבר ארבע שנים, וזה לא נהיה קל יותר אלא להיפך, איתם ואיתו
משנה כיוון יקרה,
אני עוקבת אחר הדיון כאן בעניין רב. לא כמי שחווה משפחה שנייה, אלא כ"ילדה לשעבר" (בת להורים) וכהורה (אם).
משפט אחד שלך קרא לי להגיב כאן שוב, ולחזק את מה שכתבתי בתגובה הקודמת שלי.
את כותבת:
… "אצלנו אין אף פעם תמיכה של בעלי בי מול הילדים…"
בגיל 42 לאחר הולדת בתי הבכורה, קלטתי קודים בהתנהגות/התנהלות של הורי שגרמו לי לשוק, ובעקבותיו לנתק בלתי נשלט מאמי, למשך חצי שנה. במשך חצי שנה לא הייתי מסוגלת לפתוח שיחה איתה בלי שאתפרץ בבכי בלתי נשלט מתוך רחמים עצמיים.
קלטתי שבכל המצבים בהם אבי נתן דרור לזעם/כעס/תסכול שלו מולי בצורת אלימות פיזית-מילולית-השפלות-צעקות – עמדה אמי מחרישה ולא היתה שם "בשבילי".!
במלים אחרות, תמכה באופן פאסיבי בבן זוגה, אבי, במקום לתמוך בי.
בקיצור, הרגשתי כילדה 'מופקרת' 'נטושה' בתוך שדה קרב שתצאותיו היו ידועות מראש בשל יחסי הכוחות הבלתי שווים.
ההבנה הזאת, גרמה לי לגבש "חוזה התנהגות" עם בן זוגי, שאותו אנו מקיימים עד היום, ומקווה שגם בהמשך החיים המשותפים שלנו.
על פי חוזה זה – בתוך הזוגיות שלנו אנו מחוייבים כהורים לילדינו. ההורות שלנו מחוייבת בראש ובראשונה לשמירה על שלימות ובריאות הילדים שלנו.
מה שנגזר מכך הוא – ההחלטה הגורפת, שתמיד אחד מאיתנו יהיה נוכח שם בשביל הילדים.
זעם של הורה מול ילד (לפחות עד גיל ההתבגרות) כמו שאני חוויתי אותו בילדותי, הוא כמו עמידה מול גל צונאמי. הגודל הפיזי של ההורה, עוצמת הביטוי, עוצמת הכעס, עוצמת הקול, הסמכות להעניש ולשלול זכויות – כולם נמצאים אצל ההורה ביחס בלתי שווה בעליל.
ההחלטה שלנו היתה להעניק לילד מראש תמיכה של מישהו בעל מעמד שווה לזה של ה"כועס".
התוצאה היתה, ועודנה, שלכל מי שיסתכל בנו מהצד תהייה חוויה של חוסר תמיכה זוגית…
כאילו אני נגדו או כאילו הוא נגדי, כאשר אנחנו רבים עם הילדים.
עימותים יש לנו כמו בכל משפחה רגילה אחרת. אך ההתפלגות של הכוחות נשמרת באופן אוטומאטי. גם אם הוא 'מאולץ'.
לא משנה כמה אני חושבת כמוהו או כמה הוא חושב כמוני, כשאחד מאיתנו נמצא בעימות ישיר מול אחד הילדים – בן הזוג שומר על נייטרליות שתאפשר ניחומים, חיבוק, תמיכה ל… ילד !
(אחר כך, כשאנחנו לבד, עם עצמנו, אנחנו תומכים זה בזה).
כל התורות הפסיכולוגיות הטוענות שהורים צריכים לגבש "קו אחיד" בכל הקשור להורות, מתמצות אצלנו ב"קו האחיד של הזכות הטבעית של הילדים לקבלת תמיכה מהוריהם. אם לא משניהם יחד, לפחות מאחד מהם בכל רגע נתון."
אני מאמינה, שלו הייתי מקבלת יחס כזה מהורי, היה לי קל יותר להתמודד עם הטרור שאבי השליט בביתנו.
מקווה שהדברים האלה שכתבתי כאן, יוכלו לתת לך הזדמנות לראות את השונות שלכם, ואת ההבדלים בגישות כתנאי כמעט הכרחי המאפשר להעניק לילדים תמיכה רגשית, נפשית ופיזית מול הזעם של אחד מכם.
הדברים נאמרו כאן, מתוך התבוננות בקושי הגדול שאת מתארת, בלי העדפה של אחד מהמרכיבים בתמונה הכוללת.
אני מניחה שהמתחים שאת עצמך עוברת בעקבות הפיטורין, תחושת חוסר הבטחון בבחירה התעסוקתית שלך בעתיד, רק תורמים להעצמה של הקשיים, ובוודאי נחווים אצל כל הנוגעים בדבר ברמה זו או אחרת.
ס ב ל נ ו ת.
כל חלק בפאזל הזה ייפול למקומו הנכון.
מחזיקה לך אצבעות.
הי משנה כיוון.
יש לי כמה עצות מעשיות, אבל נראה לי שהן רלבנטיות רק אם את יכולה ורוצה "להכיל" את בעלך וילדיו. להיות לו אם ולהם אם.
היות והוא כרגע "חולה", את בתור אמא שלו, אם תבחרי בתפקיד, תהיי אחראית לתת לו טיפול התנהגותי.
טיפול התנהגותי אומר לחזק התנהגויות רצויות ולהכחיד התנהגויות שליליות.
זהו טיפול שאפשר לעשות גם למטופלים שאינם מודעים לעצמם.
כאשר הוא מתנהג בצורה חיובית – חזקי אותו במילה, חיוך, חיבוק או אפילו מתנה קטנה בכל פעם שהוא מתנהג יפה.
חיזוק אמיתי. מתכוון.
תראי ותעריכי באמת את הרגע הנפלא הזה.
כמה קטנטן שלא יהיה.
צרי הזדמנויות לחזק אותו. כשאפשר-בקשי משהו קטן- אפשר בבקשה כוס מים- כשהוא גם ככה במטבח, ואז חייכי, תודי לו. אפשר אולי לומר משהו כמו- יו, תודה! הייתי כ"כ צמאה. גם אם זו לא בדיוק האמת. וכו'…
כאשר הוא מתנהג בצורה שלילית – מעשן, צועק, כועס, התעלמי מההתנהגות.
כן, כן- נסי להתעלם-ככל האפשר, מההתנהגות.
אם הוא תוקף אותך תסגי ותמשיכי להתעלם. אותו הדבר עם הילדים שלו.
הזדהיתי מאוד עם דבריה של אילה וגם אני סבלתי מסיטואציה דומה בילדותי. שנים, עד היום שאני מרפא את דמות הגבר הפנימי שלי.
אז אם הוא תוקף את הילדים או ילדיו תוקפים את הילדים (מילולית או פיזית) פעם ראשונה תתעלמו – אך אם זה נמשך תעזבו את המקום. חשוב ביותר שאם וכאשר את ו/או אתם עוזבים (את שולחן האוכל למשל)- את תסבירי בקצרה ובסבר פנים יפות שבשל האלימות אתם נאלצים לעזוב – ושבכל פעם שתהיה אלימות אתם תעזבו – אבל – אתם מאוד תשמחו לחזור אם יפסיקו עם האלימות ויקראו לכם/לך בחזרה, גם אם זה אחרי דקה וגם אם זה אחרי שעתיים.
חשוב להיות מכילה רכה ואוהבת, ובמקביל ברורה, חד משמעית ובלתי מתפשרת.
מדעית- אנשים נוטים להתנהג יותר בהתנהגויות שהם מחוזקים עליהן ופחות ופחות באילו שמתעלמים מהן, שלא מקבלות יחס מהסביבה. כל יחס.
חשוב שעל כל דבר שילדיך נחשפו אליו ואינו לרוחך, תשוחחי אחר כך עם הילדים. ציירו ציור ביחד, תמחיזו את זה למחזה. תשאלי אותם איך הם הרגישו עם זה וספרי להם אחר כך איך את הרגשת עם זה. גם עם הקטנה.
בסקירת הדברים ובכל מצב שהוא תשתדלי מאוד לא להכניס שיפוט. לא בפני הילדים. כי הוא האבא שלהם, הוא חלק מהזהות שלהם, וככל שיחשבו עליו יותר דברים טובים כך הם יאהבו יותר את עצמם.
אם תשמרי באדיקות על הכללים האלה זה יכול להיות תהליך מדהים.
בנוסף לנ"ל חשוב שתוציאי את הכעסים שלך במקומות אחרים. כמו שיחות עם מטפל או קבוצת תמיכה. כמו לצעוק בים או ללמוד אמנויות לחימה. כמו לרקוד, לשיר, ליצור.
אם לא תמצאי מקום להוציא כעסים ו/או מקום למנוחה התהליך יהיה קשה שבעתיים.
–
זה היה הכל על רגל אחת.
תבדקי טוב טוב אם זה מתאים לך/לכם
ואם אתם יכולים ללכת לטיפול זוגי ו/או לקבל בעצמך עצה מקצועית זה כמובן הכי טוב.
חיבוק גדול ובהצלחה בכל מקרה