8 באפריל, 2012

אבל למה אין לך מדיח?

חמותי שואלת אותי את השאלה הזו אחת לכמה חודשים.
בתקופה האחרונה אני עונה: "ככה. כי אני לא רוצה".

פעם הייתי עונה שזה לא אקולוגי, או שאין לי מקום במטבח, אבל נמאס לי לחזור על עצמי, וחוץ מזה, הבנתי שמשהו לא מדוייק בתשובות האלו. לא בגלל זה אין לי מדיח, או אולי – לא רק בגלל זה.

את התשובה המלאה או המדוייקת לשאלה הזו קשה לי לנסח במילים. זה משהו חמקמק, מעודן, שאני מרגישה –יודעת – שיאבד לי, אם יהיה לי מדיח, או מייבש כביסה, או אם תהיה עוזרת בית שתעשה את העבודות האלו במקומי, אם ייעלמו מחיי התנועות האלו, החוזרות על עצמן שוב ושוב – סיבון שפשוף רחיצה, איסוף קיפול סידור טאטוא.

אני מנסה להבין מה יש בהן, בפעולות האלה, המשעממות, הסיזיפיות, המעצבנות כביכול (ולא רק כביכול, לפעמים זה בדיוק מה שהן).

אז כבר הבנתי שיש בהן תנועה, וליתר דיוק תנועות, שחוזרות על עצמן, שיש בהן מקצב, כמו בהליכה – כבר גיליתי שיש בזה משהו מרגיע ומקרקע.

יש בהן תחושה – הבד הרטוב, המים החמימים על כפות ידיי, וצלילים – חיכוך המטאטא בשטיח, קול מכונת הכביסה, ושוב, המים הזורמים – צלילים ביתיים של שגרה וביטחון.

אני מבחינה שיש בעבודות הבית גם החלטות שנלקחות בפשטות, ללא מחשבה כמעט, ובכל זאת דורשות ריכוז עדין וסדר פנימי -
החולצה הזו כאן. מגבות על החבלים. גרביים בזוגות.
את המכסה הגדול אניח כאן, בזווית הזו.
כדאי לכבס היום גרביים, ראיתי שכבר אין הרבה במגירה.

הסדר הזה מוכר ומנחם. הוא נובע מעצמו, ואני מגלה אותו תוך כדי עבודה. וכשאני מגלה אותו, הוא בתורו מגלה את הסדר שבתוכי, ואז משתרר בי שקט. לפעמים, מתוך השקט נובעים רעיונות. כמה מהרעיונות הכי טובים שלי נולדו בזמן שרחצתי כלים.

אני נזכרת בנשים המכבסות בנהר שראיתי בהודו, ומבינה שמה שאני לא רוצה לאבד הוא רק חלקיק ממה שהיה פעם חיי היומיום.

לרגע עובר בי געגוע לכל אותן תנועות ופעולות שאבדו – שזירה וקליעה, הליכה אל הנהר ושאיבת מים. אני מדמיינת לי את עצמי בחיים ההם, שבוודאי היה בהם הרבה מאותו שקט, מאותו רוגע מרוכז ותכליתי.

אבל זה רק דמיון, אני הרי לא באמת יודעת איך זה היה. אני נולדתי לתרבות אחרת, תרבות שהכוח המניע בה הוא הקידמה, שדוחפת להוריד מעלינו עוד ועוד קשיים, עוד ועוד עבודות פיזיות. יש מדיח כלים ומכונת כביסה ועלי חסה שטופים מוכנים לסלט.

נולדתי לתרבות הזו, ולכן הנטייה הזו קיימת גם בי, וביום יום אני לעיתים קרובות מתמלאת מועקה ורוטנת אל מול הכלים בכיור, ובאופן כללי מרגישה רדופה על ידי הסיזיפיות של עבודות הבית. בעצם, אם חמותי לא הייתה מתעקשת ושואלת אותי שוב ושוב את השאלה הזו אולי לא הייתי מדייקת כך לעצמי את התשובה ומי יודע, אולי אפילו הייתי קונה מדיח יום אחד.

18 תגובות   (רסס)

  1. מאת הילה:

    מרגישה כאילו דיברת אותי!
    תודה לך על התזכורת..

  2. מאת יונת שרון:

    בדיוק שמעתי את יונה לרר מדבר על הדברים האלה בהקשר של יצירתיות: הבזק יצירתי דורש מצב תודעתי של גלי אלפא – אותם גלי מוח שיש במדיטציה, הרפיה, טיול רגוע. אני חושבת שהפעולות המחזוריות והפשוטות האלה יכולות להכניס אותנו למצב תודעתי של גלי אלפא, וכל לאפשר לנו להרגיע את המוח מספיק בשביל לנצל את הפונקציות הגבוהות שלו.

    אגב, למי שקראה (או תקרא) את "ערפילי אבלון": יש שם קטע יפה שהיא מתארת איך היא נכנסת למצב תודעתי שמאפשר קסמים באמצעות עיסוק באריגה.

  3. מאת ענת גיגר:

    אני מזדהה עם כל מילה.

  4. מאת עדינה ניפו:

    מזדהה כמובן!
    איזה כיף גם לקרוא את הפשטות והמקצב העדין של הכתיבה שלך.

  5. מאת בשמת_א:

    הסדר והשיגרה מקרקעים אותנו.
    זה בונה את האדמה שלנו.
    זה מחזק אותנו. זה נותן לנו את הבסיס ואת הכוחות, שאנחנו צריכות בשביל להיות אמהות, בשביל לייצר אהבה, בשביל להחזיק את החיים.
    איזה יופי כתבת. גם אני מרגישה שדיבררת אותי (-:

  6. מאת יעל פרל:

    תודה רבה !
    :-)

  7. מאת אפרת רובין ברד:

    כבר שיבחו רבות לפני ובכל זאת עוצרת להודות לך על המילים המדייקות ואפילו על עצם תחושת ההקלה והרווחה שגאתה בתוכי כשרק התחלתי לקרוא, תחושה של הנה הנה, יש מישהו כמוני שעושה לי סופסוף סדר בבליל התחושות ומתרגם את הרגש למילים מדויקות ומרגיעות. תודה.

  8. מאת שגית רי:

    וחוץ מהעיסוק המרגיע כשלעצמו, אני מוצאת שגם הכוונה והמטרה כאן חשובים..עבודת הניקוי והסידור, להפוך כיור מלא ומלוכלך לערמה מסודרת של כלים נקיים וכיור רחוץ, לרוקן את סל הכביסה ולהכניס לארון בגדים נקיים, לסדר כמו שאני אוהבת את הכריות…

    תודה!

    ועוד משהו – מדיחים לא בהכרח לא אקולוגיים. עכשיו יש כאלה מאד חסכוניים במים ובחשמל ויש להם גם טבליות סבון פריקות ביולוגית..

  9. מאת רונית סלע:

    תודה לכן על התגובות, כיף לדעת שיש עוד שמרגישות כמוני!

  10. מאת אחרת:

    אני רוח שחיה בגוף חומר ובעולם של חומר.
    בראש ובראשונה אני רוח ומטרת היותי כאן היא להתפתח רוחנית.
    אני מתעסקת מעט בחומר, כך שיתמוך את חיי.
    לדוגמה: צריך לאכול, אקדיש את המינימום הנדרש להכנת מזון. אם צריך אקנה מזון מוכן.
    אין לי צורך עוד לסגוד לחומר בעשייה מתמדת.
    אני רוצה להזין את הרוח שלי אך לרב, העיסוק המתמיד בחומר מפריע לי לעשות זאת.
    גם כן, העיסוק באימהות.
    אם אוכל להיעזר במכונות לא אהסס.

  11. מאת לילך_ש:

    השאלה היא עד כמה להיעזר במכונות. האנושות ממציאה את עצמה לדעת, והקצב של המצאות וחידושים גובר כל הזמן. איפה נעצור? (רשימה מעניינת על כך במוסף הארץ מסוף השבוע)
    יש לי מדיח. אני מתעסקת בכלים די הרבה גם אתו אבל משהו מהתחושה המדיטטיבית של רחיצה ממושכת באמת נעלם.
    לדעתי מי שזונח את החומר, על אחת כמה וכמה את האמהות, לא יכול באמת להיות ברוח. הרוח ניזונה מן החומר. נוצרת ממנו.
    כמו שרונית אמרה: כמה מהרעיונות הכי טובים שלי נולדו בזמן שרחצתי כלים.

  12. מאת מור:

    תרשי לי לא להסכים. לי יש מדיח, והוא דווקא אקולוגי, חוסך יותר מים מאשר רחצת כיור מלא כלים. כמו כן אני מתשמשת בטבליות אקולוגיות למדיח של סנו. יש לי עדיין מספיק עבודות בבית ואת הסיפוק של לראות חדר הפוך הופך לחדר מסודר ונקי, או ערימת כביסה לערימה מקופלת, גם בני הבית האחרים שותפים לעבודה. אבל חשוב לי כן להקל על עצמי איפה שאפשר, כי כאשר בכלים במדיח ואני לא צריכה לעמוד חצי שעה ליד הכיור, אז אני פנויה לעשות דברים אחרים עם ילדי (נכון, לפעמים זה לקפל את הכביסה, אבל לפעמים זה גם לרבוץ איתם על השטיח או לטייל בשביל

  13. מאת אושרי הילזנרט:

    תודה.
    החיבור בין רוח וחומר שדיברת עליו מזכיר לי קטע מתוך הראיון בקישור:
    http://www.youtube.com/watch?v=Pd27yLVUFTA&feature=relmfu

    בדקה 2:40 יש קטע בו מספר האיש המדהים הזה על על שטיפת הרצפות של סבתא שלו

  14. מאת רונית סלע:

    כוונתי העיקרית בכתיבת המאמר הזה הייתה למצוא את התשובה המדוייקת עבורי לשאלה הזו, למה אין לי מדיח.
    כמובן שלכל אחד יש את הבחירות והאילוצים שלו, הרי באותה מידה יכולתי לוותר על מכונת כביסה ולכבס ביד, אולי הייתי מגלה שזה גורם לי סיפוק עילאי..אבל לנוחות של מכונת הכביסה אני כבר רגילה וכנראה שכבר לא אוותר עליה….

  15. מאת סבטקסט_כפול:

    אני רוצה להרגיש את מה שאתן אומרות,עבודות הבית הסיזיפיות מוציאות ממני המון כעס.

  16. מאת הדר:

    המילים שלך ממש דייקו את תחושותיי מהזמן האחרון, סביב מטלות מונוטוניות שכאלו.
    יש משהו מרגיע במונוטוניות של התנועה שלי מאפשר לשקוע ברצף ש מחשבות דווקא, כי לא צריך לחשוב יותר מדי על מה שאני עושה, אצלי זה עובד טוב רק כשאני משתחררת מהצורך לסיים כבר את המטלה המעצבנת ומתמסרת למה שאני צריכה לעשות, אפילו אם זה שטיפת כלים, סידור, הליכה.

  17. מאת סיהרא:

    מזדהה.
    אני אוהבת את הרבע שעה הזו (או יותר) של שטיפת הכלים. מים זורמים, אני לא בתנועה כמעט, והמחשבות רצות. זמן למחשבה, לתפילה, להיות קצת עם עצמי.
    מצד שני- אם אי פעם יהיו לי 8 ילדים, למשל, אני לא בטוחה שאוכל לעמוד בזה…

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )