15 באפריל, 2012

יומן כתיבה: עבודה

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

מה עשיתי בימים הארוכים, בשעות שהתפנו? אמנם הייתי אמא לשני פעוטות, הקטן שבהם עוד היה תינוק, אבל הם יצאו כל יום מהבית בחברת אבא שלהם. השעות שהיו מוקדשות עד אז לעבודה עדיין היו פנויות. מה עשיתי?

מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון.
טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.

שנים תהיתי על השיר הזה של דליה רביקוביץ*. מה זאת אומרת "אני שום דבר לא עשיתי"? היום, כשאני כותבת כשִגרה יומיומית, אני קוראת את השיר הזה כשיר על מעשה הכתיבה. אני מתחילה לקבל את המציאות שבה אני מפנה לי המון זמן כדי שאצליח לכתוב מעט. אולי פסקה או שתיים. אולי שעה ביום. ביום טוב אני יכולה לכתוב שעתיים ואפילו שלוש, אבל בשביל זה אני צריכה לעשות המון כלום. אני יכולה להרגיש את זמן הכלום הזה בשיר, זמן חמקמק שקשה לשים אותו במלים וקשה להכניס אותו ללוח זמנים. זמן של מבט ושל רחרוח, של שינה ושל תשומת לב מרוחקת מעט, מבעד לחלון. לפנים נהגתי לקרוא בשיר הזה חוסר אונים, ואפילו מחלה וידיעת הסוף. אבל היום אלה נסוגו לצללים שבעומק החדר, ועל השולחן שליד החלון נשארה הכתיבה.

האם אפשר לקרוא לזה עבודת הכתיבה? אני לא יודעת. מה זאת עבודה? לפעמים אני עייפה מאוד. לפעמים יש לי תוצרים. פעם אחת אפילו התקבל תשלום בדואר! אבל אני יודעת שבשביל רוב האנשים אני לא עושה כלום. אין לי עבודה. אני לא מתפרנסת. אני מרשה לעצמי. אולי יש לי מֶצֶנַט או בעל שעובד קשה, וההורים בטח עוזרים לי, ויש לי רק שני ילדים ואני גרה בצפון ששם הכל זול יותר. גדלתי בקיבוץ, ואין צורך להדגיש שעבודה היא מה שעושה מי שקם בבוקר ויוצא לשדה. ואני? אני כבר ארבע שנים לא עשיתי כלום.


הרשימה מתפרסמת גם בבלוג יומן קריאה יומן כתיבה


  1. * "החלון", דליה רביקוביץ, מתוך הספר אהבה אמיתית, עמ' 27 [חזרה]

11 תגובות   (רסס)

  1. מאת צילי:

    נו, ומהכלום הזה יצא אחד מספרי הילדים הכי יפים שראיתי בארבע השנים האחרונות. כנראה בכל זאת עשית משהו.
    מהצד , כקוראת, זה היה נראה לי כמו המון עבודה.
    קבלי נשיקה במצח ושכולם יקפצו.

  2. מאת נעמלא:

    תודה רבה על הרשימה הזו. לפני כחודש עברתי מאזור חיפה לאזור שדרות. ועם המעבר הגיעה התחושה שגם בעבודה צריך להגיע שינוי, לעשות משהו אחר. אבל זה מסתתר מפני, כך אני מרגישה. הכל פורח בחיי והחלק הזה רדום משהו. ואני מרגישה שעד שלא אמצא את המשהו הזה שאני באמת רוצה לעשות אני לא רוצה להתחיל דברים אחרים, וזה לא קל, כולם וגם אני שואלים אז מאיפה מגיע הכסף?? שבעולמנו כידוע קשה מאוד להסתדר בלעדיו. אז תודה על הרשימה.

  3. מאת בשמת_א:

    מקסים. מקסימה.

  4. מאת קרן:

    אהבתי את מה שכתבת..
    ובתור קיבוצניקית, אני מכירה את התחושה הזאת ש"צריך לעבוד", בדרכ גם קשה, אחרת את לא עושה כלום.
    לדעתי את עושה הרבה!!
    ואני מקווה שלא רחוק היום (אני פועלת ומכוונת את עצמי לשם) ואוכל לעשות את מה שאני אוהבת, ולא אכפת לי שיהיו כאלה שיגידו שזאת לא "עבודה"..

  5. מאת גלית:

    תודה לכולן!

  6. מאת עדינה ניפו:

    פשוט מקסים!
    ותודה על השיר של דליה והפרשנות שלך שמאירה אותו באור כל כך אחר
    ממש מעוררת השראה את בשבילי
    תודה

  7. מאת imaya:

    זה באמת מקסים, מה שכתבת, ותודה שאת חולקת עמנו. גם אני מצוייה כרגע במעין צומת "כפוייה" שאני רואה בה ברכה והזדמנות – אני מתפתה להתחיל בלוג בנושא…אך כמובן שרגעי חרדה "פולניים" לא חסרים: כסף, דוגמא לילדים, תלות בגבר, מה אעשה כל היום? העם זה בסדר? האם מותר?

    נתת לי השראה! הראית לי שמותר!

    ומרב שכך הזמנתי את הספר שלך, שמכיוון שאינני חיה בארץ (לצערי הרב….סיפור ארוך..) לא הייתי מודעת לו עד היום, אך במסגרת הספריה לנכדים, אמי תביא תנו אותו בביקורה הקרוב

    תודה!

  8. מאת לילך_ש:

    אכן מעורר השראה ומחשבה. תודה רבה!

  9. מאת מתחדשת:

    העלית דמעות בעיניי.
    תודה שהסברת לי את עצמי.
    |L|

  10. מאת גלית:

    תודה, נשים יקרות! החיזוק הוא הדדי. גם אני נמצאת בצומת של קשיי פרנסה גדולים, והשאלות רבות וקשות.

  11. מאת דניאלה:

    מה שצילי כתבה, וגם מה שבשמת. מתגעגעת. למעשה, תיכף אתקשר.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )