"אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" מאת נורית זרחי

פטוניה החתלתולה הקטנה אבדה את אמא שלה בחושך. היא בוכה, אמא לא שומעת אותה ופטוניה חושבת שאולי היא כבר מתה –

"כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?".

פטוניה פוגשת את חתול-יועץ שמנסה לעזור לה לפתור את הבעיות שלה.

"מה את בוכה?! לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!"….

"כדי שישמרו עליך, את צריכה להיות גדולה" אמר חתול-יועץ "כי קל לאהוב את מי שרואים אותו ברור".

פטוניה מקבלת על עצמה את הצעתו של חתול-יועץ, מגדילה את עצמה והולכת לחפש את חתולָאמא. חתולָאמא מבחינה בפטוניה ומזמינה אותה בשמחה לאכול.

"בדרך כלל אני אוהבת לראות ילדים אוכלים" אמרה חתולָאמא,"אבל פטוניה, למה את צריכה לאכול כל כך הרבה?"

פטוניה שוב מתאכזבת, חתול יועץ שוב מציע הצעה חדשה שתאפשר לפטוניה למצוא חן בעיני אמה. פטוניה שוב מקבלת את הצעתו, חתולאמא מבחינה בה ושוב מבקרת את פטוניה על נסיונותיה למשוך את תשומת לבה:

• "למה את צריכה להיות כל כך כבדה?"…
• "למה את צריכה להיות תמיד גדולה מדי או קטנה מדי"…
• "בדרך כלל אני אוהבת כאלה שאינם מתפרצים לדברי אחרים, אבל לא כאלה שלא אומרים כלום ועושים לך הרגשה שמשהו לא בסדר איתך"…

וכן הלאה… עד שפטוניה מתייאשת:

"זה לא שחתולאמא לא אוהבת חתולה גדולה או קטנה או מדברת או שותקת; זה זה שחתולאמא לא אוהבת אותי"

זה הסיפור. הוא כתוב באותיות דפוס גדולות ולכל סצנה מוקדשת תמונה בתוך מסגרת בדף שמול הטקסט.

ויש בספר הזה עוד סיפור – סיפורה של חתולאמא. מתחת לטקסט מצויירת חתולאמא בלבן, מחשבותיה מופיעות מעליה בכתב יד עגול וסגול.

• "לא קל להיות אמא"
• לא קל להיות אמא של חתולה קטנה שתמיד הולכת לאיבוד"
• "למה היא צריכה להיות אחרת מאחרים?"

וכן הלאה…

***

נורית זרחי מספרת לנו כאן שני סיפורים במקביל, שני סיפורים שנוצרים כמעט בכל תקשורת ביננו לבין אחרים, אבל במיוחד ביננו לבין ילדינו.

בעזרת פטוניה החתלתולה חושפת זרחי את המניע שמכוון רבים ממעשיו של הילד – הוא רוצה שהוריו יראו אותו, הוא רוצה להרגיש שיש לו מקום בעולם. הוא רוצה להרגיש בטוח שימצאו אותו גם כשהוא הולך לאיבוד.

מחשבותיה של חתולאמא מגלות את מחשבותיהם הלא מדוברות של הורים – את היאוש והעייפות מהתפקיד הגדול שמונח על כתפיהם, את חוסר האונים מול התנהגותם של הילדים, את האכזבה מהילדים שלא נראים כמו כולם, ובעיקר את חוסר ההבנה ואת חוסר המודעות של ההורים למה שחבוי תחת התנהגותם.

***

מרוב יאוש פטוניה מתחילה לבכות ונעלמת, נשארות ממנה רק שתי דמעות. אמא רואה את הדמעות ומתחילה ללקק אותן, לברוא מחדש את פטוניה:

"איזה מזל שליקקתי מן האויר את הילדה האבודה שלי, החתולה הקטנה הכי מתוקה בעולם"

וכשפטוניה אומרת לחתולאמא:

"אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי"

עונה לה חתולאמא:

"איזה מחשבות מוזרות יש לך, פטוניה!"

חתולאמא לא מודעת בכלל לדרמה שמתחוללת אצל פטוניה בכל פעם שהיא הולכת לאיבוד, בכל פעם שהיא סופגת את הביקורת של אמה. היא מצטיירת כאן כחסרת אונים וחסרת מודעות לחלוטין מול התנהגותה וצרכיה של פטוניה. מה שבסופו של דבר מחזיר את פטוניה הוא האינסטנקט האמהי שלה, ולמרות שפטוניה חוזרת, חתולאמא לא מתעוררת להבין מה קרה לה. לשם כך לא מספיק האינסטינקט האמהי, לשם כך נחוצה מודעות. הצרכים של פטוניה/ילדינו אינם מתמצים רק במישור האינסטיקטיבי הישרדותי. כדי לגדול ולחיות בבטחון ובשמחה הילדים זקוקים להורים שידעו לזהות את רגשותיהם וצרכיהם ולהפריד אותם מהאופן שבו הם באים לידי ביטוי – בהתנהגות. הורים רבים, לפעמים כולנו, מתיחסים להתנהגות של הילדים, לטוב או לרע, ולא עוצרים רגע כדי לבדוק מה מסתתר מאחורי התנהגות זו.

הקריאה בספר מאפשרת לנו להזדהות גם עם פטוניה וגם עם חתולאמא ולהבין את שתיהן. זאת לטעמי הגדולה של זרחי. בסיפור ילדים היא מצליחה לנסח ולהבהיר את הרגשות הסותרים והקונפליקטים הסבוכים שמתקיימים בתוך הקשר של הורים וילדים.

אפשר לומר רבות על המצב שהביא אותנו למצב הזה – על הבידוד של המשפחה המודרנית, על הורים הנושאים בעול הגידול לבדם, על האשמה סמויה או גלויה של אמהות במצב של ילדיהן וכו'

אבל בספר הזה ממקמת זרחי את הקונפליקט בתוך התקשורת, גם בתקשורת הבין אישית אך גם בתקשורת של אדם עם עצמו – מה פטוניה רוצה ולא אומרת במפורש, איך חתולאמא מבינה או לא מבינה את התנהגותה של פטוניה, מה מרגישה חתולאמא ולא מודה בו בפני עצמה, מה היא אומרת ומה היא לא אומרת לפטוניה.

מבחינתי זאת גם הבשורה של הספר הזה – המצב, מורכב ככל שיהיה, יכול לקבל תפנית לטובה באמצעות תשומת לב לתקשורת שלנו ביננו לבין עצמינו ולתקשורת ביננו לבין ילדינו – הקשבה אחרת עשוייה לייצר מציאות אחרת. יש כאן אפשרות לשינוי המצב מבלי שכל המבנה התרבותי/חברתי ישתנה. זהו המקום שבו כל אחד ואחד מאיתנו יכול לקחת אחריות בחלקת אלוהים הקטנה שלו ולייצר מציאות חדשה – דרך שינוי אופן התקשורת עם עצמינו ועם ילדינו.

נושאים: אהבה, אמהות, משפחה, תשומת לב