רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 22 במאי, 2012

בשבח הבטלה

בהשראתו של מאמר של ברטראנד ראסל "בשבח הבטלה" אני מבקש לכתוב את הדברים הבאים שנעשו אף רלוונטים יותר בימנו.

אלה הטיעונים העיקריים:

  1. קימת בתרבות נטייה להטיף לעבודה עד כי כל אדם "מוסרי" רואה פגם בבטלה. זו התניה עמוקה הפועלת עלינו ברמה בלתי מודעת ומקשה עלינו לבחון את הדברים בתבונה.
  2. נזק רב נגרם בהטפה זו, שכן מצד אחד היא מרבה את העבודה שלא לצורך, מה שמיצר בעיות בעצמו (ראה 5), ומצד שני היא גורמת להתדרדרות ערכו של הפנאי, ולקושי של אנשים לחיות בתוך הפנאי. אם כבר צריך להטיף למשהו הרי זה בשבח הפנאי.
  3. יש כאן בלבול של סיבה ומסובב, כי בסופו של דבר עבודה היא אמצעי לפנאי ולמה שהפנאי מאפשר – מה שהוא בעל ערך הרי זה הפנאי.
  4. ראסל מעיר על כך שלרווחת האנושות, ומבלי לרדת כלל באיכות החיים, די שכל אדם יעבוד 4 שעות ביום. זה היה ב1932-, וכבר אז נדמה לי שהגזים. בסוף המאה העשרים נדמה לי שגם ארבע שעות בחודש יספיקו די והותר.
  5. עודף בעבודה מיצר עודף של מוצרים, עודף של אבטלה סמויה, עודף של תחרותיות על פלחי שוק, עודף של בזבוז, עודף של מלחמה. מעבר לכך, אנו מאמצים לעצמנו צורת חשיבה בעייתית, שבה נמדדות המטרות לפי האמצעים, במקום שהאמצעים ימדדו לפי המטרות.
  6. הסיבות ההיסטוריות להערצת העבודה נעוצות בעצם במעמד בעלי השררה, שביקשו מן הפועלים לוותר על העודף שלהם כדי לסייע להם עצמם לא לעבוד. מה שהיה בהתחלה רק עניין כוחני, תורגם להטפה ושכנוע, לקוד מוסרי, שהבטיח שהפועלים ימשיכו לעבוד ולספק לבעלי השררה את שעות הפנאי שלהם.
  7. הפנאי הוא החשוב. היוונים, רק בתור דוגמא, לעולם לא היו יכולים לחולל את תרבותם המפוארת על כל גילוייהם הפילוסופים, המתמטיים, המדעיים, החברתיים, אלמלא הפנאי שניתן להם על חשבון עבדיהם. אבל היום אנו נמצאים במצב שבו הפנאי לא צריך לבוא על חשבון אנשים אחרים – כולם יכולים לזכות להנות ממנו.
  8. ההטפה לעמל יוצרת מצב שחלק מן האנשים עובדים יותר מדי, ומתוך כך גם נשחקים, נעשים עייפים, בלתי מסוגלים לטפח את חייהם לעומק, חולמים על החופשה הבאה שלהם, וחלק אחר של האנשים מובטל (כיוון שאנשים אחרים עובדים קשה מדי), מודאג, נשחק מן המחשבות על העתיד, וחולם על העבודה הבאה שלהם.
  9. עודף העבודה בדרך כלל, בעולם המודרני, במקום שיושקע ביצור של שעות פנאי מושקע ביצירת עבודות חדשות שבתורן מגדילות את העודף שמגדיל את העבודה שמקטינה את נפח שעות הפנאי. רווחים מושקעים בהגדלת היצור במקום בהגדלת החופש.
  10. ועדיין ישנם עשירים וישנם עניים, וככל שתהיה יותר עבודה מיותרת, כך יגדל הפער בין השניים, למרות כל ניסיונות האיזון. הסיבה לכך היא פשוטה – שכרו של העשיר תמיד גדול יותר משכרו של העני. אם יש עבודה לעשות ושניהם עושים אותה (כל אחד ברמתו) בסופה העשיר יהיה עוד יותר עשיר מן העני.
  11. עודף עבודה פירושו בסופו של דבר עודף מוצרי צריכה שאנשים מתאמצים למכור לאנשים אחרים שהיות ואין להם זמן לשום דבר אחר סופגים את כל אושרם מן הבעלות על דברים חדשים – הם רוכשים במקום להיות.
  12. הרבה מן העבודה העודפת מגיע למדינה וחלק גדול מתקציב של כל מדינה מוקדש ליצור כלי מלחמה. נכון, גם לחינוך, אך ביחס כזה שאם נרצה לטעון שחינוך אמור לאזן את המלחמה, כי אז כל שקל שאנו תורמים למדינה, הוא שקל נגד החינוך.

דבר אחרון זה מסתבר מעוד עניין פשוט: חינוך הוא אומנות הפנאי במובן העמוק ביותר שלה. אין זה מקרה ששמו המקורי של בית הספר schole נגזר מן המילה היוונית ל"פנאי". ואולם דבר זה חמק ממתכנני מדיניות תוכנית הלימודים של משרד החינוך. הם עדיין גורסים ש"האדם לעמל יולד".

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת נעמי בן שיטרית:

    זהו מאמר בעייתי. השאלה מהי עבודה. יש עבודה מיותרת שנועדה אך ורק להרוויח כסף על מנת לייצר פנאי ויש עבודה שהיא מימוש עצמי לשם התפתחות אישית. לדעתי אי אפשר לקבוע כמה שעות מתאים לאדם לעבוד כמו שאי אפשר לקבוע עבורו כמה שעות לישון, או מה מתאים לו לללמוד. כל אחד מגיע לעולם הזה עם תכנית חיים אינדיבידואלית בהתאם לתהליך ההתפתחותי שלו. הלמידה של כל אחד היא שונה וגם דרכי הפעולה שמהם הוא לומד הן שונות. קיימת תופעה של עבודה מיותרת כמו שקיימת תופעה של בטלה שהיא בריחה מהתמודדות.

  2. מאת תמרול_ה:

    התחושה שזה נכון.
    משהו לא נכון בקצב הקדחתני האינסופי שנותן תחושה של טחינת מים.
    מסכימה לגבי עצמי, שאני עובדת יותר מדי, כאשר יש לי זמן חופשי אני מרגישה מטורטרת, וכל המהומה ממשיכה להתרוצץ לי בראש, ומרגישה שצריכה להוריד הילוך.
    אבל לא כל כך ברור לי איך אפשר להתנתק מכל המערכת הזאת, לעבוד ארבע שעות ביום, או שלושה ימים בשבוע, כאשר כל העולם נוסע ברכבת המהירה הזאת.
    הולכת שוב ושוב ושוב לחשוב על זה.
    תודה.

  3. מאת אינה בל:

    איש חכם מאוד היה מר ראסל. ולחשוב שאת כל זה הוא חשב כבר ב-1932….
    ותמיד כיף לקרוא תאוריות התומכות במה שאני עושה כל כך טוב, כל כך הרבה זמן, עם כל כך הרבה ייסורי מצפון…
    יבורך ראסל ותבורך דני על הבאת הדברים.

  4. מאת יוסף:

    מעניין מאוד, הזכיר לי מאמר בנושא שכתב מרטין בובר "בשבחה של בטלה"

  5. מאת אושרי הילזנרט:

    אמן

  6. מאת עינבל ויסמן:

    מעניין מבחינת חיינו כמשפחה בחינוך ביתי.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )