הבן שלי בן שלוש. הוא חי בשתי שפות ואין דבר מקסים יותר מלשמוע אותו מערבב אותן יחד ואז עוד מבלבל את הזכר עם הנקבה. אבל זה בעיקר מקסים שזה מגיע במשפט האולטמטיבי, שבו לא חשוב כמה שגיאות לשוניות ייאמרו, זה עדיין המשפט הכי טוב בעולם, בעיקר שבן שלוש אומר אותו.
אתם כבר בטח מבינים לאיזה משפט אני מתכוונת, "אי לאב יו אמא" זה חמוד, חמוד מאד, אבל "אני אוהב אותך" (ך מקומצת) זה פשוט, פשוט ואו!
זה מעין שלב מקסים כזה בו ה"אני אוהב אותך" נאמר במין כזה תום וחום, אמון ואמונה. בבני אדם, בעצמי האוהב, בתחושת האהבה, ביופי העוטף את האוהב מסביב בשדה סביונים.
זה מקסים.
אין יותר מקסים מילד בן שלוש מטייל בפארק שלייד הנהר הגועש והמפלים שבו, מוקף בפרפרים וסביונים, ואז מוצף כולו באושר אוחז ביד חברו ואומר לו: "אי לאב יו".
כי זה הרבה יותר מאהבה: זה מחווה של אקסטזה טבעית, של תחושה שהכל כל כך מקסים, יפה וריחני, וכל הטוב הזה מתורגם לאהבה.
וזוהי אהבה טהורה. ללא אג'נדה סמוייה (אמא אני אוהבת אותך. יש לך 50 שקל?) ללא תסבוך ("רגע, אני באמת אוהב אותה? ואם לא? ומה זה אומר?")
זו אהבה מדבקת שגורמת לכל מי שמסביב להיות מאושר ונינוח. רפוי ומעונג.
אני אוהבת אותך. אמתי.
מקסים
נראה שכאן נמצא הריפוי האולטימאטיבי.
רוצי עם זה!
נהדר
מענג וממלא באושר. תודה.