רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 15 במאי, 2012

המקצוע: אימא

מאת: אניטה תמרי

כבר שנים שאני מנהלת אותה שיחה, בכל פעם עם פקיד או פקידה אחרים, במקומות שונים. אני ממלאת טופס – שם, כתובת, אפילו מיקוד, מספר טלפון, תאריך לידה, מקצוע. ובמשבצת "מקצוע" אני כותבת "אימא". הבירוקרט התורן נושא אלי מבט שכולו בוז, "אימא זה לא מקצוע", הוא אומר. "מה כן מקצוע?" מקשה אני. "עקרת בית זה מקצוע." "אולי," אומרת אני, "אבל אם תראה את הילדים שלי ותראה את הבית שלי, תבין שאני אימא ולא עקרת בית".

וריאציה על אותו נושא. "כמה ילדים יש לך?" -"ארבעה". – "ואת עובדת?"

לא, אני לא עובדת, כנראה. וככל הנראה, גם אין לי מקצוע, כי "אימא" זה לא מקצוע. מורה זה מקצוע. שמרטפית זה מקצוע. כובסת ומבשלת ומנקה זה מקצוע. עקרת בית זה מקצוע. נהגת זה מקצוע. רכזת תורנויות זה מקצוע. חובשת זה מקצוע. מרפאה זה מקצוע. יועצת זה מקצוע. מעסה זה מקצוע. מדריכת טיולים זה מקצוע. מספרת סיפורים זה מקצוע. אימא זה לא מקצוע. זוהי תופעה מדעית מוזרה ביותר, מצב שבו סך כל המרכיבים קטן מסכום חלקיו.

תמיד רציתי להיות אימא. כמה אנשים זוכים למלא את משאלת לבם? אני זכיתי. אבל לנסות להסביר זאת לעולם ההישגי, התחרותי של שלהי המאה העשרים, זו כבר עבודה קשה.

ההחלטה שלא לצאת לעבודה, לא לבקש לעצמי קריירה אינה החלטה פשוטה. המחיר הוא גבוה, הן מבחינת ההכרה החברתית והן מבחינה כלכלית. אין לי תוכנית פנסיה לגיל זקנה, אין לי הטבות, קרן השתלמות או החזקת רכב. ברור לי שאני מסתכלת לעתיד כלכלי, שאולי יחייב אותי להיות תלויה בילדי. אז בשביל מה הלכתי לאוניברסיטה?

לפני לידת בתנו הבכורה, אפילו לפני ההריון, היו לבעלי ולי שיחות ארוכות בנושא ההורות. אני גדלתי במשפחה שבה הייתה לי אימא בבית. הייתה לי ילדות נפלאה, וזהו המודל שעמד לנגד עיני. את עבודתי כעורכת יכולתי לעשות גם בבית, לפחות בחודשים הראשונים. אבל אז, כשמיכל החלה להיות "ניידת" ולא יכולתי לשבת שעות ליד השולחן (בטרם היות המחשב) הגיע צומת ההחלטות הראשון – לשלוח אותה למעון או להשאיר אותה בבית, ולהפסיק לעבוד כעורכת. ההחלטה הייתה קשה אבל ברורה – להיות, קודם כל, אימא. חסרה לי עבודת העריכה שאני כל כך אוהבת, וחסרה לי ההכנסה. וכן, חסר היה לי לומר "אני עורכת, אני עכשיו עובדת על ספר …".

אחר כך למדתי את מקצוע ההכנה ללידה – עוד משהו שיכולתי לעשות בבית. הקורסים נתנו לי את האפשרות לפגוש נשים צעירות שהתלבטו באותם לבטים שאני עברתי – לשוב לעבודה או להיות בבית עם הילדים. מעניין היה לשמוע את הנשים במפגש הראשון, מספרות בהתלהבות על עבודתן, איך הן לא יודעות איך "יחזיקו מעמד" במשך שלושה חודשים ארוכים של חופשת לידה. ולפגוש אותן לאחר הלידה, חלק מהן כבר החליט לא לשוב לעבודתן, חלקן קצרות רוח לשוב, אחרות עושות הסבה לעבודה שתאפשר שעות גמישות יותר או עבודה בבית, וחלקן אבלות על שאילוצים כלכליים מחייבים אותן לשוב לעבודה.

אין "תקן" אימא. והעבודה ב"חצי משרה" היא אחיזת עיניים. זמן הנסיעה לעבודה וממנה הוא כמו זמן הנסיעה למשרה מלאה; משכורת של חצי משרה היא פחות ממחצית המשכורת למשרה מלאה, ושעות העבודה של "חצי משרה" הן יותר ממחצית משעות העבודה של משרה מלאה. ההטבות ניתנות במשורה, והעובדת, חרוצה ככל שתהיה, נתפסת כ"לא רצינית, יש לה ילדים קטנים בבית".

אני אוהבת להיות אימא. נכון שזוהי עבודה קשה, אינסופית. אין ועד עובדים שיארגן לי חופשה, ובימים שאני "רוצה להתפטר" אין למי להגיש את מכתב ההתפטרות. יש שעות קשות, יש ימים איומים. יש פחד ומפח נפש ואכזבה. אין דקה דומה לקודמתה ואין שעה שבה אני יודעת בדיוק מה אעשה. זמני אינו שלי – אני תמיד בכוננות אימא. תמיד אין לי זמן, ותמיד יש לי זמן. יש לי זמן לשבת ולדבר עם ילדי, לרבוץ מול הטלוויזיה ולאכול פופקורן אתם, לצעוק כשהחדרים אינם מסודרים ולשמוח כשמישהו מתגנב אלי מאחור ומחבק אותי.

להסביר כמה טוב להיות אימא זה כמו לתאר כמה יפה הזריחה או איך מריח הוורד. כל תיאור כזה נשמע קיטשי ונדוש. הזריחה היא יותר ממעבר מחושך לאור. היא שינוי במרקם האויר, שינוי בריח העולם. הזריחה היא הליטוף העדין של השמש הרכה, המתעוררת, הצובעת את הכל בכתום ובתכלת. הזריחה, כמו האמהות היא תמיד חדשה, שונה, מלאת הפתעות ואתגרים. אבל, איך אסביר זאת למי שלא ראה זריחה, או שראה זריחה בעל כורחו?

יש סיפור שאני אוהבת לספר בקשר להורות. איש אחד הלך בדרך וראה שלשה אנשים עובדים. שאל אותם מה הם עושים. ענה האחד: "אני סוחב לבנים". ענה השני, "אני מרוויח את מחייתי". אמר השלישי "אני בונה היכל".
פעם היו לי ארבעה ילדים קטנים. עכשיו יש לי ארבעה ילדים גדולים. אנשים נהדרים, כל אחד עם אישיות מיוחדת, אופי מעוצב. כולם עומדים מסביבי, גבוהים ממני. אני חוסה בצילם והם מוארים בחיוכי ובאהבתי.
בניתי היכל.


התפרסם לראשונה ב"שורר" – בטאון המרכז הישראלי לחינוך ללידה.

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת אפרת רובין ברד:

    תודה תודה תודה. מאז שהופיע נושא הגיליון האחרון אני מנסה לחשוב איך אצליח לכתוב בדיוק על הדברים האלה והנה מגיעות המילים המדויקות, המרגשות והיפות האלה !!!

  2. מאת לילך_ש:

    מרגש ונכון כל כך.

  3. מאת עינבל ויסמן:

    תודה, מילים נפלאות, היכל מדויק.

  4. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    אמא זה לא מקצוע. זו מהות.
    והיא נראית אחרת ומתנהגת אחרת בכל מקום וזמן.
    אנחנו הופכות לאמא בשניה, ולא צריך הכשרה כדי להיות אמא.
    גם זו שעובדת כל היום ומתפרנסת במקומות אחרים ואז חוזרת הביתה היא אמא, וגם זו שעזבה את ילדיה ונסעה אל מעבר לים כדי לקיים את ילדיה היא אמא.
    אפשר לרבוץ איתם מול הטמבליזיה, לדבר איתם, לשחק או לצאת לטיולים. אפשר להיות אמא בשלט רחוק ועדיין להיות אמא.
    אמהות היא התנסות ארוכה, המתאפשרת המגוון דרכים.
    אני אמא בארבע משרות מלאות וזה עדיין לא המקצוע שלי. זו המהות.

  5. מאת ריקי אמא לארבעה + אחד עם זנב:

    אהבתי ומזדהה עם כול מילה ונחמד לדעת שיש עוד אמהות כמוני שבחרו "רק להיות אמא"

  6. מאת משנה כוון:

    ראשית תודה על המילים העוטפות והמדוייקות, שמתארות חיים של רבות כל כך.

    אכן אמא זה לא מקצוע, אבל אתן יודעות למה? כי אי אפשר להתפטר או להיות מפוטר….זה קצת כמו להיות יהודי…:-)

    לפני כמה ימים התפרסמה רשימה קטנה שכתבתי לפני מספר שבועות תחת הכותרת "אהבה", וראו זה פלא, היא התפרסמה בדיוק שפה, בארה"ב, חגגו את יום האם. עם שני ילדים קטנטנים שהיו חולים במהלך כל הסופשבוע, ועוד שלושה "חורגים" וכגולים שממש לא אכפת להם מכלום הרגשתי מותשת ומזופתת, ובעיקר מזוייפת למקרא מה שכתבתי בעצמי, כי באותו יום הגעתי לשפל הרגשי של לצעוק על ילד בן שלוש שעושה לי קשרים בבטן עם הצרחות שלו שאני אלך אם לא יפסיק לצרוח ככה בכל פעם שהרכבת נופלת על הרצפה.

    אבל אני קוראת את מה שאת כותבת, וכמובן שלא הלכתי ולעולם לא אלך לשום מקום, וגם אם הייתי הולכת, כמו אותה אם ב"השעות" (שעליה חשבתי המון באותו יום) – עדיין הייתי אמא, אולי לא מוצלחת במיוחד, אבל עדיין אמא…

    יש לי שאלה: עכשיו שאת מתארת אותם כגדולים ועצמאיים, איך את מרגישה עם עצמך? זו שאלה שמאד מעסיקה אותי בימים אלה, האם להמשיך לעסוק בדברים שאני מתעניינת בהם או להקדיש את כל כולי לאמהות כפי שאת מתארת, והאם שילוב הוא בכלל דבר אפשרי?

  7. מאת רינה:

    את מתחילה בביקורת חחברתית ומאבדת פוקוס באמצע. בסוף המאמר הקטע שלך הופך להיות דיקטטורי באופן שבו הוא מטיף לאימהות ובאופן שבו את מציירת את עצמך כמי שראתה את האור. אז ראשית, אם את רוצה קבלה והכלה שלך את צריכה לדעתי כתיבה שלא מבקרת מבלי משים נשים ואנשים שבחרו באופן שונה ממך (אקא- לא רוצים להיות הורים). שנית, אםתשני קצת את הסוף ותקשרי יותר לביקורת החברתית אידיאולוגית שהתחלת להעלות בפתיחה לקטע שלך אולי יהיה מסר אמיתי.

  8. מאת נעמה:

    כאן אני ממלאת בקביעות super mom במשבצת ה"עיסוק" וזה מתקבל בחיוך והנהון (אחד פעם אמר לי: אה! בדיוק כמו אשתי!).

  9. מאת מעין:

    הייי ברוכה
    שמחה לדעת שיש נשים עדיין בעידן זה שמחוברות למהות ולנשיות והולכות עם האמת שלהן למרות כל הדעות החוץ אשמח לדעת איפה מתקבצות נשים אלו שיהיו לי לשכנות וחברות
    מחפשת את הבית וסביבה שלנשים אמהות זו ההיתמסרות

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )