לפני כמה שנים חזרתי לעבוד. אחרי יותר מעשר שנים שבהן עבודתי העיקרית היתה אמהות, יצאתי לשוק העבודה. עבדתי עבודה חלקית והשתכרתי שכר זעום. אבל תחושת הערך העצמי שלי ניקתה את עצמה מאבק השנים ותפרה לה חליפה חדשה.
תמיד עבדתי במשק. יש לנו דיר שצריך להאכיל ולחלוב ולגבן מתוצרתו, יש לנו מטעים לטפל בהם, גן ירק לגדל. אבל העבודה הזו אף פעם לא נחשבה בעיניי כמו עבודה. זה לא שהיא לא קשה פיזית, היא קשה. זה לא שהיא לא תובענית, היא תובענית אף יותר מתינוקות שאך זה נולדו. אבל הדאגה לאדמה והקשר שלי איתה תמיד התבצע בנינוחות יחסית, בזמן ללא זמן, מן זמן פנוי שכזה, ואף עם היתה בה פרנסה התחושה שלי היתה כי עבודת האדמה היא הנאה ותחביב והיא אמורה להאכיל אותי ואת משפחתי במזון בריא וטרי, כל תוספת המתורגמת לכסף רצויה ומוערכת אבל אינה בהכרח פרנסה.
למה העבודה בבית ועבודות המשק לא תרמו לערך העצמי שלי? למה התביישתי כשנשאלתי "מה את עושה עכשיו?" או כשמכרים שלא פגשו אותי זמן ארוך הביעו פליאה כששמעו שאני "בבית"? למה במילוי טפסים שונים תמיד מצאתי את עצמי מתעכבת במשבצת העיסוק?
אני יכולה לומר שתפיסה חברתית תרבותית שהושרשה בי כילדה וכבת למשפחה שבה יש רק בנות ולפיכך בהכרח פמיניססטית היא מה ששיבש עלי את הערך העצמי. אולי יש בזה איזה הסבר, אולי גם נכון במידה מסוימת, אבל נטול אחריות עצמית וחשיבה מקורית.
כן מה שהחברה חושבת עלינו, ובחברה גם משפחה קרובה ידידים ומכרים, חשוב לנו ומעצב במידה מסוימת גם את אופן החשיבה שלנו על עצמינו ואת תפיסתנו את עצמנו ומקומנו בחברה.
אבל לי נראה שתחושת הערך העצמי שלי כוסתה אבק בגללי, בגלל שאני לא ראיתי את הערך שלי משתקף בעיני הזולת במעגל הרחב יותר ממשפחתי הקרובה. משום שלא יכולתי להרגיש תורמת חשובה לפרנסה, משום שאף אחד לא נתן לי חיזוקים תכופים שמה שאני עושה אכן בעל ערך עליון.
זה לא שאין ערך לעבודת האמהות. אין ספק שזוהי עבודה חשובה, קשה, מאתגרת. אלא שזו אינה עבודה מועדפת ובטח שלא מוערכת. וכמובן שאינה מפרנסת.
כשיצאתי "לעבוד" התרחב מעגל ההכרויות שלי, האחריות שלי, התגובות למה שעשיתי או לא עשיתי. התחדדה הדרך שלי לשווק את עצמי לסביבה, והתחזקה האבחנה שלי בין מה שחשוב ומהותי בעיני למה שטפל וקטנוני.
לפני שעברנו לבית שבנינו, התעורר הצורך להגדיל את חלקי בפרנסת המשפחה. עשיתי מאמצים רבים לשווק את עצמי, שלחתי קורות חיים, קבעתי פגישות, התלבשתי אחרת, דיברתי בטון סמכותי, בעיקר למדתי לא להתבייש. הצגתי ביטחון שלא היה בי. במשך תקופה ארוכה חיפשתי עבודה. זרעתי זרעים, ואלו שנבטו הכי מהר, נאחזתי בהם וצמחתי.
כל עבודה שעשיתי הביאה לי עוד הצעות ועוד הזדמנויות. כל מאמץ שהשקעתי למזלי נשא ונושא פרי. מה שהייתי צריכה זה סבלנות ובטחון בעולם סביבי ובמה שיש לי להציע לו. בטחון במה שאני רוצה לעשות.
היום אני עובדת, אני אשה עובדת, ואמא. יותר אישה עובדת מרק אימא. זה קשה לבנות שלי להתרגל, זה קשה לי לפעמים. אבל זה מאוד מחזק.
נכון שהמשפחה היא חשובה והאמהות אין לה תחליף. אולם כמו שבנותי גדלו והצורך שלהם בעזרה וליווי הצטמצם, הצורך שלי בעשיה בחוץ גדל.
אני חושבת שיש ערך חינוכי בהיותה של אמא לא רק אמא. העבודה שלנו היא חלק מהזהות שלנו. מה שאנחנו בוחרים לעסוק בו מעיד על האשיות שלנו, ההעדפות שלנו, תחומי העיניין, במה אנחנו חזקים, מה חשוב לנו. כל אלו הם חלקים חשובים באישיות שלנו הבאים לידי ביטוי בעבודה שלנו. עבודה היא גם אחריות. יש לנו התחיבויות שאנחנו צריכים לעמוד בהן. גם לזה יש ערך חינוכי.
נראה לי חשוב שהבנות שלי לא יראו בי רק אמא אלא אדם שלם עם תחומי עיסוק נוספים ומערכות התיחסות מגוונות. המעגלים המתרחבים מתחום המשפחה מלמדים גם אותן להרחיב מעגלים לחפש וליצור תחומי עניין הקשרים וקשרים חוץ משפחתיים. ההנאה שאני ובן זוגי נהנים מעיסוקנו נותנת להן השראה. כשיבוא היום והן יחפשו לעצמן עיסוק, אחת מהדרישות שלהן תהיה הנאה, וכאשר אני נהנה ממה שאני עושה אני אדם שמח יותר, אנחנו משפחה שמחה יותר.
מאז שעברנו לביתנו יש לנו שיגרה חדשה בימי שישי. אנחנו מכינים יחד את ארוחת הערב. כל אחד מכין מאכל על פי בחירתו, כך בארוחת הערב כל אחד מביא מטעמו וחלקו. אנחנו מדליקים נרות, שותים כולנו יין (מוסקט לבן מתוק, ככה כולם אוהבים), מברכים על החלה, שותים ואוכלים. מספרים סיפורים, מתבדחים.
ביום חמישי האחרון הייתי בהשתלמות שחלקה הוקדש למשחקי חוץ ותקשורת. ביום שישי אחרי ארוחת הערב פינינו את הסלון ואני לימדתי חלק מהמשחקים שבהם התנסתי בהשתלמות, היה כל כך כיף שהבנות מיד המשיכו וכולנו שיחקנו את המשחקים שהן למדו בטיולי התנועה, בבית ספר, בפעולות. זה היה עוד משהו קטן שהעבודה הביאה. משהו שמראה כי עבודה שנהנים ממנה לא חייבת להיות מנותקת מהבית מהמשפחה. לא חייבת להיגמר מרגע ש"יוצאים מהמשרד", ומה שאנחנו לומדים כשאנחנו עובדים מעשיר את חיי המשפחה שלנו מחוץ לעבודה.
יש גם משברים, יש גם אנשים לא נעימים, מצבים לא נוחים, מהמורות. אבל בסך הכל העבודה שלנו היא חלק חשוב מהחיים שלנו כאנשים.
לגמרי איתך, הרגשתי ככה גם כשהתחלתי לעבוד אחרי שנים של בבית.
תודה. אני בתחילת הדרך הזו וכמו תמיד זה עוזר לשמוע מאחרים שעושים דרך דומה.
אני בדיוק באותו מצב שלחפש עבודה לאחר שנים בבית ,,, תודה עזרת לי
חיכיתי לסיפור כזה! תודה על השיתוף, זה סיפור מחזק.
מזה 35 אני עובדת במוסד בנקאי. אוהבת את העבודה, שונאת את השותפה שלי לצוות. היום יש לנו חלון הזדמנויות לפרישה מוקדמת באחוזים גבוהים. אני פוחדת, מבוהלת ממש. לא יודעת לעשות כלום מללכת לעבודה – ולחזור וחוזר חלילה.רואה את האנשים שמחפשים נואשות אחרי עבודה. השכר שלי היום הוא הרבה מעל לממוצע במשק, אני עובדת במרחק הליכה מהבית של פחות מ-5 דקות. כאילו הכל נראה מעולה. רק שתחושת המועקה, השחיקה – הורגים אותי.
לא יודעת מה להחליט. יש איש מקצוע שיכול לכוון? תודה
גם אני הגעתי לאחרונה למקום הזה שמבקש בי לצאת לעבוד. והתחלתי גם ללמוד כדי להתמקצע. ולהפתעתי הרבה הילדים מגיבים דווקא בחיוב. ביתי בת ה- 13 אמרה לי לאחרונה: "איזה יופי אמא, סופסוף יש לך חיים!"
המון תודה על הדברים.