10 במאי, 2012

שיטת "העבודה" ואני

באחד מדפי באופן, טבע רועי שרון את המונח "הסבר מעלית". נדמה לי שהיה שם נסיון למצוא "הסבר מעלית" לחינוך ביתי. כלומר, לתרגם רעיון מורכב, אישי, משמעותי, למשפט או שניים, שיעזרו למקשיב להבין את משנתנו הסדורה. הבעיה בהסבר מעלית לשיטת "העבודה" (או לכל דבר אחר כמעט), היא שאין דרך להעביר ככה את כל הקסם, את הניצוצות, את האופן שבו היא יכולה לשנות לאנשים את החיים.

אני זוכרת שקראתי את הדף של שיטת "העבודה" באתר באופן טבעי. זה לא אמר לי כלום. לחברים שלי, אני לרוב מדגימה. "תנו לי איזו מחשבה מלחיצה", אני מבקשת מהם. ואז אנחנו יושבים וחוקרים אותה לפי שיטת העבודה. אני אוהבת את הברק שנדלק להם בעיניים אחר כך. "וואלה", הם אומרים. "זה עובד".

בפעם הראשונה שקראתי את "העבודה", ספרה של ביירון קייטי, הגעתי לשלב כלשהו שבו סגרתי אותו בטריקה, ולא נרגעתי עד שמצאתי באינטרנט איזה דיון – בתפוז נדמה לי – שקטל אותה כחקיינית בודהה חיוורת. קשקשנית, אמרתי לעצמי.
והנה אני, שנים לא רבות אחר כך, לומדת להיות מאפשרת בשיטת "העבודה".

הרעיון המרכזי שעומד מאחורי השיטה (טוב, אני קצת אספר לכם) איננו חדש. פילוסופים, הוגים ובודהות חשבו עליו לפני כן. זה הולך ככה: מה שגורם לנו סבל איננו המציאות, כי אם מחשבות על המציאות. לדוגמא: אני מזמינה קפה בבית קפה והוא פושר. אני מתרגזת. בעצם אני לא מתרגזת כי הקפה פושר. אני מתרגזת כי אני חושבת שהקפה אמור היה להיות חם. אם לא הייתי חושבת שבתי קפה אמורים להגיש קפה חם, הייתי פשוט נהנית מהקפה הפושר שלי, או מבקשת בנועם מהמלצרית לחמם אותו, בלי שמץ עצבים. ולכן כדי להרגיש טוב, ביירון קיטי טוענת שכדאי לנו לשנות את הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשנות – את המחשבות שלנו על המציאות (ואז, כמובן, המציאות משתנה. מן אקסיומה מבלבלת שכזאת).

לא אפרט מה בדיוק השיטה לעשות את זה, כי את זה תוכלו למצוא בעשרים שניות בגוגל. אנסה לספר לכם, מה "העבודה" עושה לי, בראש ובלב.

ביירון קייטי אומרת שהיא לא מאמינה לאף אחת מהמחשבות שלה, כי היא יודעת שכל המחשבות שלה אינן אמיתיות. בשבילי, שיטת "העבודה" עושה משהו קצת אחר: אני מאמינה לכל המחשבות שלי, כי אני חושבת שהן אמיתיות. אני יכולה למצוא את האמת שבכל אחת מהן.יש משהו מאוד משחרר בידיעה שאין אמת אחת שאין בלתה. יש הרבה אמיתות. כשאני עושה את העבודה אני כאילו חווה את העולם דרך פילטר הרבה יותר רחב. יש הרבה יותר מקום.

יש יותר מקום לאנשים אחרים לעשות מה שאנשים עושים: להתעצבן, לדבר לא יפה, לא להסכים איתי (חצופים!), לחתוך אותי בכביש, לסרב לי, לומר לי שאני לא בסדר.

יש גם יותר מקום לי, עצמי, לעשות את כל הדברים האלה. כשנהג חותך אותי בכביש, אני נזכרת איך אני חתכתי מישהו אחר בכביש. אולי עשיתי את זה בטעות. אולי לא ראיתי את הנהג האחר, ואולי לא הערכתי נכונה את הזמן, ואולי איחרתי לאסוף את הקטנה מהגן.

עכשיו העדשות שבעדן אני מביטה על העולם מתרחבות כל הזמן, ובזכותן כשמישהו חותך אותי בכביש קל לי יותר להודות בפני עצמי שגם אני עושה את זה לפעמים; להזכיר לעצמי שאולי יש לו סיבה ממש טובה, ושבכל מקרה זה לא קשור אליי. זכותו לחתוך אותי, וזכותי לא להתעצבן מזה.

אגב, זכותי גם להתעצבן מזה, ואני בהחלט עושה את זה, שלא יהיו פה אי הבנות. אבל הרבה יותר קל לי, היום, להתעצבן, ואז להשאיר את העצבים מאחורי. אני נחתכת בכביש, מפטירה קללה עסיסית, ושוכחת מזה. אני לא כועסת על הנהג החותך, לא מתעסקת במניעים שלו ולא תוהה על קנקנו של מי שנתן לו רשיון. ואם כן, ברוב הפעמים, אני מהר מאוד נזכרת איך בדיוק לפני שבוע, התגנבתי למסלול הפניה ימינה מהמסלול המקביל לו, כמו שאני שונאת שעושים, והיי, גם אני עשיתי.

ביירון קייטי גורסת שמכיוון שמחשבות, גוף, רגשות – כל הדברים האלה שמגדירים אותנו – משתנים כל הזמן, הם לא באמת אנחנו. האני האמיתי שלנו, היסוד שאינו משנה לעולם, הוא הדבר בתוכנו שמתבונן. אותו יצור שאני מדמיינת לפעמים רוכב לי על הראש וצופה בכל מה שקורה, בתוכי ומחוצה לי. "העבודה" מאפשרת לי יותר ויותר להתוודע אל היצור הזה. אני מבחינה ביותר ויותר פרטים. התמונה מתחדדת ומתבהרת, מתרחבת כלפי מעלה וכלפי מטה.

ככה קל לי יותר להבחין בדמיון שביני ובין הנהג שחתך אותי בכביש, ואפילו אם מעולם לא עברתי על אף חוק תנועה, אוכל ודאי למצוא מקום אחר שבו נהגתי בגסות רוח, עם או בלי כוונה.

ולאט לאט, אני מצליחה להסתכל לגסות הרוח הזו בעינים, גם כשמישהו מעמת אותי איתה – כלומר, מאשים אותי במשהו. לפעמים אני לא מצליחה לעשות זאת בו במקום, אלא רק מאוחר יותר, אבל לפעמים כן – ובמקום לתקוף חזרה, להתגונן, להסתער – אני מתחברת למקום הזה, להאשמה הזאת.

לא מזמן אחד מבני "ראיין" אותי במסגרת מטלה בית ספרית, וביקש ממני את רשימת התחביבים שלי. לאלו שמניתי, הוא הוסיף "ואת גם מאוד אוהבת לדבר בטלפון". אני מאוד הופתעתי, בעיקר כי אני תופסת את עצמי כמי שממעטת לדבר בטלפון. זו אפילו לא היתה האשמה מבחינתו, אבל אני הרגשתי התנגדות גדולה עולה בתוכי, כאילו מישהו מאשים אותי במשהו. עברה בי המחשבה שאמא שמרבה לדבר בטלפון היא לא אמא טובה, או שדיבור בטלפון הוא לא עיסוק כל כך מוצלח, או שלא אהבתי שמתערערת התדמית שלי בעיני עצמי כמי שאינה מרבה לדבר בטלפון.
ואז, במקום להתנגד הסכמתי לפגוש את זה. אני מרבה לדבר בטלפון. אז מה? מה זה אומר עליי? האם זה בא על חשבון האמהות שלי? מהר מאוד חזרתי לשקט שלי.

כשהעין הזו בתוכי נפקחת עוד ועוד, אני מצליחה לראות שגם דברים שקרו לי ואני תופסת כעוולות נוראיות – בעצם שירתו אותי. חוויות קשות ומכוננות, שהפכו אותי למי שאני היום – מי אהיה אם אוותר עליהן? כמה שונה הייתי אלמלא התרחשו?

אני חושבת שפה טמון הדיסוננס הגדול ביותר בשיטת העבודה עבורי, וכנראה גם עבור רבים אחרים. איך אפשר לומר על אונס, למשל, שהוא הדבר הנכון שקרה? שבדיעבד, טוב שהוא קרה? בואו נדמיין אישה שנאנסת, ובעקבות האונס עוברת תהליך ריפוי שמשפיע על כל חייה ומשנה אותם. מצד אחד, היא נזכרת במה שעבר עליה ונתקפת זוועה. מצד שני, היא מבינה שהחוויה הזו עיצבה את מי שהיא כיום, ושמחה עליה. ועדיין היא מתקשה – אני מתקשה – להביט בחיי האישה הזו ולומר, "מזל שנאנסת. הפכת לאדם מעולה בזכות זה". כי איך אפשר להגיד שמזל שמישהי נאנסה? איך אפשר להגיד את זה, בלי שזה ישמע שזה בסדר שנשים נאנסות? ואולי מחר תקום חוליה של אנסים אלטרואיסטיים שמטרתם להעביר את נשות העולם חוויה מכוננת ומעצבת אישיות? זו רוח המחשבות שחולפות במוחי כשאני מנסה ליישב את הדיסוננס הזה.

חלק ממני מבין, שהדיסוננס הזה הוא מדומה בלבד, כי אפשר לשמוח מזה שמשהו קרה לי כי אני רואה את הטוב שנבע ממנו בסופו של דבר, מבלי שזה יאמר שהייתי רוצה שהדבר הזה יקרה שוב, ומבלי שאתן גושפנקה למעשה הזה. אבל בחלק אחר שלי, כל הדברים הללו דרים בכפיפה אחת, וקשה מאוד להפריד ביניהם.

וזה אומר שיש לי עוד עבודה בשיטת "העבודה". לעתים היא מייגעת, ועם זאת היא מרגשת, פוקחת-עינים, וטומנת בחובה שקט והקלה, שמחה וחיבור עצמי.

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת בשמת_א:

    יופי! (-:

  2. מאת רחלי בהרל:

    תודה מיצי על דברייך. אני מאוד מתחברת למה שכתבת. גם אני מאוד מעריכה את שיטת העבודה והיא משרתת אותי בחיינו המשפחתיים. פעמים רבות אני עושה עם ילדיי את "העבודה" ודברים שנראים הרי גורל מתמוססים בכוחה של החקירה. גם אני לא אוהבת להגיד על דברים קשים שקורים בחיי ש "טוב שזה קרה", אלא אני מעדיפה להתבונן איך אפשר למצוא בכל דבר את הפוטנציאל ההתפתחותי שבו. להתפתח זה לא תמיד נעים, קל ומרחיב את הלב, אבל כנראה שלשם כך הגעתי לכאן. יש תחושה כל כך משחררת בידיעה שכל תחושה לא נעימה היא "רק מחשבה", ואם ארצה אוכל לחקור אותה ולהרגיש אחרת. לא תמיד הכלי הזה נותן לי מענה, אבל הוא פשוט מדהים בכוחו ובפשטותו.

  3. מאת גלית:

    תודה, הסברת כל כך יפה!

  4. מאת דניאלה (מיצי):

    תודה, שמחה לשמוע שהתחברתן!
    רחלי – מה דעתך, במקום "טוב שזה קרה", על "זה היה הדבר הנכון לקרות"? נניח, אם כילדה הייתי דחויה ולא מקובלת בחברה, ותמיד נזהרתי מלפגוע באנשים כי לא רציתי לעשות להם מה שעשו לי (זו רק דוגמא, לא להיבהל :-) ), והיום אני אישה רגישה מאוד למתרחש סביבי, אולי אינני שמחה עדיין על ילדותי הדחויה, אבל אני כן שמחה על מי שאני היום, ורואה איך לא בטוח שיכולתי להיות מי שאני היום, אלמלא הייתי דחויה בילדותי, ולןכ מבינה שמה שקרה היה נכון לי.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )